ויתרה מזו. הפסיכולוגיה שלוי מתאר גם היא ממוקמת ברף גבוה יחסית מבחינת התכלית האחרונה שלה - האושר. זה מצלצל אמריקאי. הפסיכולוגיה הקלאסית, הריאלית, האירופית - מפוקחת - מפקפקת בשאיפת תקוות האושר. אין היא מבקשת אלא להשיב את האדם לעקומה הנורמאלית ותו לא. השתלב בתלם הקונפורמיסטי אגו מרוסק שלי. אני יודע שכל ניסיונות ההתמרדות וההגדרה העצמית הם חסכים עתיקי יומין. בקשת האושר, הא! אשלייה מתוקה. חמודי? הכל בסדר? אתה עוד רוצה לינוק? באיזה שלב התפתחותי נתקעת?
כן ידידי, הפסיכולוגיה איננה מוטרדת מבעיות קטנות כמו אושר.
היא איננה מטרידה את עצמה בדכאון קל. זה נורמאלי. מה שמפריע לה הוא אם אתה רובץ כאבן שאין לה הופכין במיטה למעלה משלושה שבועות. אז הפסיכולוג נכנס לתמונה כי הפעם זה כבר 'לא נורמאלי'. אתה לא משתלב בחברה. אתה חריג ושונה. זה מפריע לתפקוד שלך כי זה מפריע למשק. אני חייב לטפל בך ואתה חייב טיפול, כמו חיסון נגד שפעת.
למרות שמבחינת הטעם והריח, הדכאון הוא אותו
הדיכאון כבר מהיום הראשון של שלושת השבועות הללו. מהרגע הראשון שלו. ובקשת האושר
החמקמק לא נעלמת למרות כל הגלולות.
ככה גם נגדיר מיהו מכור למין ומי סתם סוטה.
זו גם הסיבה, לדעתי, שנטיות הפוכות כבר לא מוגדר
מחלת נפש בD.S.M. פשוט יש מספיק כאלה מבחינה
סטטיסטית. מי שבעד פדופילים שיקים דף ויתחיל בפעילות פוליטית. זה יקח זמן, יהיה
קשה מאד. אם תנסה 'לצאת מהארון', יש סיכוי טוב ש'תגמור בתוך ארון'. אבל בסוף זה
ישתלם. זה עניין של משאל עם וסקר דעת קהל. אין שום דבר אמיתי מלבד פעיית הכבשים
התועות בעדר, הנוהות בעיוורון אחר הכבשה התזזיתית ביותר.
אין 'מעשה רצוי' שלפיו אפשר לבחון את עצמך. אין
אפילו חטא כלפי עצמך. אין אותך, חבר. 'חבר, אתה חסר'. אתה רק חלק מן העדר.
הפסיכולוגיה רוצה לנרמל אותך. תהיה כמו כולם ואז
החברה וגם אתה תוכלו לסבול את התסכול המובנה שבין התשוקות החבויות לתביעות
החברתיות.
אולם המודל הדתי, ובמיוחד זה היהודי, לא מבטיח לך
'חיים טובים' במובן הפשוט של המושג. הוא תובע ממך, ברוב חוצפתו, להיות יותר טוב.
להיות יותר ויותר עד אין סוף. כמה שזה מתסכל. אתה צריך להיות מספיק טוב כדי לרצות
כל הזמן יותר טוב באופן שזה לא ישתק אותך וגם לא להיות מתוסכל מזה. מתסכל? תתגבר
ותשתפר. תשובה צריך לעשות כל יום.
הפסיכולוג היהודי, לו היה כזה הוא היה תובע ממך
להיות טוב יותר, עמוק יותר, חושב יותר, מכוון יותר, רוצה יותר, נאמן יותר, ישר
יותר. מרמה פחות, מתעצל פחות, מתפקר פחות, בוגדני פחות. לכן הוא 'מרבה את הרגשת
האשמה והתסכול' אך מעלה אותך לרמה אחרת של חיים רוחניים.
דמיון מה לשלמות האלוהית. למי שבצלמו נבראת. אליו
היינו מצפים שתדמה, ולא לאבא או לאמא, על שלל תסבוכותיהם הגנטיות והתורשתיות.
בלי קשר, אני מנסה להשוות בתקופה האחרונה את
'מנגנוני ההגנה' של פרויד לתהליכים והדרכות בעולם היהודי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה