שמחה גדולה בשמים - ביאור לתורה פט בליקוטי מוהר"ן

לכבוד חג הפורים המשמש ובא אבקש לשתף אתכם בביאור מיוחד על העצב והשמחה מכתביו של אדמו"ר רבי נחמן מברסלב. זכותו תגן עלינו.

]לְשׁוֹן הַחֲבֵרִים] וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלקִים וְכָבוֹדוְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ (תְּהִלִּים ח)

הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם, - הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי, - הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים. וְזֶהוּ 'וַתְּחַסְּרֵהוּ' בְּוַדַּאי 'מְעַט מֵאֱלקִים' הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱלקִים, הַיְנוּ בְּהַשְּׁכִינָה. אַך כְּשֶׁיֵּדַע זאת, שֶׁהַחִסָּרוֹן הוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה. לְכָך צָרִיך לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ: 'מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי?! כִּי הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ! וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה?!' מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְנִתְחַדְּשׁוּ הַמּחִין שֶׁלּוֹ 'וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ' הַיְנוּ עַל יְדֵי כָּבוֹד וְהָדָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁהַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לוֹ הַחִסָּרוֹן 'תְּעַטְּרֵהוּ' בְּמחִין חֲדָשִׁים.

בתורות אחרות בה מלמד רבי נחמן על מעלת השמחה ועל ההכרח להיות שמח כנגד כל הסיכויים. כשהוא כותב: "מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד" (ליקו"מ תנינא סי' כד) הוא מתכוון ששמחה היא יותר מאשר דרך חיים מוארת ויעילה. ההכרח המחייב שגנוז בערך מצוותי הוא התקפות הבלתי מתפשרת שלו. מצווה עושים גם כ'מצוות אנשים מלומדה', ב'אפשי' וב'לא אפשי', על כורחך אתה מצווה ועושה, ובזה גדול כוחך. אם שמחה היא מצווה אזי יש "לְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כּחוֹ" (שם). בניגוד למשב הרוח הזה, המוכר והפופולארי בכתבי רבי נחמן, בתורה זו רבי נחמן כמו נוטה חסד לעצבות וליגון ומקשיב להם בקשב רב. אולם ככל שמקשיבים – העצבות מתעמקת והיגון נעשה קודר וטראגי. מה שהתחיל כתרעומת וטינה מתרחב לבכי תמרורים אדיר מימדים. אחרי כל זה, מתעלה רבי נחמן ומעלה אותנו איתו לשמחה עליונה ואינטימית עם הקדוש ברוך הוא.

הדברים הבאים מובאים בתורה קצרה, תורה פט, בחלק הראשון של ליקוטי מוהר"ן. כפי שהזכרנו, רבי נחמן ממזג בצורה עמוקה ורגישה ביאור קיומי לעניינים קבליים עם פתרון מעשי לסבל קיומי ויומיומי. נחלק את התורה לקטעים ונבאר אותה בקצרה.

הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם, - הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי, - הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים.

כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם - כולל הכל. בכל הרגשת יש ציפייה ש'משהו' יהיה שם והוא פשוט לא שם. את מקומו תופסת ריקנות מכזיבה.

הֵן בְּרוּחָנִי - חסרונות רוחניים כמו: לב מטומטם, קדושה נעדרת, חושים שנטמאו, זיכרונות רעים, בחירות אוויליות, כנפיים שבורות, שמים נמוכים.

הֵן בְּגַשְׁמִי - חסרונות גשמיים כמו: הפרה אינה נותנת חלב, המשכורת לא נכנסה בזמן, השמש לא מספיק זורחת, האהבה לא מאירה פנים, החברה עוינת, הדרך לוטה בערפל סמיך.

הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים –

החסרונות שלנו מציקים אבל פעוטים. המקום אותו הם תופסים במציאות הוא זניח וחסר חשיבות. מה לעולם הכביר והאדיש הזה ולמצוקותי חסרות הפשר? מי עוד ידע מה רב כאבי? הנה, השמש זורחת, הבורסה נסחרת ו'החיטה צומחת שוב'. מה שהיה הוא שיהיה. אני בודד בכאבי הפשוט והזניח. מה שהופך אותו לכואב יותר.

ל'מרי דנשמתא', בעלי הנסתר וצדיקי האמת כל כאב וכל חסרון הוא לא פחות מאשר 'בשכינה'. בקצירת האומר נאמר כי השכינה היא ההופעה של ההתגלות האלוהית לבני אדם. היא 'נשמת העולם' או 'האלוהות המתגלה בעולם', שוכנת ב'קרביו' של היקום ומחיה אותו. יש בה פן נשי ואמהי: למרות שהיא מופיעה ונעלמת, באופן כלשהו היא נשארת בקשר תמידי עם עם ישראל, גם בזמן הגלות והייסורים. הסבל שלהם הוא כביכול הסבל שלה "כל הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה" (סנהדרין נח:) ועד שיחלים – השכינה למראשותיו. (הצד המתייסר וה'מתפעל' מתואר על צד המעלה באופן נשי ונקבי.) הסבל הגדול ביותר של השכינה הוא הניתוק – לפחות למראית עין – מהקדוש ברוך הוא, דבר הגורם לה צער אינסופי – 'צער השכינה'. ובמילים פשוטות הרבה יותר: אם הקדוש ברוך הוא ברא את העולם וככה העולם נראה – הרי שזה חילול ה'. בהרגשה של חסרון דמות דיוקנו של הבורא כפי שהיא עולה מן הבריאה מכפישה ומחללת ואיננה נוראה ומלאת הוד. כשאברהם הלך לו לדרכו הוא ראה בעולם 'בירה דולקת' (בר"ר פל"ט סי' א). כלומר, שלמרות החכמה היופי והאסתטיקה שבחיים יש בהם גם צער וסבל וחוסר פשר מוסרי. הוא הגיע למסקנה הבלתי נמנעת 'תאמר שאין לבירה מנהיג' עד ש'הציץ עליו בעל הבירה'. אולם, גם חסרונות פעוטים לכאורה יכולים להעיב על יופיים של החיים.

מעתה כל סבל הופך להיות אדיר מימדים. כל צער הוא עמוק. כך היה תמיד, אלא שאוזננו כהתה. פשוט התרגלנו להשלים עם כל הפגמים של המציאות. וְזֶהוּ 'וַתְּחַסְּרֵהוּ' בְּוַדַּאי 'מְעַט מֵאֱלקִים' הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱלקִים, הַיְנוּ בְּהַשְּׁכִינָה. אַך כְּשֶׁיֵּדַע זאת, שֶׁהַחִסָּרוֹן הוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה.

ההתוודעות לעומק הצער ולעצב שאין לו סוף מרפה את הידיים ומייאשת את הרוח. ימי הצער הומים ולא יוכל לעבוד השם יתברך בשמחה.

לְכָך צָרִיך לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ: 'מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי?! כִּי הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ! וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה?!'

דווקא התעמקות הצער והתגברותו הופכת לשמחה גדולה. אדרבה היא הנותרת! כל אימת שהייתי שקוע בסבלי הפעוט וחסר החשיבות לא שמעתי בו חסרון שמעבר. שקעתי ברחמים עצמיים ולא שעיתי לסבלה של השכינה. התאנחתי על כבודי, אך לא על כבודו של הקדוש ברוך הוא (תנא דבי אליהו רבה פרק ד, מסילת ישרים פרק יט). לא הרגשתי עד כמה תהומי הוא. אך משהטיתי אוזני ושמעתי – את קול ה' שמעתי! המלך בעצמו מספר לי החיסרון שלו. אני זכיתי להתוודע לעומק אחר ונשגב. להמתקת סוד עם מי שאמר והיה העולם. אני חשתי את החיים, רק לרגע אחד, במקום שלהם. הרגשתי את פעימותיו של לב העולם.

ויתרה מזו. את החיסרון לא חושפים, אלא מתאמצים להסתיר, לטשטש באיפור ולהרחיק מעיני המצלמות. בשביל לחשוף חסרון צריך לחוש בטוח וכדי לזכות לחשיפה של חסרון צריך להיות קרוב באמת. אם זכיתי להחשף ל'חסרון של המלך' אין לך עדות על קרבה עמוקה וידידות אמיצה מזו. אמנם צער החסרון התגבר, אך הוא התמתק בעונג האהבה ונעם הידידות האלוהית.

מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְנִתְחַדְּשׁוּ הַמּחִין שֶׁלּוֹ.

'וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ' הַיְנוּ עַל יְדֵי כָּבוֹד וְהָדָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁהַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לוֹ הַחִסָּרוֹן 'תְּעַטְּרֵהוּ' בְּמחִין חֲדָשִׁים.

דיבור של אמת

מילי דשטותא.

יש לנו חבורה קבועה, בישיבה ביפו, ללימוד ליקוטי מוהר"ן. בכל יום אנחנו נפגשים בשעה אחת עד אחת וחצי – חבורה של מתבודדים אנונימיים – ולומדים ביחד תורות על התבודדות. מה שמפליא אותי במיוחד זה לגלות שמאחורי הנחיות מעשיות שרבי נחמן מפרט עומדות תורות שלמות ומגובשות המתבארות במקומות אחרים. הנה למשל, קטע מתוך התורה המפורסמת ביותר על התבודדות – שמופיעה בליקוטי מוהר"ן תנינא סימן כה. הקטע מתייחס למצב של אטימות וקהות חושים רוחנית. מין תרדמת של אדישות שתוקפת את האדם בכבדות גדולה ומחמתה תפילתו אינה מתאפשרת. אין הוא זקוק לבת קול שמימית בכדי לקבוע שתפילתו אינה מתקבלת. חש הוא דחייתה מכל וכל. הוא עצמו מואס בה וכיצד תעלה לרצון לשמי שמיים? רבי נחמן, למוד מלחמות רוחניות ואופטימיסט עמוק ונחצי, מעודד מנחם ומנחה:

וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים נִסְתַּתְּמִין דְּבָרָיו, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְתּחַ פִּיו לְדַבֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַך כְּלָל,

אַף עַל פִּי כֵן זֶה בְּעַצְמוֹ טוֹב מְאד,

דְּהַיְנוּ הַהֲכָנָה:

שֶׁהוּא מוּכָן וְעוֹמֵד לְפָנָיו יִתְבָּרַך וְחָפֵץ וּמִשְׁתּוֹקֵק לְדַבֵּר, אַך שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל,

זֶה בְּעַצְמוֹ גַם כֵּן טוֹב מְאד,

וְגַם יוּכַל לַעֲשׂוֹת לוֹ שִׂיחָה וּתְפִלָּה מִזֶּה בְּעַצְמוֹ, וְעַל זֶה בְּעַצְמוֹ יִצְעק וְיִתְחַנֵּן לְפָנָיו יִתְבָּרַך,

שֶׁנִּתְרַחֵק כָּל כָּך, עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל אֲפִלּוּ לְדַבֵּר.

וִיבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַך רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים שֶׁיַּחֲמל עָלָיו וְיִפְתַּח פִּיו,

שֶׁיּוּכַל לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו.

(ליקוטי מוהר"ן תנינא כה)

את ההנחיה המעשית הזו רבי נחמן מייעץ לנו, כשבבסיסה עומדת שיטה שלימה ומפורטת במקום אחר. ועיקרה: דבקות באמת גואלת את הנשמה ממצוד של הסטרא אחרא. ובמילים פשוטות – הכנות, המתבטאת בדיבור הישיר וה'דוגרי' ביותר, יכולה לפתוח את שערי הלב הנעולים ולהוציא את האדם מן האטימות שתקפה אותו מבלי רחם.

 כִּי הַסִּטְרָא אָחֳרָא מְסַבֶּבֶת הַקְּדֻשָּׁה, כִּי אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה [האלוהים].

וּבִפְרָט מִי שֶׁכְּבָר נִמְשַׁך אַחַר עֲבֵרוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, וְנִמְשַׁך אַחַר הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְשָׁם מְקוֹמוֹ, חַס וְשָׁלוֹם וְהֵם מְסַבְּבִין אוֹתוֹ מִכָּל צַד,

וְכַאֲשֶׁר יְעוֹרֵר רוּחוֹ לָשׁוּב אֶל ה' - קָשֶׁה לוֹ מְאד לְהִתְפַּלֵּל וּלְדַבֵּר דִּבּוּרִים לִפְנֵי ה', כִּי הֵן מְסַבְּבִין אוֹתוֹ מִכָּל צַד, לְכָל אֶחָד לְפִי עִנְיָנוֹ כַּנַּ"ל,

וּמֵחֲמַת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהוֹצִיא דִּבּוּר לִפְנֵי אֱלקִים בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ וְחִיּוּת כָּרָאוּי, לָכֵן כָּל הַדִּבּוּרִים וְהַתְּפִלּוֹת שֶׁהוּא מְדַבֵּר לא יוּכְלוּ לִבְקעַ הַמְּחִצּוֹת וְהַמְּסָכִים הַמַּבְדִּילִים לַעֲלוֹת לְמַעְלָה וְנִשְׁאָרִים לְמַטָּה תַּחַת הַמָּסַכִּים,

עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה וְיָשׁוּב בֶּאֱמֶת וִידַבֵּר דִּבּוּרִים הָרְאוּיִין לְהִתְקַבֵּל בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא בְּהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל אֲזַי מְבַקֵּעַ הַדִּבּוּר הַמֵּאִיר אֶת כָּל הַמְּחִצּוֹת וְהַמָּסַכִּים הַמַּבְדִּילִים וְיַעֲלוּ עִמּוֹ כָּל הַדִּבּוּרִים שֶׁהָיוּ מֻנָּחִים לְמַטָּה עַד הֵנָּה אַך אֵיך יִזְכֶּה לָזֶה ? הָעִקָּר שֶׁהַכּל תָּלוּי בּוֹ הוּא אֱמֶת לֵיֵלֵך בְּדֶרֶך אֱמֶת לְפִי מַדְרֵגָתוֹ.

(ליקוטי מוהר"ן קמא תורה קיא)

האטימות היא לא רק מצב נפשי בעייתי או מידה רעה שמסתכמת בגבולות האני. הסטרא אחרא סובב אותי. ההקשרים, האסוציאציות, ההרגלים – לכל אשר אפנה – שדים רעים מגחכים למולי. אני שוב נגרר, שוב נשבר, שוב נגמר, שוב נסגר. 'קשה לי להתפלל' אני אומר ביני לבין עצמי, אבל ליבי יודע שמצבי מר הרבה יותר. אני טובע, אני לא במקום, אני מוקף ובמצור. סביבי רשעים לועגים, מחשבות רעות, חולשות ודיכאונות. דחילו ורחימו לא יהיו כאן, אבל אולי דיבור אחד של אמת? אמת לפי מדרגתי, תוך פיכחון לא מטייח למצב. כנות ישירה. אני לא מתהדר בנוצות שלא לי. אני לא מתפלל כמו דתי רגיל ולא כמו אדם רגיל. אלא אני כמו שאני. מוקף רשעים ואטום. אין כאן כלום אך זו האמת. ואם זו האמת – אז אמת לפחות יש כאן. אם נפתח באמת – נמצא את הפתח החוצה, מהמצב הנפשי הנדכה הזה. ויתרה מזו, נגלה את האור הבוהק והנעים של האמת האלוהית:

כִּי חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֱמֶת (שַׁבָּת נה יוֹמָא סט)

וְהוּא יְסוֹד הַכּל, כִּי אֱ-מֶ-ת הוּא ראשׁ תּוֹך סוֹף,

וְכֵיוָן שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגַת אֱמֶת אֲזַי כִּבְיָכוֹל נִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ, אֲשֶׁר חוֹתָמוֹ אֱמֶת,

וְאָז נֶאֱמַר עָלָיו: "ה אוֹרִי וְיִשְׁעִי" (תהלים כ"ז) ו

ְכֵיוָן שֶׂה אוֹר לוֹ יוּכַל לִמְצא פְּתָחִים הַרְבֵּה לָצֵאת מֵהַחֹשֶׁך וְהַגָּלוּת שֶׁהוּא סָגוּר שָׁם

כִּי בֶּאֱמֶת יֵשׁ שָׁם פְּתָחִים הַרְבֵּה,

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יוֹמָא לח: מְנָחוֹת כט:) : הַבָּא לִטָּמֵא פּוֹתְחִין לוֹ, יֵשׁ לוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה (עיין שבת ק"ד תד"ה אית) וְכֵיוָן שֶׁנִּמְצָא שָׁם פְּתָחִים - הָיָה יְכלֶת לָצֵאת.

רַק הַכְּסִיל בַּחֹשֶׁך הוֹלֵך (קהֶלֶת ב), וְלא יִרְאֶה הַפְּתָחִים לָצֵאת וְהוּא אָסוּר וְקָשׁוּר שָׁם,

וְלא יִתְּנוּ לוֹ לָצֵאת

עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לְדַבֵּר דִּבּוּרֵי אֱמֶת לִפְנֵי ה',

אֲזַי הַדִּבּוּרִים מְאִירִים וַה אוֹר לוֹ כַּנַּ"ל וַאֲזַי: "פֵּתַח דְּבָרֶיך יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים" (תְּהִלִּים קי"ט) כִּי הַדִּבּוּרִים הַמְּאִירִים, הַיְנוּ דִּבּוּרֵי אֱמֶת כַּנַּ"ל הֵם מַרְאִין לוֹ הַפֶּתַח...

אַך צָרִיך שֶׁיִּהְיֶה הָאֱמֶת אֱמֶת גָּמוּר בָּרוּר וְצָלוּל בְּלִי שׁוּם דּפִי.

וְהַמַּשְׂכִּיל הַמֵּבִין יֵשׁ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל כָּל יָמָיו שֶׁיִּזְכֶּה פַּעַם אֶחָד כָּל יְמֵי חַיָּיו לְדַבֵּר דִּבּוּר אֶחָד שֶׁל אֱמֶת לִפְנֵי ה כָּרָאוּי.

וְיֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה מַדְרֵגוֹת:

וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לִבְחִינוֹת אֱמֶת הָאֲמִתִּי - אֲזַי ה אוֹר לוֹ וַאֲזַי הוּא מֵאִיר בְּעַצְמוֹ, כִּי נִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אוֹר ה'.

אַך מִי שֶׁעֲדַיִן לא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל אֱמֶת וְעַל כָּל זֶה הוּא בְּמַדְרֵגָה שֶׁל אֱמֶת אַף כִּי אֵינוֹ מֵאִיר בְּעַצְמוֹ, מֵאַחַר שֶׁלּא הִגִּיעַ לָאֱמֶת הַנָּכוֹן, עַל כָּל זֶה הָאֱמֶת הוֹעִיל שֶׁיּוּכַל אַחֵר לְהָאִיר בּוֹ.

וְגַם בָּזֶה מַדְרֵגוֹת וְעִנְיָנִים, יְבִינֵם הַמַּשְׂכִּיל בְּעַצְמוֹ.

וְהִנֵּה יָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ שְׁלשָׁה עוֹלָמוֹת: עוֹלַם הַמַּלְאָכִים, וְהַגַּלְגַּלִּים, וְהַגַּשְׁמִי,

וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך מְחַיֶּה וּמְקַיֵּם כֻּלָּם בִּרְצוֹנוֹ.

וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לָאֱמֶת, וַה אוֹר לוֹ כִּבְיָכוֹל הוּא מְקַיֵּם הָעוֹלָם, וְנוֹתֵן שֶׁפַע לְכָל הַשְּׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת.

(שם)

את ההנחייה הזו רבי נחמן לא הוגה לגמרי בעצמו. כבר קדמו לו הנביאים בתפילתם הנועזת. הללו העדיפו תפילה אמיתית מתפילה מדוייקת. כנות תהומית על פני מחוייבות היפוטתית. ככה, בדיבור של אמת, הם התפללו אחרי החורבן:

דאמר רבי יהושע בן לוי:

למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה - שהחזירו עטרה ליושנה.

אתא משה, אמר: "הא-ל הגדול הגבור והנורא",

אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו?

לא אמר "נורא".

 אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו?

לא אמר "גבור".

אתו אינהו [אנשי כנסת הגדולה] ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים; ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?!

ורבנן היכי עבדי הכי, ועקרי תקנתא דתקין משה?

אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.

(יומא סט:)

ניגון לרוח טובה - lejo מכה שנית

ראיתם פעם אמן מנגן מתוך שבר כלי? כדאי לראות כאן את lejo מכה בשנית.

"וְהַכְּלָל כִּי נְגִינָה דִּקְדֻשָּׁה הִיא גָּבוֹהַּ מְאֹד מְאֹד כַּיָּדוּעַ, וְעִקַּר הַנִּגּוּן נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי בֵּרוּר הַטּוֹב מִן הָרָע, שֶׁעַל-יְדֵי שֶׁמְּבָרְרִין וּמְלַקְּטִין הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת מִתּוֹךְ הָרָע, עַל-יְדֵי זֶה נַעֲשִׂים נִגּוּנִים וּזְמִירוֹת".
(ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה רפב)

נגינה קדושה היא חילוץ מסכנה, פדיון שבויים. כפי שרבי נחמן נוהג לבאר עניינים רזיים בצורה קיומית כך גם 'העלאת הניצוצות' הקבלית. הניצוצות השבורים\ הפזורים בין שברי הכלים, מקבלת כאן מובן חדש ומופלא.

יש באדם ובחיים ערבוביה של רוחות, רוח טובה ורוח רעה. כוונות טובות חבויות בין פגמים של אינטרסים ומניפולציות. רגעים מדוייקים בין רבבות צרימות וזיופים. כאלו הם החיים מעורבבים ונפתלים. אבל הדימוי של 'רוח רעה' או 'רוח טובה' הוא עשיר ורחב יותר מאשר כוונה או מחשבה. 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות'. הלך נפש מטופש ואוילי הוא הגורם להדרדרות לא רק כניעה לפיתוי. יש איזה סחף כללי של טמטום ושממון, של ריקנות ואפיסה. אדם שנלכד בוואקום ריקני שכזה מתרוקן מעצמו וחוטא. וגם במצווה – יש יותר מאשר מעשה טוב, מחשבה טובה או רצון. 'ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול'. יש מעשה שמרים אותך לגבהים אחרים. אתה נישא על רוח טובה למרחבים חדשים. גלים גואים של אלטרואיזם טהור שופכים על העולם רוח נדיבה של אופוריה אופטימית. המעשה הטוב שלך משתלב מאליו באיזה הרמוניה כללית מתוקה.

ושני הרוחות האלה מתערבבות וסוערות. האומנות מבטאת היטב את הערבוביא הזו. היא עולה ויורדת, מצפה ומתאכזבת, מתלהמת ומרגיעה. מדברת את שפת הנפש של בעל הניגון ומשרה את רוחו על המאזינים.
המנגן הקדוש הוא המברר. בקולנוע אומרים 'דרמה היא החיים בלי הקטעים המשעממים' (כך אמר במאי שמן עם סיגר בפה שאיני זוכר את שמו). ולהבדיל, לעניינו: ניגון קדוש הוא שמנשב דווקא את הנקודות הטובות, את הרצונות המדוייקים, את רגעי האמת, את מה שבשבילו הכל היה שווה. את מה שטועמים בו את טעם הבריאה.

"וְזֶה הַמְנַגֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה יוֹדֵעַ נַגֵּן כַּנַּ"ל. גַּם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַכְּלִי בִּשְׁלֵמוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּצֵא כָּל הָרוּחַ הַמְעֹרָב טוֹב וָרַע בְּבַת אַחַת... כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְבָרֵר וּלְכַוֵּן הַנִּגּוּן בִּשְׁלֵמוּת כָּרָאוּי, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה שֶׁהוּא בְּחִינַת שִׂמְחָה, בְּחִינַת רוּחַ נְבוּאָה, מִן הָעַצְבוּת רוּחַ, שֶׁהוּא רוּחַ רָעָה כַּנַּ"ל.
כִּי כְּשֶׁאֵין הַכְּלִי שָׁלֵם, אוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ נַגֵּן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לַעֲלוֹת וְלֵירֵד בְּיָדוֹ, לְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה, עָלָיו נֶאֱמַר 'כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְּסִיל', דְּהַיְנוּ שֶׁמּוֹצִיא כָּל הָרוּחַ בְּבַת אַחַת, וַאֲזַי בְּוַדַּאי אֵין נִבְנֶה הַנִּגּוּן. כִּי עִקַּר נְעִימַת הַנִּגּוּן, נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי בֵּרוּר הָרוּחַ (שֶׁהוּא הָאֲוִיר שֶׁמִּשָּׁם הַקּוֹל, כַּיָּדוּעַ לְחַכְמֵי הַנְּגִינָה)...".
(ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה נד)

הדייקנות המוזיקאלית, שבאה לידי ביטוי בפריטה / נשיפה / הקשה נכונה, קשורה לעדינות מסוג גבוה יותר. לא מספיק לפרוט / לנשוף / להקיש בזמן הנכון. הלב מרגיש את העוצמה המדוייקת או נכון יותר, את השתיקה הרועמת. את הנגיעה שאינה נוגעת. זה הטאץ' והגרוב וכל המילים שמי שיש לו יש לו ומי שאין לו – לפחות שידע. זה מגע הקסם.

המילים, עשירות וצבעוניות ככל שיהיו, אינן נוגעות ולא נוגעות כמו ניגון. אינן נותנות דרור כה גדול לרוח הטובה. אנחנו זקוקים למשהו חמקמק ידוע להשתחל דרך חורים וסדרים, להתפתל עם הנפש ולעצב אותה תוך כדי, כדי להוציא ממנה את הנקודה הטובה החבויה ומתגעגעת להתגלות. "רק הניגון יכול לרדת אל הכאוס הרגשי וליצור תנועה של התחדשות. הכאב נגאל על ידי המוזיקה בהיותה מעניקה לו תנועתיות, בהיותה הופכת את החסרון לגעגוע, את הכאב – להשתוקקות. בכך מתבררת לה הרוח הטובה מהרעה... ומכאן סגולתו של הניגון להשיב את האדם אל החיים, לעוררו, להעניק לו כח של התחדשות ושל תנועה" (הרב איתמר אלדר).

המנגן הגדול באמת הוא מי שמסוגל לקחת שבר כלי ומנגינה מרוסקת ולרקוד איתה עד לב השמיים.

למה התפילות לא מתקבלות

למה התפילות לא מתקבלות?

זה לא הריפוד – הכסא מרופד / גם רב בית הכנסת ממש כזה נחמד / גם לא המזגן / גם לא החזן.

אולי כל המתקתקות המצועצעת הזאת רק מבחילה איזה גוש בגרון. כי כמו שזה נראה כרגע, התפילה היא חובה. בעל כורחך אתה מתייצב למניין, כסתם אחד מן המניין. התחייבות קהילתית מעיקה ומצחיקה. הבט עליה מן הצד והאשליה תתפוגג מיד.

מה שחסר בתפילה הוא לא יותר שקט ופחות רעש. לא מיקום טוב ואפילו לא כוונה. באמת, אתה יכול למחות את הבעת הזעזוע העמוק שעטית על עצמך כשהילדים מפריעים בתפילה. אולי כדאי גם לחדול מלהתלונן על המניין דנן. גם לשחרר את גבות המצח המכווצות והמאיימות.

זה אכן

נראה שלא יתכן

אך מה שחסר הוא --- חן.

רבי נחמן אומר (ליקוטי מוהר"ן תורה א):

"דע, כי על ידי התורה נתקבלים כל התפילות וכל הבקשות שאנו מבקשים, והחן והחשיבות של ישראל נתעלה ונתרומם  בפני כל מי שצריכים, הן ברוחני הן בגשמי. כי עכשיו בעוונותינו הרבים חן וחשיבות האמיתי של ישראל נפל, כי עכשיו עיקר החשיבות והחן הוא אצלם, אבל על ידי התורה נתעלה החן והחשיבות של ישראל, כי התורה נקראת (משלי ה): אילת אהבים ויעלת חן, שמעלה חן על לומדיה (ערובין נד:) ועל ידי זה נתקבלים כל התפילות והבקשות."

התפילות שלנו, כפי שהם --- לא מתקבלות. הם כל כך לא מתקבלות שלא צריך להיות צדיק עליון כמו רבי נחמן כדי להרגיש את זה. אני לא השתכנעתי מהתפילה שלי, גם לא מהתפילה שלנו, אז למה שה' ישתכנע?

"כי עיקר מה שאין נתקבלים הבקשות הוא מחמת שאין להדברים חן, ואין נכנס בלב זה שמבקשים ממנו, כאילו אין בליבו מקום שיכנסו הדברים בליבו, מחמת שאין למבקש חן שיכנסו הדברים בליבו של זה שמבקשים ממנו" (שם).

לתורה זו קדם סיפור, שהתרחש כשהתגורר רבי נחמן במעדוודווקא עוד לפני שרבי נתן פגש בו. איש אחד נכנס לרבי נחמן והגיש את טענתו: "היות ואינו מוצא חן בעיני תושבי עיירתו, אולי גם בעיני ה' אילו לו שום חשיבות וממילא, כיצד תתקבל תפילתו?" (לסיפור יש המשך, אך הוא אינו מעניינו. המתעניין, יעיין  בספר 'יעלת חן' של הרב בזאנסון ) 'החן והחשיבות הוא אצלם' – אצל אומות העולם. רבי נחמן מודה בכך בכאב ומזהה את נקודת השבר של הגלות באופן יוצא דופן. לא רק המלכות והממשלה, לא החירות וההנהגה, לכל אלה כבר זכינו. (הממלכתים חוגגים והחרדים לועגים אך לא מכחדים) אך טרם זכינו בחן. משפטים אחר שגור על פינו: "במדינות מתוקנות אחרות בעולם בלה בלה בלה...", "באירופה דבר כזה לא היה קורה בלה בלה בלה." ומה שמצער הוא שהכל נכון וכולם צודקים אבל מה שיש לנו פשוט לא יפה, לא עדין, לא נעים לא לוקח את הלב.

חן הוא קסם שמהלך עלייך. אתה נופל בפח ומודה על כך. אתה לא מחפש את החן, אלא מוצא אותו במישהו אחר. ונכון יותר מלומר 'אני מוצא בה חן" – לומר: "היא מוצאת חן בעיני". היא הצליחה למצוא אך אני הוא שיודע מזה. החן הזה עורר אצלי משיכה מיוחדת.

למרות שאני יודע הכל ומלא בהכל 'כאילו אין מקום בליבי' יש בה משהו שמוצא אצלי חן:

"כי על ידי החן נחקק ונרשם מקום בלב המתבקש לקבל הבקשה, כי על ידי החן נתקבלו דבריו" (שם).

לתפילות אין חן. הם טרחניות ומלאות תלונות חבויות או גלויות. עוד בקשות ועוד קובלנות, עוד סתימת חורים ועוד כיבוי שרפות, עוד הפצרות ועוד התמרמרויות. וכל זה עוד במקרה הטוב, שלא מדובר בגיבובי מלמולים מיותרים. בתכלס, זה הזמן להתבכיין על כל מה שלא בסדר. הטחת דברים כלפי מעלה מותר או אסור? זה לא משנה, זה פשוט מיותר.

גם אם יש צדק תיאורטי בכל מה שאנחנו אומרים – זה לא נכנס בלב ולא מתקבל. עד שיהיה כאן חן. ובכלל, לא נוכל להכחיש שיש איזה ספק מודחק שמא שום דבר לא מוצדק, ובקשותינו לא ראויות להתקבל. איננו עומדים במידת הדין עליונה, ואף לא במה שהיינו אמורים לעמוד. אנחנו מבקשים מתנת חינם בקול צרוד ונוזף של זקנה קנטרנית.

לבנתיים – ננסה לעורר חן. לקחת את הלב. לעשות את זה יפה ומלובב. יפה באמת, בכל קנה מידה. עמוק, אחר, חדש. ממקום שעוד לא חשבנו, בגלל סיבה שלא קווינו: נבקש עזרה במשכנתא בכדי לקנות בית בארץ ישראל. נבקש רפואה כדי להתעמק בחיים או אולי כדי לתרום למשק. נבקש הצלחה כדי לראות את השגחה. נבקש גאולה כדי שנוכל לגמור עם הסיפור הזה ולהתחיל סיפורים חדשים.

"כי יש צדיק שהוא היופי והפאר והחן של כל העולם כולו... כי זה הצדיק שהוא בחינת יוסף הוא ההידור והיופי של כל העולם, וכשזה היופי והפאר נתגלה בעולם, דהיינו כשזה הצדיק שהוא היופי של כל העולם נתפרסם ונתגדל בעולם – אזי נפתחין העיניים של העולם שכל מי שנכלל בזה החן האמת של זה הצדיק, שהוא החן והיופי של העולם,דהיינו שמתקרב אליו ונכלל בו – נפתחין עיניו ויכול לראות...

והעיקר להסתכל על עצמו."

(שם תנינא תורה סז.)

כל העולם כולו גשר צר מאד

רבים מכירים את מה שרבי נחמן אמר (ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה מח), כמעט שר:

"ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד, והעיקר שלא יתפחד כלל."

האינטואיציה הרווחת בדברי רבי נחמן היא לשים לב שהגשר הוא צר ומתנדנד. הרוחות מטלטלות אותו אנה ואנה. האדם שנאחז בו חש בחרדה את אפסותו וקלות אובדנו. והמשמעות המתבקשת(המזכירה את דברי הרמח"ל במסילת ישרים פרק א): החיים הם גשר צר, 'כל העולם כולו הוא גשר צד מאד' – בפארפרזה של השיר שהלחין ר' ברוך חייט. אתה דורך על ביצים. אתה פיל בחנוך חרסינה. יש תהום פעורה תחתיך, כל סטייה קלה עלולה להיות מסוכנת משחשבת.  החיים הם אתגר רוחני ומבחן שיקבע את מדרגתך העצמית. כל מצב בו אתה נמצא הוא חידה עמוקה –

כיצד תנהג עכשיו? האם תתמסכן בעניותך או תאמין באופטימיות למרות הכל? האם תזוח דעתך מעשירותך והתפטמת מעצמך על להבחיל?

אתה מתנדנד על גשר צר, מכאן זה נראה כאילו אתה עומד ליפול!

הפספוס יצרוב את נשמתך בבושה מדאיבה.

אולם, הפיכחון המוחדש ושימת הלב להילוך העדין מביאים לחרדה ותסכול. על זה משיב רבי נחמן, 'הפוך על הפוך': המבחן העיקרי, 'והעיקר' הוא לא 'לא ליפול' אלא 'לא לפחד'. ומדויק יותר – 'אל תתפחד'. אל תפחיד את עצמך. למד לעמוד באתגר הרוחני בהכרה צלולה ובשיוויון נפש. הלחם בשמחה. התנדנד בבטחה.

אבל יש מקום להבנה נוספת ושונה. רבי נחמן מספר בסיפורי מעשיות מעשה ו', מעשה ממלך עניו:

מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד וְהָיָה לוֹ חָכָם. אָמַר הַמֶּלֶךְ לְהֶחָכָם:

בַּאֲשֶׁר שֶׁיֵּשׁ מֶלֶךְ שֶׁחוֹתֵם עַצְמוֹ שֶׁהוּא גִּבּוֹר גָּדוֹל וְאִישׁ אֱמֶת וְעָנָו. וְהִנֵּה גִּבּוֹר – אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא גִּבּוֹר, מֵחֲמַת שֶׁסְּבִיב מְדִינָתוֹ הוֹלֵךְ הַיָּם,

וְעַל הַיָּם עוֹמְדִים חַיִל עַל סְפִינוֹת עִם הוֹרְמַאטִיס [=תותחים] וְאֵינָם מַנִּיחִים לְהִתְקָרֵב.

וְלִפְנִים מִן הַיָּם יֵשׁ מָקוֹם שֶׁטּוֹבְעִין בּוֹ שֶׁקּוֹרִין זוּמְפְּ [ביצה טובענית] גָּדוֹל סְבִיב הַמְּדִינָה,

שֶׁאֵין שָׁם כִּי אִם שְׁבִיל קָטָן,

שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ שָׁם כִּי אִם אָדָם אֶחָד.

וְגַם שָׁם עוֹמְדִים הוֹרְמַאטִיס וּכְשֶׁיָּבוֹא אֶחָד לְהִלָּחֵם מוֹרִים עִם הַהוֹרְמַאטִיס – וְאִי-אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב לְשָׁם.

הגשר הוא צר לא רק מחמת סכנת הנפילה. הגשר הוא צר משום שהוא ' שְׁבִיל קָטָן, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ שָׁם כִּי אִם אָדָם אֶחָד."

אתה החכם ההולך את המלך. כל התותחים מורים עלייך. אתה מסומן על הכוונת, אך הם אינם יורים – 'אל תתפחד' ממראה עיניך.

אתה הולך בדרך חדשה ומיוחדת. עלייך ללכת אותה לבד. נהייה אחרי חברים וקבוצת השתייכות לא יאפשרו צעידה על הגשר הצר. גם לא הליכה בעקבות הוראת רבנים. (אף 'ההתקרבות לצדיק האמת', היא כזו אם רואים בו גיבור שפסע לבדו במשעול הצר והגיע,) החקירה וההתפלסות אף הם לא יועילו, הם עובדים  נאמנה במשרה מלאה בשרות האובייקטיביות. עסוקים מזה כמה אלפי שנים בחקיקה סופית של הקריטריות לאמת ולמוסר.

התבודדות והתעמקות עצמית היא הדרך. הבעת המשאלה וכיסופי הגעגועים הם הצעדים. האמונה התמימה והפשיטות הם רגליך. לך לך.