יום חמישי, 3 בנובמבר 2016

שמונה טיפים לכתיבת פרוזה של קורט וונגוט

שמונה טיפים של קורט וונגוט ('עריסת חתול', בית מטבחיים 5') לכתיבת פרוזה מתוך פוסט של יהודה גזבר שכדאי שלא ישכח בשטפון הפיד. עריסת חתול הוכר גם כעבודת תזה באנתרופולוגיה, אם זה מעניין מישהו.
תורגם על ידי כי אני צריך לסיים סיפור, מה שגורם לי לבזבז זמן וכו'.
---
א. השתמש בזמנו של זר מוחלט בצורה כזו שהוא לא ירגיש שהזמן שלו בוזבז.
ב. תן לקורא לפחות דמות אחת שהוא או היא יכולים לעודד ולתמוך בה.
ג. כל דמות רוצה משהו, אפילו אם זה כוס מים
ד. כל משפט חייב לעשות אחד משני דברים: לחשוף דמות או לקדם את העלילה.
ה. התחל קרוב לסוף ככל שניתן.
ו. היה סדיסט. לא משנה כמה מתוקה או תמימה הדמות המובילה שלך, עשה שדברים איומים יקרו לה, כדי שהקורא יוכל לראות ממה היא עשויה.
ז. כתוב כדי לספק את רצונו של אדם אחד. אם תפתח את החלון כדי לאהוב ולרצות את כל העולם, כביכול, הסיפור שלך יקבל דלקת ראות.
ח. תן לקורא הכי הרבה מידע שאתה יכול לתת, והכי מהר שאפשר. לעזאזל עם המתח. צריך שתהיה לקוראים הבנה מלאה של מה הולך לקרות, איפה ומדוע, עד שהם יוכלו לסיים את הסיפור בעצמם; למקרה שג'וקים יאכלו את הדפים האחרונים.
תוספת בסוף - מחברת הסיפורים הקצרים האמריקאית הטובה בדורי הייתה פלאנרי אוקונור. היא הפרה כל אחד מהחוקים שלי מלבד הראשון. סופרים גדולים נוטים לעשות זאת.

יום ראשון, 30 באוקטובר 2016

עשרת הכללים של ג'ונתן פראנזן לכתיבת פרוזה

יהודה גזבר ממליץ בפוסט בפייסבוק על עשרת הכללים של ג'ונתן פראנזן לכתיבת פרוזה. מוגש מטעם מישהו שתרגם אותם בזמנו. הייתי מתווכח עם סעיף 8 אלמלא הייתי עסוק יותר בלבזבז את זמני. 

1. הקורא הוא ידיד, לא אויב ולא צופה מן הצד. 

2. כתיבה בדיונית, שאינה הרפתקאה אישית של היוצר לתוך הפחד או לתוך הלא-ידוע, אינה שווה כתיבה, אלא אם כן כסף כרוך בסיפור.
3. לעולם אל תשתמש במילה ´ואז´ לחיבור. יש לנו את וא"ו החיבור למטרה הזו. שימוש ב´ואז´ הוא פתרון של סופר עצלן או נטול-שמיעה-מוזיקלית לכך שיש לו יותר מדי ´ו´ על הדף.
4. כתוב בגוף שלישי, אלא אם כן קול ייחודי בגוף ראשון מציע את עצמו באופן שאין לעמוד בפניו.
5. ככל שהמידע הופך להיות חופשי, אוניברסלי ונגיש, הצורך בעשיית מחקר מעמיק בשביל הרומן פוחת והולך.
6. הכתיבה הביוגרפית הטהורה ביותר דורשת המצאה טהורה. איש מעולם לא כתב סיפור אוטוביוגרפי יותר מאשר ´הגלגול´.
7. אתה רואה יותר כאשר אתה יושב בשקט מאשר כשאתה רודף אחרי משהו.
8. ספק אם מישהו עם חיבור לאינטרנט באיזור העבודה שלו כתב אי פעם סיפור טוב.
9. פעלים מעניינים הם לעיתים רחוקות באמת מעניינים.
10. אתה חייב לאהוב את הדמויות שלך לפני שתוכל להיות חסר רחמים כלפיהן.
---
[מלבד זאת, יש עוד מעט מקומות בסדנת הפרוזה שלי. ימי שלישי בערב. ירושלים]

יום חמישי, 20 באוקטובר 2016

קהלת, שייקספיר, ליבוביץ ולאה גולדברג

קהלת קרא את דבריו והעמוקים בנעימה חרישית ונוגה. שייקספיר הטה אוזן ואז הרצה במליצה:

"כל העולם הוא במה, כל הגברים והנשים רק שחקנים. יש להם יציאות ויש כניסות, וכל איש בימיו – הוא משחק שְלל תפקידים שונים, והמערכות שלו – שִבעה דורות.

[1.] ראשית-כל – העולל, פועֶה, מקיא, מרטיב בזרוע האומנת.

[2.] אחר כך התלמיד המתלונן, עם הילקוט שלו, פרצוף בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון באי-רצון לבית-הספר.

[3.] אז בא האוהב, רותח כמו כבשן, ומזמר בלדה בוכיה על גַבּותיה של אהובתו.

[4.] ואז חייל, מָלא קללות מכל סוג ושפה, ועם זקן פנתר, לא יפגעו לו בכבוד, מהיר להתלקח ונדלק לריב, רודף אפילו בתוך לוע של תותח בועת סבון, שְמָה מוניטין.

[5.] אז השופט, עם כרס עגולת שומן, כיס מדושן כסף שחור, מבט חמור, זקָן גָזוּר לפי
הספר, פֶּה מלא באמרות שפר עם דוגמאות מודרניות; וכך הוא משחק את התפקיד שלו.

[6.] בדור ששי המחזה עובר אל הישיש המטושטש, כחוּש בנעלי-בית, משקפיים על
החוטם וארנק צמוד למותן, זוג מכנסיו שהוא שמר מימי העלומים תלוי עליו כמו שק, כי הצטמק הגֶזע, התכווץ הַקְּפִיץ; קולו, גברי רועם, הופך שוב לפַלְסֶט ילדון, עם צליל שורק
ומצייץ.

תמונה אחרונה מכל, אשר נועלת מחזה מוזר ורב-תהפוכות זה, היא ילדוּת שניה ושִכחה גמורה, נוֹן-שן, נוֹן-עין, נוֹן-טעם, נוֹן-כלום."

(כבקשתכם "AS YOU LIKE IT" ויליאם שייקספיר תרגום: דורי פרנס)

וישעיהו לייבוביץ בהה בנקודה מסויימת באוויר ודומה שהיה שהוא שקוע בענייניו. ואז הניף את אצבעו הגרומה ונזף בקול מצליף ומתלונן:

"זה כל-האדם! קיימת אנלוגיה עמוקה בין "הבל הבלים הכל הבל" של "קוהלת", לבין דברי שייקספיר, אלא שהאחרון לא ידע או לא עלה בידו, להביע את הרעיון העמוק והעצום של המאמין הגדול "קוהלת מלך בירושלים", המלמדנו כי למרות רעות-הרוח וההבל הרב האופפים את שבע תקופות חיי האדם, יראת-אלוהים ושמירת מיצוותיו, "זה כל-האדם".

(הגיונות על מגילת קהלת)

(אבל להכי יפה שיש - לאה גולדברג על קהלת - תסתכלו כאן.)

יום רביעי, 19 באוקטובר 2016

שורשים בעלי שתי אותיות

פוסט לבלשנים עם נטייה קבלית או למוקבלים עם נטייה בלשנית:
להלן רשימה של ששורשים בעברית מתחילים משורשים בני שתי אותיות ויש בינהים קשר פנימי:
דוגמה בולטת זה השורש פ"ר שמבטא פרוד ושבירה:
פר: פר"א, פר"ד, פר"ז, פר"ח, פר"ט
אבל לא רק. ראו למשל:
רע: רע''ע רע''ד רע''ץ / רע''ש רע''מ
גל: גל''ה גל''ף גל''ח
אס: אס''ר אס''ף אס''ם
גב: גבב, גבה, גבל, גבן, גבע, גבר
יש לכם דוגמאות נוספות?
זכורני כד הוינא טליא וכבש המקפץ על הגבעות, באחת ההתוועדויות של הרב גינזבורג, שאמר: למילה 'חשש' ו'חשב' אותו השורש בן שתי האותיות. המילה 'חשש' היא בעצם שורש של 'חש' 'ש'. דהיינו, חש שמשהו קורה אך לעת עתה חישה זו מלווה בדמיונות והחש אינו יכול להצביע עליו באמת. לעומתו 'חשב' הוא שורש של 'חש' - ב. דהיינו, חש במשהו ויכול לדעת גם במה בדיוק. התבוננות פרטית זו איננה חשש אלא מחשבה.
תארתי לעצמי שהמגמה לקחת את כל השורשים בעברית, שרובן בני שלוש אותיות, לכיוון השתיים היא קבלית. על בסיס הנאמר בספר יצירה העולם נברא בדיבור בדרך צירוף. כלומר - לא ציווי האל על הדברים להיות הוא שעשאם אלא צירופי האותיות. האותיות הם אלוהיות וקדושות, מלאות חיים ורצון. לא רק סימנים שרירותיים של דוברי שיח מקומי. הצירופים שלהם יוצרים את כל הדברים בהדרגה. מצאתי לזה אז קצת ביאור בתחילת 'שער הייחוד והאמונה' של אדמו"ר הזקן מחב"ד. והרחבה טכנית גדולה מאוד בסוף ספר הקדמות ושערים של בעל הלשם שבו ואחלמה במאמר 'שער הפונה קדים'. בעומק העניין אדמו"ר הזקן ביקש להמחיש את המגמה האקוסמיסטית ולראות שהכל אלוהות. לא רק המדבר, החי והצומח, שסימני החיים גלויים בהם במידה פחותה והולכת. גם הדומם, ביסודו, מורכב מאותיות הדיבור האלוהי. בעל הלשם התשעשע במחשבה שצירופי האותיות הם שעשועים פנימיים שמתקיימים בתוך האלוהות ושמהם נברא העולם. צירופי האותיות, כמו משחקי מילים, והתענוג החוזר ובא שבצירופים עומדים ביסוד כל הדברים ואכמ"ל.
לאחרונה נחשפתי לאסכולה שלמה, שאפשר לכנות 'האסכולה הצרפתית' של בלשנים ופרשני מקרא שנוקטים בעמדה הזאת. חכמי צרפת - רש"י וסיעתו ורבותיו, וקראו לפעלים אלה "פעלים שניים" ורבי אברהם אבן עזרא, שלא היה צרפתי אבל היה מדקדק גדול סבר כך. אחד מראשוני המדקדקים 'מנחם בן יעקב' [מצורף קישור] כותב על כך בחיבור שלו שנקרא 'מחברת יעקב'.



יום שבת, 15 באוקטובר 2016

טולסטוי על דה סוסיר


הסופר הרוסי, לב ניקולייבץ' טולסטוי, נפטר הרבה לפני שרעיונותיו של דה סוסיר נפוצו בעולם. את ההשפעות הבולטות על כתיבתו ניתן למצוא ברעיונות ההשכלה האירופית ובפרט ובעיקר הצרפתית: רוסו, וולטיר, מונטסקיה ואחרים. בעקבות הרעיונות של ז'אן ז'אק רוסו ורבים אחרים מהוגי הדעות של תנועת ההשכלה יצא טולסטוי למתקפה. מתוך שכנוע בסיסי שכל בני האדם טובים מטבעם הוא סימן את מקור הרשע המחלחל לחיים האנושיים בארגון הקלוקל והמושחת של החברה. כמו רוסו, סבר טולסטוי שעצם התשתית של הציביליזציה, השפה שמאחדת את היחידים בברה האנושית – נגועה ברעת השקר. בני אדם עושים שימוש בשפה כדי להסתיר את מחשבותיהם ולשקר זה לזה. גם מערכות סימנים – מערכות סמיוטיות – אחרות שמושתתות על שפה חדורות בשקר. מערכות הסימנים של דרגות ממלכתיות וכנסייתיות, משרות, אותות הצטיינות, מדי השרד, דגלים, אייקונות, טקסים פומביים ואזרחיים, צבאיים ודתיים, דוקטרינות מדיניות ודתיות וכדומה – כל אלה מחדירים שקר לחיים האנושיים. כנגד כל הביטויים האלה של ארגון סמיוטי מורכב, מלאכותי וכוזב של הציביליזציה, הציב טולסטוי – כמו רוסו – את פשטות הטבע האנושי המתגלם בשאיפותיהם התמות של בני האם שהציביליזציה לא השחיתה אותם – בין אם זהו ילד, איכר חסר השכלה או חכם התר אחר האמת הרחק מחברתם של בני אדם. כך הוגה הגיבור הראשי בסיפורו 'חוֹלְסְטוֹמֵר' (1886), סוס כחם, בחייהם של בני אדם:

"בני אדם מכוונים את החיים לא לפי מעשים אלא לפי מילים. הם אוהבים לאו דווקא את האפשרות לעשות משהו או לא לעשות משהו, אלא את האפשרות לדבר על עצמים שונים במילים מוסכמות שקבעו בינם לבין עצמם. והרי המילים שבחברתם נהוג לייחס להן חשיבות יתרה: שלי, שייך, רכוש. [...] רבים מאותם אנשים שקראו לי למשל 'סוס שלהם', לא רכבו עלי כלל, אלא רכב עלי מישהו אחר לגמרי. [...] אדם אומר: 'בית שלי' וכלל אינו גר בו אלא רק דואג לבניינו ולאחזקתו. [...] ישנם אנשים הקוראים לאדמה שלהם, שעה שמעולם לא ראו את האדמה הזאת. [...] ישנם אנשים הקוראים לנשים 'הנשים שלהם' או 'רעיות שלהם', בעוד שאותן נשים גרות עם גברים אחרים."[1]

טולסטוי כתב הרבה לפני שמשנת דה סוסיר התפרסמה[2]
בקטע שהובא לעיל מכפיף טולסטוי לניתוח חושפני את טבעו הסמיוטי של הרכוש הפרטי. בטקסטים אחרים של טולסטוי מופנה עוקץ ניתוחו כלפי מושאים סמיוטים מורכבים אחרים – בין אם זאת הטרגדיה של שייקספיר המלך ליר, שטולסטוי מפרק אותה לנתחים חסרי משמעות במאמרו 'על שייקספיר ועל דרמה' ובין אם זאת הליטורגיה הפרבוסלבית שטולסטוי מציג אותה כקש וגבבה של משמעויות מזיקות ברומן התחייה.

יחסו של טולסטוי למושאים סמיוטיים מורכבים חל גם על דרכו לתפוס את התרבות בכללותה. 'התרבות מתפתחת רק באין דת ועל כן באין מוסר'. טולסטוי ראה ב'דת האמיתית' ובמוסר תופעות שאינן מתחום תורת הסימנים, שאינה נכללת בתחום הסמיוטיקה, אלא ביטויים טבעיים של רוח האדם. את התרבות הוא תפס דווקא כיצירה שיש בה מן ההתמחות הצרה, אשר מבוססת על סימנים ונוגדת את הטבע – תולדה של צירופי סימנים המתחדשים ללא הרף. במסכת 'מהי אומנות' [1987] ובהתבטאויות רבות אחרות שלל את ערכן של רוב פסגות היצירה מתחום הספרות והאומנות – ובכלל זה את יצירותיו שלו מהתקופה שלפני המשבר, ובהן מלחמה ושלום ואנה קרנינה. כנימוק לשלילה זו שימשו שני קני מידה עיקריים לאומנות אמיתית שפיתח טולסטוי: קנה המידה של הפשטות, של ההיות הדבר מובן 'לכל בני האדם', וקנה המידה של המיקוד הדתי מוסרי של האומנות. טולסטוי הכיר רק בחלקה המזערי של המורשת האומנותית העולמית כעונה על קנה מידה אחד לפחות מקני המידה האמורים, ועל כן ראוי לשימור.




[1] ל.נ. טולסטוי, 'חוֹלְסְטוֹמֵר: סיפורו של סוס', איוואן איליץ' ואחרים, תרגם פטר קריקסונוב, הקיבוץ המאוחד, בני ברק 1999, עמ' 153.
[2] רבים כתבו על מאבקו של טולסטוי כנגד הציביליזציה שבעיקרה אינה אלא התארגנות מילולית סמיוטית. העבודה החשובה ביותר בנושא
  krystyna Pomorska, 'Tostoy – contra Semiosis', Slavic Linguistics and Poetics, Columbus, 1982, pp 390-398.

האזינו השמיים ואדברה

אמ,לק: המלצות למשורר מאת משה רבינו ולמה אין נוסטלגיה בשירים ים תיכוניים.
אליעזר בוצר, (המכונה Botzer | בוצר) אמר דיבור נאה ביותר השבת ב בית כנסת זכרון ברוך-רח' ניצנה 11 Synagogue Zikhon Baruh-Nitsana street על שירה. כל כך נאה היה באוזני שאני משתף אותו, במילותי שלי:
לקראת מותו ופרדיתו שר משה רבינו שירה נבואית כבירה. מילות הפתיחה שלה כוללות עצה לכתיבה טובה: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים, פרק לב, א). רוצה לומר: השירה האמיתית והאלוהית אינה נוצרת מתוך ההתקבלות שלה באוזני הקהל. שירה שמוטרדת יתר על המידה מן הצורך להיות הלהיט הבא היא מתחנפת ותלותית: אהבו אותי, הכירו בי, בראו אותי במחיאות הכפיים שלכם. המשורר משה, בערוב שמש חייו, שר אל השמיים המאדימים. הוא מבקש מהם שיטו אוזן לדבריו. הוי אומר יש בשירה בירור פנימי שבו המשורר מתייסר עם עצמו. הדיבור שבה נושא ראש מעבר לבני האדם ורוכן בפנייה כבתפילה. ההתקבלות של הדברים והתפוצה שלהם בארץ, למן הלייקים ועד הפלייליסט של גלגלצ היא בדרך ממילא.
ועוד, ענה ואמר רבי בוצר שהמוזיקה הפופולארית פעמים רבות היא חלק מתעשייה לרידוד ההמון. מקורה בתפיסת ה'לחם והשעשועים' של רומא. שני סוגי אירועים יכלו לגרוף קהל רב, עצום וגועש ולרתקו אל היציעים: תחרויות מרכבות הסוסים ושעשועי הדם של הגלדיאטורים. מספרם גדל משנה לשנה, ובמיוחד מקיסר לקיסר. התלווה אליהם ממד פסיכולוגי-עדרי, כלומר, יוציא הקהל את זעמו ויפרוק מתחיו בצפייה במתחרים, תחת שיעשה זאת בחוצות העיר. ציבור זה, מתוך שידע בעליל מי הוא המרעיף עליו "לחם ושעשועים", ישים בו, ובו בלבד - בקיסר ירום חסדו - את מבטחו. הרומאים, מתוך שהמשיכו, על יסוד שיקולים ברורים, להנחיל את רגש הפטריוטיות, ראו במשחקים אלה אמצעי בדוק לליכוד העם תחת שרביטו של הקיסר, שהיה המייצג את העולם הרומי. אבל משורר שפונה אל השמיים פונה גם אל 'השמיים שבמאזינים'. בכל אחד בקהל יש שמיים ואומנות אמיתית היא כזו שצריכה לגביה את השמיים שבכל אחד.
באמת חככתי בדעתי לאחרונה מדוע אין נוסטלגיה בזמר ים תיכוני. מדוע אפשר להתרפק על שירים של אהוד ואביתר מתחילת הקריירה וגם של זוהר ארגוב אבל לא נשמע ברדיו את 'צאי אל החלון' של איל גולן או את 'מוטי' של שריד חדד. כנראה שיש מוזיקה שמתגברת על הבלות והעייפות של החומר ויש שלא. אולי זו שהצליחה היא כזו שהצליחה ללכוד משהו מן הנצחי.
אני מצרף תיאור מדובר בגוף ראשון שהיה מנוסה מספיק באספקה של 'לחם ושעשועים' להמונים. איך זה נראה כשאתה 'על הבמה'?
----------------------------------------
נספח:
'על הבמה'
בבידור קובע הקצב: גמור את המשפט חצי שנייה לפני שהקהל מסיים אותו במחשבתו, ואז שנה כיוון זוותי, עוד לפני שהקהל גמר לנוח על סוף המשפט הקודםץ האפשרות היחידיה להקדים את הקהל היא להקדים את עצמך: עוד לפני שאתה 'יודע' מה אתה אומר, אמור זאת, ועוד לפני שגמרת לאמר, דע מה אתה אומר. זאת הטכניקה. השליטה בה נותנת הרגשת עוצמה וחופש. אתה טס לאן שליבך מוביל אותך, מתקן ומתאפס תוך כדי האווירובטיקה הזו, והקהל מובל על ידך ומיטלטל מצד לצד אחרייך. בקיצור, השטות החכמה ביותר או החכמה הטיפשית ביותר (בחר ברצוי לך, כי שני המרכיבים שווים בחשיבותם).
יש גם נופך ערכי בעיסוק הזה – גרימת הנאה לזולתך. מה יותר 'מוסרי' מזה?! והתמורה – הרגשת הקיום הכפולה הזו. אתה קיים לא רק לעצמך, אלא גם במחשבתם, געגועיהם ותשוקתם של רבים אחרים. אתה מייצג לגביהם את מוקד שאיפותיהם, לפחות בזמן ההצגה.
שום סיבה שבעולם שבו פעלתי, לא יכלה לגרום לי לרצות לעזוב את חיי הקודמים, גם אם נתעלם מההנאה העזה שהפקתי מהם, פשוט משום שלא ניתן לי מדרך רגל מחוץ למערכת על מנת לבדוק אותה: למה משמשת האקרובטיקה הבידורית הזו? למה זה כל כך נכון להצחיק ולצחוק?
המילה 'בידור' בעברית משמעה פיזור. היא מבטאת בצורה מעודנת ומדוייקת את מהות האומנות, גם 'הרצינית', ותפקידה. בפי המומחה לנושא – אריסטו – המילה היא קתרזיס – טיהור. בפשטות – מה שהגוף עושה בשירותים, עושה הנפש בתיאטרון, שהוא מקום ההתשחררות מהלחצים הרוחניים ובידורים לכל רוח. זהו כל העניין. האומנות לא משנה כלום. לא בחברה ולא בפרט. אין לך אדם בעולם, חוץ מהאומנים עצמם, שעושה איזו שהיא החלטה משמעותית כתוצאה מהשפעת יצירה אומנותית עליו. המדובר כמובן, באומנות לשמה, ולא ברעיון ערכי שמשתמש באמצעים אמונתיים על מנת להניע בני אדם לפעולה, כמו בתעמולה ופרסומת.
תהליך קתרזיס הוא דכדלהלן: מקוריותו של האמן שהוא סיכום המבנה הפסיכולוגי המיוחד שלו, מתבטאת בסימנים וסמלים קומוניקטיביים הנטבעים בחומר זה או אחר. התוצאה מוצגת בפני הצרכן, והצירוף בין הספציפי [נפש האמן] לבין הכללי [הקומוניקטיבי – הצורני] מהלך על הצרכן קסם, שעיקרו מתן אישור להלכי נפש מוכרי לו, אצלו או אצל זולתו. והאישור הוא נחמה גדולה. להיות מאושר פירושו לקבל אישור, וזה נפתח פתח בנפש הצרכן אל העולם דרך היצירה האומנותית. ומבעד לפתח הזה נוצרת זרימה של רגשות, מחשבות, אסוסיאציות, שהצטברו ושלחצו. מידת שחרור הלחץ קובעת את מידת ההערכה ליצירה. זה כל הסיפור.
בבידור האמצעים גסים יותר, אצל שייקספיר מורכבים, עדינים ומסובכים יותר, אבל המטרה בכל תחומי האומנות תמיד זהה. על כך שהאומנות היא דבר חיובי יש הסכמה חברתית כללית – למה? כי בנוסף על הרגשת ההשתחררות הנעימה שלעצמה, היא גם מאפשרת ביטוי של האומן וביטוי של הצרכן. למה כשלעצמו זה חשוב להתבטא? כי... ככה! כי זאת נטייה נפשית-טבעית! וכי כל נטייה נפשית טבעית צריכה למצוא ביטוי? כמובן שהתשובה היא שיש מגבלות. מי קובע אותן? על פי איזה קנה מידה? 

[...]

כל השאלות האלה כלל לא הטרידו אותי, באיזה שהוא מקום היה מוסכם אצלי [אחרי שהציונות הסוציאליסטית, ההומניזם וילדי הפרחים נשחקו לאבק פורח] שאין תשובה החלטית לכלום. הכל יחסי, כולל הקביעה זאת. שאלות 'יסודיות' הן שאלות חסרות תכלית וזהו. אבל זה לא הטריד אותי כלל. [...] איך יתכן שהאדם לא שואל את עצמו שאלות קיומיות? מהי מטרת ההימצאות בעולם? שוב ושוב אני חוזר: כל זה לא הטריד אותי כלל. סיבת הקיום היא להנות ממנו. ואם זה מצריך להנות אחרים – אז למה לא? וזהו. מעבר לזה אין כלום וכלל אין צורך שיהיה. [...] לאט לאט, תוך כדי לימוד התורה, התבררה העקרות שבבידור: לבדר – לפזר לחצים על מנית שיוכלו לשוב להצטבר למחרת? מי אמר שזה חשוב לקחת חלק בתהליך הסזיפי הזה."
(אורי זוהר, לא נתנו צ'אנס, פרק ראשון 'על הבמה').

יום חמישי, 25 באוגוסט 2016

הכל יחסי


הדרך אלינו עמוסה


אפשר להתחיל איתך


לוחם מחתרות [ליום ירושלים, נכתב במחנה הכתיבה של סיסטם עאלי הת'שע"ה]


הלכתי לאיבוד בשדרות העצמאות


אורייתא דעתך עלן? [פורסם ב'קרוב אלייך', שבועות ה'תשע"ו]


עייפות החומר



יום ראשון, 29 במאי 2016

דָּג זָהָב

אִמָּא תָקְשִׁיבִי לִי
תָקְשִׁיבִי שֶׁקֶט
כְּמוֹ דָּג בְּאָקְוָורְיוּם
שֶׁלּא יָכוֹל לְהָעִיר בַּחֲזָרָה
דָּג זָהָב
אִמָּא תִּשְׁמָעִי
אֶת הַצְּחוֹק שֶׁלִּי מִתְגַּלְגֵּל 
כְּמוֹ כַּדּוּר
לְכְּבִישׁ סוֹאֵן

כל הזכויות שמורות


מַה הִסְתַּרְתָּ בְּסוֹד שִׁיר לִכְבוֹד לָ"ג בָּעוֹמֵר

פַּעַם נִלְחָשׁ לִי סוֹד לֹא בָּרוּר / הִיכָּנִי אוֹר מֵסָנְוֵור בְּדוֹק שֶׁל סִחְרוּר / יַעַר בּוֹעֵר הִסְתַּתֵּר בְּגָפְרוּר / וּמוּכֵּה שִיגָעוֹן אַהֲבָה לְשִׁחְרוּר / בְּקַשְׁתִּי אֶת תּוֹרַת הַסוֹד שֵׁאָסוּר בְּתִיאוּר / אִם אֶפְשָׁר אֵפֵּעס אֵיזֶה בִּיאוּר / אָז אָמרוּ הַצַּדִּיקִים הָבְּקִיאִים בְּוִיתוּר / דַּע, רַק רָאשֵׁי פְּרָקִים נִיתָּנִים לְאִזְכּוּר / לוֹמְדִים מָתְחִילִים נִדְרָשִׁים לְאִישׁוּר / לֹא פָּשׁוּט הַיּוֹם לְקַלֵּף אֶת הָאִיפּוּר / אֲבָל אֲנִי כְּבָר קָפָצְתִי לַשָּׂדֶה הָאָסוּר / בָּטַחְתִּי בְּאֵלוֹהָי וּבְיֵכוֹלֵת הָאִלְתוּר
שָׁנִים מֵאָז אֲנִי מִסְתוֹבֵב בֵּין הַבְּרִיּוֹת / בַשָּׂדוֹת, בַּשְּׁבִילִים, בָּיַעְרוֹת וּבָמִדְבָּרִיוֹת / עַל בִרְכֵּי הַחֲכָמִים הָדוֹרְשִׁים מִסְתוֹרִיוֹת / בַּסְּפָרִים שְׁהֵעֵנִיקוּ רַק שְׁאֵרִיּוֹת / בֵּין תוֹבָנוֹת מְקוֹרִיוּת / וּבֵין שׁוּרוֹת אָפְרוּרִיוֹת / בְּבָתֵּי מִדְרָשוֹת וְגִינוֹת צִיבּוּרִיוֹת / וְהִנֵּה כַּמָּה כַּמָּה תּוֹרוֹת פּוֹרִיּוּת
הַסּוֹד שְׁנִתְקָלְתִי בּוֹ תֵּיכֵף, כְּכָל הָאוֹרְחִים / הוּא אִם חֲזֹר בּוֹ הָרָמְבָּ"ם בְּסוֹף מוֹרֶה נְבוּכִים / אִם מָסַר בֶּאֱמֶת אֶת כָּל מַה שְׁהַקוֹרְאִים צְרִיכִים / כְּדֵי לְהִתְעָנֵג בָּסְתִירוֹת, בְּאוֹר בְּרָקִים חוֹזְרִים וְהוֹלְכִים / בְּשַׁעַר גָּן הָעֵדֶן שֶׁל הָשְׂכָלִים הַמַּלְאָכִים
בְּגַן מָבוֹך נִשְׁמָתִי מִסְתָרֵכֵת / אֶל סוֹד הָרָמְחָ"ל צָרִיך לָלֶכֶת / הָהַשְׁגָחָה הָאֵלוֹהִית הִינָה מַעֲרֶכֶת / מוּרְכֵבֵת, נוֹקֵבֵת, מְלֶאכֶת / מַחֲשָׁבֶת, זְמַנֵּי עָתִיד מֵתָאָרֵכֵת / 
הָהִיסְטוֹרְיָה - מַנְגָּנוֹן שְׁעוֹן אוֹרְלוֹגִין / גָלְגָלֵי שִׁינֵיָה מִסְתוֹבֵבִים לְסֵירוּגִין / הַרְמוֹנְיָה יֵדועָה מְתוּכְנֶנֵת מֵרֹאשׁ לְהַפְגִּין / 
אֶת יִיחוּד שְׁלִּיטָת הָאֵינְסוֹף הַנֶּעְלָם / שְׁכּוּלוֹ בָּמָה וְשָׂחְקָנִים בּוֹ כּוּלָם / כָּל הָמֵדוֹרגִים בְּשְׁלָבֵי הָסוּלָם / הָרָשָׁע לְהַכְעִיס, הַצַּדִּיק הָמוּשְׁלָם / הָאַחֲרוֹן – בְּרָצוֹן, וְהָרִאשׁוֹן - בְּרָצוֹנֶעְלָם / עַד שְׁהָסִיבוּב יוּשְׁלָם / אָז יִתְבָּרֵר הָעוֹלָם /
שְׁבְצָעַר עָמוֹס / יִירָגְעוּ הָחוֹקֵר וְהָמֵקוּבָּל בָפּוֹלְמוּס / יוֹדוּ זֶה לָזֶה בְּאַהֲבָה וְנִימוּס / 
הָעוֹלָם מֻּשְגָח גַּם כְּשְׁלֹא רוֹאִים / וְהוּא הַטּוֹב בָּעוֹלָמוֹת הָאֵפְשָׁרִיִים / 
זֶה הָמָקְסִימוּם / בָּמִינִימוּם / הַמֵעָנְיֵין בָשִׁעָמוּם / חֶשְׁבּוֹן דִיפֵרֵנְצְיָאָלי וְאִינְטֵגְרָלִי עָמוּם / וְהַשֵּׁם אֶחָד בְּסְצֵנָת הָסִיוּם 
וְעָד אָז? סַבְלָנוּתִי פוֹקָעָת כְּמֵיתָר שְנִקְרָע / אָז מֵאִיר עֵינֵי יִשְׂרָאֵל הַבַּעַל שֶּׁם טוֹב בִּקְצָרָה: / הַסוֹד הוּא לְיָיחֵד אְוֹתִיּוֹת בְּצוּרָה מְאִירָה / כְּשְׁאָתָה מִתְעָלֵה בְּמַחְשָׁבָה לְעוֹלָם הָיֵצִירָה / אְוֹתִיּוֹת שְּבוׂקְעוׂת מְאוֹר אֵינְסוֹף וּצְרִיכוֹת לַחֲזוֹר חֲזָרָה / הֵן כּוֹמְסוֹת אֶת יֵשׁוּתוֹ / וּבוֹרְאוֹת בְּמּילִימִּילִימִילִים כִּדְמוּתוֹ / 
שָׁמַיִם וְאֶרֶץ וְכָל צְבָאָם / אֶת הַפֶּרַח בְּגַנִּי, אֶת הַזָּקֵן וְהַיָּם / אֶת הַיֶּלֶד הַקָּטֹן שְׁבוֹהֵה נִדְהָם / 
הַכֹּל אְוֹתִיּוֹת מְעָצְמוּת אוֹר אֵינְסוֹף / כָּל לְבוּשׁ מָסְתִיר אֶת מַה שְאֵלָיו יֵשׁ לִכְסוֹף / כָּל פִּיתוּי מְטָמְטֵם אֶת הָאֱמֶת שֵׁישׁ לָחשׂוֹף / 
הַכֹּל דָּבָר הַשֵּׁם מְדַבֵּר מֵעַצְמוֹ לְעַצְמוֹ / מִתְלַבֵּשׁ בְּגְלִימָת מַלְכוּת עוֹלָמוֹ
מוּתָשׁ מִמַּסָּע אָפוּף עָרְפִּילִיוֹת / שׁוֹמֵעַ אֶת סוֹד רַבִּי נַחְמָן מִבְרֵסְלָב בְּמָעָשִׂיוֹת גוֹרָלִיוֹת / אֵיך שִׁחְרֵר הַמִּשְׁנֶה לְמַלְכוּת אֶת בַּת הַמֶּלֶך הַנִּסְתֵּרֵת בְּצְלָלִיוֹת / מִהַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצַר שֶׁלמַרְגָּלִיּוֹת
אִם חָכָם כְּתָם יוּכַל לִהְיוֹת? / שְׂרָק לְשׁוֹטִים אֵלּוּ שְׁאֵלוֹת פְּרוֹבִינְצְיָאלִיוֹת /
וּמַה עָלָה בְּגּוֹרָל הָסִיפּוּר שֶׁל הָקָבְּצָן הָגִידֵם? / רַק כְּשְׂהָמָשִׂיח יְסַפֵּר אוּכַל לְהֵירָדֵם
הוּא צוֹחֵק וּמִתְחָזֵק: 'הַסּוֹד' הוּא לִהְיוֹת תָּמִיד בְּשִׂמְחָה / לְהַאֲמִין שְׂבִשְׂאוֹל תַּחְתִּיּוֹת אֵלוֹהִים אֶצְלְךָ
--- --- --- --- ---
נָדָדְתִי שָׁנִים וְאָסַפְתִּי רַק טַעַם שֶׁל עוֹד / אִם יֵשׁ עוֹד דֶּרֶך לָבוֹא אֶל הַסּוֹד:
הַסוֹד זֶה סֵפֶר פּוֹפּולָארִי? / יֵשׁ נְשָׁמָה אוֹ הָכָּל מֹולֵקוּלָרִי? / אָבְּרָאקָדָבְּרָא שֶׁל אֵיזֶה הָאֲרִי / 
פּוֹטֵר אוֹתְךָ מִכָּל הֶסְבֵּר שְׁמוֹכֵר / הַסּוֹד הוּא מַה שְׂאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר לְאַחֵר




אָדָם עֵר לֵילוֹת

אָדָם עֵר לֵילוֹת 
לְבָנִים כְּמַלְאָכִים 
רְחוֹקִים,
מְלַקֵּט אֶת שְׁבָרָיו מֵאָה 
אֶלֶף חֲלָקִים.
לְכָל פָּאזֶל 
שְׁמוּרָה הַזְּכוּת
לִהְיוֹת מֻרְכָּב,
לְעֵת זִקְנָה, לְעֵת נָכוּת.
כְּשֶׁמְּמַשְּׁשִׁים 
אֶת הַתְּמוּנָה, אִם רוֹצִים, לְעִתִּים
מַרְגִּישִׁים 
שֶׁיֵּשׁ שְׁבִילִים, חֲרִיצִים קְמָטִים
שֶׁנּוֹשְׁמִים רוֹטְטִים

אָבִי טָאוּבּ


יורד במדרגות

כֹוּלָּם צוֹעָקִים
בְּשָׂפוֹת זָרוֹת: 
אָדָם גָּבוֹהַּ
כְּמוֹ בִּנְיָין
גוֹרֵד שְׁחָקִים
מְעָקְצֵץ
אֲבָל לֹא מְדָגְדֵג
אֶת הַשָּׁמַיִם

אָבִי טָאוּבּ 


בְּהִזְדָמְנוּת

בְּהִזְדָמְנוּת חָגִיגִית זוֹ
אֲנִי רוֹצֶה לְבָרֵך אֶת אלוקים
לְרֶגֶל יוֹם 
יוֹם שְׁיָמְשִׁיך לְהַמְשִׁיך
לָנוּ בְּלִי סוֹף לִהְיוֹת וְלֹא לִהְיוֹת
מושג וְלֹא נִפְרָד
אֲנִי רוֹצֶה לְבָרֵך אֶת הָעוֹלָם
שְׁיָמְשִׁיך לִהְיוֹת
קיים אַחֲרֵי עוֹד מַבּוּל
דְּמָעוֹת וְקָטָסְטְרוֹפוֹת
אֲנִי רוֹצֶה לְבָרֵך אֶת הָרֶגַע
שֶׁיִּהְיֶה לְרָגַע עַד הַסּוֹף
שְׁיָמְשִׁיך לָנֶצַח
אֲנִי רוֹצֶה לְבָרֵך
אֶת כָּל מִי שְׁבּוֹרֵחַ
שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שָׁם טוֹב



אָז מִפֹּה לְשָׁם 
אֲנִי מִסְתוֹבֵב בָאוּנִיבֵרְסִיטָה 
וְחוֹשֵׁב עַל זֶה שְׁטֵקְסְט 
מוּרְכָּב 
שׁוֹמֵר עַל רַב 
מָשְׁמָעוּת מִתְמָשֵׁכֵת
וְכָכָה הוּא זוֹרֵעַ סַקְרָנוּת 
בְקוֹרְאָיו 
שְהָסוֹפְרִים הַיּוֹם הֵם הִיפֵּר רָצְיוֹנָאלִים 
שְמִיָישְׁמִים אֶת מַה שְׁלָמְדוּ וּמְלַמְּדִים
בָאָקָדֵמְיָה בְּתוֹך הָכְּתִיבָה שֶׁלָּהֶם 
וּפַחוֹת 
הָאוֹמָן הַמָּשִׂיחַ לְפִי תוּמוֹ אֶת גְאוֹנִיוֹתוֹ