יום ראשון, 30 במרץ 2014

צ'ואנג-טסה? פרפר?

"פעם חלם צ'ואנג-טסה שהוא פרפר המתעופף ברפרוף כנפיים,
שמח בעצמו ועושה מה שליבו חפץ.
הוא לא ידע שהוא צ'ואנג-טסה.

לפתע, הקיץ משנתו ומצא את עצמו צ'ואנג-טסה שאין לטעות בו.

שוב לא ידע אם הוא פרפר בחלומו של צ'ואנג-טסה, או צ'ואנג-טסה בחלומו של פרפר.

"בין צ'ואנג-טסה לפרפר וודאי יש הבדל", אומר מי שאומר, וקורא לכך 'שינוי צורה'."


(קולות האדמה, קטעים נבחים מכתביו של החכם הסיני צ'ואנג-טסה. תרדם מסינית עם הערות ופירושים - יואל הופמן. בהוצ' מסדה 1977)


לפארדוכס עתיק היומין הזה יש כמה וכמה גלגולים. בתקופה הקרובה, אפרסם היבטים שונים שלו, אצל הוגים גדולים, מאומות העולם - ומאומתנו.

בחלומו הוורוד של צ'ואנג-טסה (פילוסוף סיני 286?-369? לפנה"ס) הוא חופשי כפרפר. קליל ואורירי, ועושה מה שליבו חפץ. כשהוא מתעורר, כצ'ואנג-טסה 'שאין לטעות בו', על כבדותו המרושלת, הלא 'קלילה ואורירית' הוא לא שב אל המציאות כדרך כל הארץ. מתחשק לי להבין צ'ואנג-טסה לא רואה בכבדות הריאלית והמפוכחת יותר ממשות מאשר בדרור הפרפרי. לכן הוא מסתפק - מי כאן ממשי יותר.

אולם יתכן שלא הממשות של כל צד - הקסם של הפנטזיה החלומית או הריאליה המוצקה של הערות כובשות את ליבו של צ'ואנג-טסה. אולי להיות עצם הידיעה, הנפרדת מכל ייצוג ממשי שלה - הן של צ'ואנג-טסה והן של פרפר - זו החרות הגדולה ביותר?

צ'ואנג-טסה הוא הפילוסוף של 'הידיעה שאינה יודעת':

"אילו ידעה העץ שהיא עז - היו רגליה מסתבכות זו בזו.
אילו ידע הדג שהוא דג - היה שוקע למעמקי הנהר, כגוש עופרת.
העז, הדג, ההר והנהר יודעים עצמם בידיעה שאינה יודעת.
רק האדם מנסה ל'דעת' בידיעה היודעת.
על כן, אין האדם מצליח להיות אדם כשם שהעז היא עזר, הדג הוא דג, ההר הוא הר, והנהר - נהר."

יום שלישי, 25 במרץ 2014

שכר מינימום

שכר מינימום בחוק הישראלי
בישראל נהג שכר מינימום מכוח הסכם קיבוצי (בין ארגון / מעביד לעובדים, בפיקוח משרד התעשייה) משנת 1972, כאשר בשנת 1987 חוקק חוק שכר מינימום שקיים עד היום.


שאלת השפעת חוק שכר מינימום על שוק העבודה נדונה בכמה מחקרים. מהן עולה תמונה עגומה למדי.

חקיקה של שכר מינימום קבוע בחוק גורמת - באופן עקיף, אך בלתי נמנע - לפיטורי עובדים וסגירת פירמות בתחום המוצרים הסחירים. במילים פשוטות - כל המוצרים שחשופים לתחרות מחו"ל נאלצים להאבק על ליבו הקמצן של הצרכן. הלה יעדיף לשלם כמה שפחות, עבור אותה התמורה. באם יאלץ לשלם יותר עבור תוצרת הארץ, בכדי לממן את תנאי ההעסקה של העובד בשכר מינימום הוא יעדיף לשלם פחות ולרכוש על תוצרת חו"ל. (הצרכן הזה יכול בהחלט להיות שכיר המשתכר בשכר מינימום, בתחום שונה או זהה לפעולת הצריכה שביצע.) לאור האמור מובן כי לשכר מינימום יש השפעה משמעותית על הגידול באבטלה בתחום הייצור של מוצרים סחירים. את הדברים הללו טוען בנק ישראל.

זו אגב הייתה גם הסיבה שבגללה ההסתדרות הכללית התנגדה להתערבות חקיקתית בכל מה שקשור לשכר מינימום. חרות היו אלה שדחפו לדאוג למקופחים (ראה עיתון  דבר, מאי, 1971)

לעומת זאת, בתחום המוצרים הלא-סחירים, קביעת שכר מינימום גורמת לעליית מחירי המוצרים בלבד.

חסד או זכות?
לחוק שכר מינימום ניתנים שני פירושים ערכיים:


הראשון קשור בזכותם של עובדים לשכר הולם על עבודתם. גישה זו רואה בשכר המינימום זכות יסודית של העובד ופריעה של חוב החברה כלפי פרטיה. לא חסד, צדקה או נדבה.

הפירוש השני מתרכז במניע לקביעת שכר מינימום שהוא הרצון לסייע לחלשים בחברה, כך שלפי גישה זו שכר מינימום הוא מעין צדקה לעובד ששכרו נמוך מאד. כפי שמחזיקים מפעלים לא רווחיים בעיירות הפיתוח בכדי לאפשר לאנשים להתפרנס בכבוד.

לפי הגישה הרואה בשכר מינימום זכות של העובד, העובדה שהחוק מהווה גורם לפיטורי עובדים אינה מהווה בעיה מוסרית, שהרי אם שכר מינימום הוא זכות של העובד, אין לשלול מעובד א' את זכותו בכדי למנוע את פיטורי עובד ב'.

בניגוד לגישה זאת, כלכלני בנק ישראל רואים בשכר מינימום דווקא כלי שהוא מעין צדקה שמטרתו "לאפשר לעובדים רמת חיים יחסית מינימלית, ולצמצם את ממדי העוני בישראל."

יש בהלכה הצעה של אפשרות התערבות מלאכותית בגובה השכר (טור חושן משפט סימן רלא): "רשאין בני העיר לפסוק לכל השערים ולומר דבר פלוני בכך וכך, ושכר הפועלים שלא ישתכרו אלא בכך וכך ולקנוס כל מי שעובר על תקנתן".

מאידך מצינו גם פסיקה ברורה לפיה שכר מינימום הוא צדקה אופטימאלית, כפי שנפסק בשולחן ערוך (יו"ד רמט, ו): "שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו: מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה, המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה, או הלואה, או עושה שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל…"

לאור זאת, מסתבר שמצד ההלכה, ההחלטה לחוקק את חוק שכר מינימום היא זכות ולא חובה. מעין "מתנה" או צדקה שעושה המדינה עם אזרחיה. מטרתה לסייע לעובדים מעוטי ההכנסה בישראל, כש"מתנה" זו מחייבת את המעסיקים להעלות את שכרם מעבר למחיר השוק. בכך, נחסך מהעובד הצורך לחזר על הפתחים, ויש בכך תמריץ לעבודה.

יתרונה הנוסף של צדקה באופן שכזה הוא שאפילו הנותן איננו מרגיש שמדובר בצדקה.
ממש מתן בסתר.

יום ראשון, 16 במרץ 2014

יאללה בלאגן

במשנת המהר"ל חוזר הביטוי 'סדר העולם' פעמים רבות, כדבר המובן מאליו. 

'סדר העולם' מתקיים לו הרחק מן הכאוס שרוחש מול עינננו. לא תחוש בו כשתנסה לעבור נתיב באיילון צפון, אלא אם תשקיף מגבהיו של עזריאלי. הסדר האוטופי הלזה הוא הבסיסי והקדום שממנו הכל יונק ואליו הכל שואף. איכשהו הכל מסתדר בסוף. לפי המהר"ל, ישנה תשתית אידיאלית שעומדת ביסוד כל הבריאה. אע"פ שאין זה נראה שהמציאות מתנהלת על פיה טוען המהר"ל כי רק לה מעמד אמיתי קיים ואיתן וכל חריגה ממנה היא בבחינת 'תאונה' דבר חולף, שקרי, שאין לו קיום נצחי. המחלה היא יציאה מן הסדר ועל כן דבר חולף. לרופא המביט בעיניו המיוסרות של החולה יש איזשהי הכרה בשיבה הטבעית, המובנת מאליה של הבריאות. כך גם מביט הנביא בעם המשועבד. הגלות היא יציאה מן הסדר. גם החטא. תיכף אשוב.

המהר"ל מקשר בין 'סדר העולם' הרחוק והמופשט לחלקים הגנוזים של התורה. 
הוא מבסס את דבריו על המדרש הראשון (בבר"ר פ"א סי' א) שנכתב בסגנון אפלטוני: הקב"ה הסתכל בתורה וברא עלמא. הסדר הרחוק שעומד בבסיס המחשבה האלוהית על העולם הוא התורה. 

הציווים והאזהרות כמו החיובים והחיזוקים של התורה הם השתקפות תחתונה של הסדר הזה בחיים הפרטיים והחברתיים, הלאומיים והבינלואמיים. אולם הקישור היסודי ל'סדר העולם' קובע כי אין לראות את כל התופעות והיצורים בעולם כדברים מפורדים שאין בינהם כל חיבור וקשר ושכל גורם מושך לכיוונו הוא. ישנו קו מכונן בין כולם שכן כולם יונקים ממקור השראה אחד שהוא סדר העולם. חוסר ההכרה לא ישנה את המציאות.

"ומפני שהתורה היא סדר כל העולם, 
כל דבר שהוא מסודר הוא דבר אחד מקושר, 
כמו שהיא התורה היא סדר אחד כי התורה אחת היא."

לתפיסה זו ישנה השלכה מאוד גדולה על מעשינו ועל מידת האחריות שעלינו ליטול על עצמינו בכל פעולה בעולם. בכל צעד ושעל אתה אחראי על הכל. אינך יכול להשתמט ולטעון לחפותך - אתה קודח חור בספינת היקום. בכל פעולה שנפעל אם נתקן נתקן את כל העולם כולו ואם נקלקל נקלקל את כל העולם כולו. כך מסביר המהר"ל את המשנה באבות (ה, א):

בעשרה מאמרות נברא העולם, 
והלא במאמר אחד יכול להבראות! ומה תלמוד לומר? 
לתת שכר טוב לצדיקים - 
שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות, 
ולפרוע מן הרשעים - שמחריבין את העולם שנברא בעשרה מאמרות... 
וכאשר הדבר הוא מקושר ומסודר יחד, 
אם אחד יוצא מן הסדר דבר זה הוא ביטול הסדר להכל, 
וכן כאשר מקיים הסדר בדבר אחד הוא קיום אל הכל.

יום רביעי, 5 במרץ 2014

שמחה גדולה בשמים - ביאור לתורה פט בליקוטי מוהר"ן


לכבוד חג הפורים המשמש ובא אבקש לשתף אתכם בביאור מיוחד על העצב והשמחה מכתביו של אדמו"ר רבי נחמן מברסלב. זכותו תגן עלינו.

הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם, - הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי, - הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים. וְזֶהוּ 'וַתְּחַסְּרֵהוּ' בְּוַדַּאי 'מְעַט מֵאֱלקִים' הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱלקִים, הַיְנוּ בְּהַשְּׁכִינָה. אַך כְּשֶׁיֵּדַע זאת, שֶׁהַחִסָּרוֹן הוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה. לְכָך צָרִיך לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ: 'מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי?! כִּי הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ! וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה?!' מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְנִתְחַדְּשׁוּ הַמּחִין שֶׁלּוֹ 'וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ' הַיְנוּ עַל יְדֵי כָּבוֹד וְהָדָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁהַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לוֹ הַחִסָּרוֹן 'תְּעַטְּרֵהוּ' בְּמחִין חֲדָשִׁים.

בתורות אחרות בה מלמד רבי נחמן על מעלת השמחה ועל ההכרח להיות שמח כנגד כל הסיכויים. כשהוא כותב: "מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד" (ליקו"מ תנינא סי' כד) הוא מתכוון ששמחה היא יותר מאשר דרך חיים מוארת ויעילה. ההכרח המחייב שגנוז בערך מצוותי הוא התקפות הבלתי מתפשרת שלו. מצווה עושים גם כ'מצוות אנשים מלומדה', ב'אפשי' וב'לא אפשי', על כורחך אתה מצווה ועושה, ובזה גדול כוחך. אם שמחה היא מצווה אזי יש "לְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כּחוֹ" (שם). בניגוד למשב הרוח הזה, המוכר והפופולארי בכתבי רבי נחמן, בתורה זו רבי נחמן כמו נוטה חסד לעצבות וליגון ומקשיב להם בקשב רב. אולם ככל שמקשיבים – העצבות מתעמקת והיגון נעשה קודר וטראגי. מה שהתחיל כתרעומת וטינה מתרחב לבכי תמרורים אדיר מימדים. אחרי כל זה, מתעלה רבי נחמן ומעלה אותנו איתו לשמחה עליונה ואינטימית עם הקדוש ברוך הוא.



הדברים הבאים מובאים בתורה קצרה, תורה פט, בחלק הראשון של ליקוטי מוהר"ן. כפי שהזכרנו, רבי נחמן ממזג בצורה עמוקה ורגישה ביאור קיומי לעניינים קבליים עם פתרון מעשי לסבל קיומי ויומיומי. נחלק את התורה לקטעים ונבאר אותה בקצרה.

הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם, - הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי, - הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים.

כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם - כולל הכל. בכל הרגשת יש ציפייה ש'משהו' יהיה שם והוא פשוט לא שם. את מקומו תופסת ריקנות מכזיבה.
הֵן בְּרוּחָנִי - חסרונות רוחניים כמו: לב מטומטם, קדושה נעדרת, חושים שנטמאו, זיכרונות רעים, בחירות אוויליות, כנפיים שבורות, שמים נמוכים.
הֵן בְּגַשְׁמִי - חסרונות גשמיים כמו: הפרה אינה נותנת חלב, המשכורת לא נכנסה בזמן, השמש לא מספיק זורחת, האהבה לא מאירה פנים, החברה עוינת, הדרך לוטה בערפל סמיך.
הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים –
החסרונות שלנו מציקים אבל פעוטים. המקום אותו הם תופסים במציאות הוא זניח וחסר חשיבות. מה לעולם הכביר והאדיש הזה ולמצוקותי חסרות הפשר? מי עוד ידע מה רב כאבי? הנה, השמש זורחת, הבורסה נסחרת ו'החיטה צומחת שוב'. מה שהיה הוא שיהיה. אני בודד בכאבי הפשוט והזניח. מה שהופך אותו לכואב יותר.

ל'מרי דנשמתא', בעלי הנסתר וצדיקי האמת כל כאב וכל חסרון הוא לא פחות מאשר 'בשכינה'. בקצירת האומר נאמר כי השכינה היא ההופעה של ההתגלות האלוהית לבני אדם. היא 'נשמת העולם' או 'האלוהות המתגלה בעולם', שוכנת ב'קרביו' של היקום ומחיה אותו. יש בה פן נשי ואמהי: למרות שהיא מופיעה ונעלמת, באופן כלשהו היא נשארת בקשר תמידי עם עם ישראל, גם בזמן הגלות והייסורים. הסבל שלהם הוא כביכול הסבל שלה "כל הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה" (סנהדרין נח:) ועד שיחלים – השכינה למראשותיו. (הצד המתייסר וה'מתפעל' מתואר על צד המעלה באופן נשי ונקבי.) הסבל הגדול ביותר של השכינה הוא הניתוק – לפחות למראית עין – מהקדוש ברוך הוא, דבר הגורם לה צער אינסופי – 'צער השכינה'. ובמילים פשוטות הרבה יותר: אם הקדוש ברוך הוא ברא את העולם וככה העולם נראה – הרי שזה חילול ה'. בהרגשה של חסרון דמות דיוקנו של הבורא כפי שהיא עולה מן הבריאה מכפישה ומחללת ואיננה נוראה ומלאת הוד. כשאברהם הלך לו לדרכו הוא ראה בעולם 'בירה דולקת' (בר"ר פל"ט סי' א). כלומר, שלמרות החכמה היופי והאסתטיקה שבחיים יש בהם גם צער וסבל וחוסר פשר מוסרי. הוא הגיע למסקנה הבלתי נמנעת 'תאמר שאין לבירה מנהיג' עד ש'הציץ עליו בעל הבירה'. אולם, גם חסרונות פעוטים לכאורה יכולים להעיב על יופיים של החיים.

מעתה כל סבל הופך להיות אדיר מימדים. כל צער הוא עמוק. כך היה תמיד, אלא שאוזננו כהתה. פשוט התרגלנו להשלים עם כל הפגמים של המציאות. וְזֶהוּ 'וַתְּחַסְּרֵהוּ' בְּוַדַּאי 'מְעַט מֵאֱלקִים' הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱלקִים, הַיְנוּ בְּהַשְּׁכִינָה. אַך כְּשֶׁיֵּדַע זאת, שֶׁהַחִסָּרוֹן הוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה.

ההתוודעות לעומק הצער ולעצב שאין לו סוף מרפה את הידיים ומייאשת את הרוח. ימי הצער הומים ולא יוכל לעבוד השם יתברך בשמחה.
לְכָך צָרִיך לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ: 'מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי?! כִּי הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ! וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה?!'
דווקא התעמקות הצער והתגברותו הופכת לשמחה גדולה. אדרבה היא הנותרת! כל אימת שהייתי שקוע בסבלי הפעוט וחסר החשיבות לא שמעתי בו חסרון שמעבר. שקעתי ברחמים עצמיים ולא שעיתי לסבלה של השכינה. התאנחתי על כבודי, אך לא על כבודו של הקדוש ברוך הוא (תנא דבי אליהו רבה פרק ד, מסילת ישרים פרק יט). לא הרגשתי עד כמה תהומי הוא. אך משהטיתי אוזני ושמעתי – את קול ה' שמעתי! המלך בעצמו מספר לי החיסרון שלו. אני זכיתי להתוודע לעומק אחר ונשגב. להמתקת סוד עם מי שאמר והיה העולם. אני חשתי את החיים, רק לרגע אחד, במקום שלהם. הרגשתי את פעימותיו של לב העולם.
ויתרה מזו. את החיסרון לא חושפים, אלא מתאמצים להסתיר, לטשטש באיפור ולהרחיק מעיני המצלמות. בשביל לחשוף חסרון צריך לחוש בטוח וכדי לזכות לחשיפה של חסרון צריך להיות קרוב באמת. אם זכיתי להחשף ל'חסרון של המלך' אין לך עדות על קרבה עמוקה וידידות אמיצה מזו. אמנם צער החסרון התגבר, אך הוא התמתק בעונג האהבה ונעם הידידות האלוהית.
מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְנִתְחַדְּשׁוּ הַמּחִין שֶׁלּוֹ.
'וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ' הַיְנוּ עַל יְדֵי כָּבוֹד וְהָדָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁהַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לוֹ הַחִסָּרוֹן 'תְּעַטְּרֵהוּ' בְּמחִין חֲדָשִׁים.