כל מה שתגיד עלול לשמש כנגדך בחקירה

יום אחד שאלו אותי: באיזו מילה היית בוחר?

נכנסתי מהר לתוכי והתחלתי לברר ולתחקר:

באיזו מילה הייתי בוחר?

זה אומר שעל כל השאר הייתי מוותר,

או שומר,

כדי שלא ייגמר

כמו שאומרת תהילה בסיפור של שי עגנון שאיתה מדבר,

כשהיא משוטטת כמו הומלסית ברחובות ירושלים הציורית והנשכחת.

שלא יגמרו לי המילים,

אני שומר את כולם ולא רוצה להשתמש באף אחת.

כל אחד עלולה להסגיר איזה מין בנאדם אני,

שזה מה שתוקף אותי וזה מה שעולה לי לראש.

איזה מין סוטה מסתתר מאחורי פליטת פה פרוידיאנית שכזו.

אני לא מוכן להיחשף ועוד עושה מזה עניין.

אבל אני שוב נרגע ומשתחרר,

אני שוב יכול לכתוב ולהציף את כל אימת המעמקים המודחקים שם כל הזמן.

את כל עורמת הפחדים וזעם היצורים הקדמונים:

לוויתן כחול ואיש החול,

והתנינים הגדולים ויצורי הפלא של איוב,

ושל המיתולוגיות המסופוטמיות.

כולם מתחבאים אצלי במרתף הפרוידיאני והם מהוססים,

כולם מנומסים.

אני שומר אותם בסוד, מגונן עליהם ומרבה לסלוח,

כולם נותנים לי כוח,

כל היצורים האלה.

אז באיזה יצור הייתי בוחר?

על מי מהם הייתי מוותר?

מי הייתי מוכן לחשוף לאור השמש,

לעיניים הבוחנות, אנשים נורמאליים משוגעים שכמותכם, שחייהם תקועים אי שם אמש,

הייתי חושף את גונזילה או איזה דינוזאור אימתני,

אבל אני יודע שזה הלא אני.

אולי את הגרוק מהמומינים,

אולי את אמא שלי כשהיא כועסת,

אולי את המורה לספרות שהייתה הר אדם ובטאה עוצמה נשית מהרסת.

אף אחת לא רוצה לצאת.

איני יכול לבחור לא מילה ולא מפלצת.

אז מה אבחר? איזה צליל?

דו מז'ור, מי במול,

צרחה, חריקה, צקצוק לשון, פיהוק של רך נימול?

אין לי מה לחשוף, הכל מסתתר שוב כמו קודם, מאחורי הסוף.

אני חושב שוב

על ילדי ועל אשתי. ליבי שב ודואג עליהם כל הזמן.

הנה הם יוצאים אלי, היצורים האלה.

העומק התיאולוגי של 'מלך האריות'

העריכה של יעקב אסרף ללהיט של חנן בן ארי 'ממך עד אלייך' מתוך שברי וידאו של 'מלך האריות' שרצה ברשת מבליטה את העומק התיאולוגי והרליגיוזי של הסיפור הכמעט מיתולוגי של דיסני. משהו במבנה המעגלי שלו משותף לכל כך הרבה מעגלי תרבות ורוח שקשה לאמוד את היקפם או להפריז בחשיבותם.

סימבה, כמו האדם המודרני, חווה את מות האל הניטשאיני ופטירה - או במדויק אדיפאליים (אדיפוס) ברצח שבו גם הוא מעורב - של דמות האב, האלוהי, הסמכותי, המתגלמת במופסה בעל קול הבס, הפאסון והשליטה המוחלטת ומשעבדת של נתיני עולם החיות.

סימבה נושא את האשמה הפרוידאנית (במאמר 'טוטם וטאבו') של רצח האב לצד איבוד המשמעות בקיומו ונוטש את המערכה ואת הממלכה לטובת חיי נהתנות אפיקוראיים. העולם נשחת ומתמלא בדמויות שוליים מפוקפקות ומחוסרות ערכים ומחוייבות שמוכנים להחריב את הכל לשם הנאות אישיות ואינטרסים צרים.

אורכים הימים והגעגוע העתיק של סימבה, מהול ברגשות אשם ונקיפות מצפון, נוקף ודופק על דלתי לבבו ההולל. במהלך מבריק של השלכה והתקה מדמות האב לדמות הבן ומדמות האדם לדמות האל, מתמזג סימבה, כמו האדם המודרני, עם האלוהים ורואה בלקיחת האחריות על העולם ההרוס מעשה אידאלי ואלוהי המגשים את חובתיו לאלוהיו - אביו.

ההתבודדות של סימבה וההתגלות של מופאסה, כמו גם הספק שמא מדובר בחזיון לב מתעתע מוכרים מבפנים למי שטעם את טעמה של תפילה מיוסרת בספקות של הכרעה וכינון עצמי.

תפקיד הגורו - רבי תמהוני של רפיקי הקוף הוא בפליאות שהוא מעורר וברוח ההלצה והשובבות המיסתורין והברסלבית האופפת את הילוכו, שהוא 'סוד מכל העולם' ויחד עם זאת כהן הדת הצופה את השבר ואת התקומה ממנו.

אני צב ללא בית / הסרת מעלי קורת גג
דג ללא מים / מחפש אותך ולשווא
מר כמו יין / לכוד כארי בסורג
עב מזיל מים / אני אפילו לא נרטב

ברחתי ממך עד אלי - ולא מצאתי כלום
עומד בפתח הדלת, עוד לא מעז לדפוק.

סתיו בעיניים / אני מתהלך כנווד
על מצחי אות של קין / מחפש אותך ולשווא.
בשדה בינתיים / אתה מחופש לפשוט עם
בלי גלימה בלי שמיים / אל מסתתר, נעלם.

ברחתי ממך עד אלי - ולא מצאתי כלום
אתה מעבר לדלת, מתאמץ לשתוק.

אל תסתר פניך ממני, תקוותי היית,
כי חולת אהבה אני, אל תסתר פניך.

ברחתי ממך עד אלי - ולא מצאתי כלום
עומד בפתח הדלת, עוד לא מעז לדפוק
ברחתי ממך עד אלי ולא מצאתי כלום
שואג בפתח הדלת, אתה יוצא פתאום.


מילים ולחן: חנן בן ארי
עריכה:יעקב אסרף - "סולם יעקב"
עיבוד: רובי פאייר, עידו נמר, יעקב אסרף וחנן בן ארי. 

שביל של אש ושביל של שלג

"התורה הזו דומה לשני שבילים, אחד של אוּ‏ר (=אש) ואחד של שלג.

היטה בזה - מת באור,

היטה בזה - מת בשלג.

מה יעשה? יהלך באמצע."

(ירושלמי חגיגה פ"א ה"א)

הנטייה הבסיסית ביותר היא לראות בדרשה זו מקור קדום לשיטת הרמב"ם על 'שביל הזהב' של 'דרך האמצע'. ההימנעות מקיצוניות והשאיפה ללכת בתלם היא מסר שנכון (כמעט) תמיד. עוצמתו בפשטותו. זקנים שבעי ימים ולמודי מלחמות יורוך את דרך האמצע. בדיוק כפי שניסו (לשוא) כל המחנכים הדגולים לאורך דרכך. רבות נכתב אודות התיקון המוסרי של דרך האמצע. האיזון בין תכונות הנפש הסותרות מתאימה למנגנונים מקבילים באורגניזם הכללי. השאיפה המוטבעת באורגניזם היא להגיע לשיווי משקל בין גורמי שונים. הומיאוסטזיס (באנגלית: Homeostasis) – מצב איזון (הומו – דומה, סטאסיס – מצב). כל גוף חי צריך לשמור על יציבותו הפנימית. עליו להתבדל מהסביבה ולשמור על הצרכים הביולוגיים שלו למרות השפעות חיצוניות. דרוש לו חום בטמפרטורה קבועה, רמת מים ומלח קבוועת, רמת חומציות קבועה, כמות אנרגיה אגורה ועוד. 

פרויד העתיק את המושג גם לתחומי הפסיכולוגיה. מטרתו של האדם הינה להגיע להומיאוסטזיס פנימי – להפחית מתחים נפשיים ולשמור ככל האפשר על האיזון הנפשי. היצרים השוכנים לבטח בין צללי ה'איד' גורמים לעלייה של המתח הנפשי. על מנת להגיע לשיווי משקל אופטימלי – מבקש האדם לספק את יצריו. דא עקא, רוב היצרים אינם מקובלים מבחינה חברתית. הפתרון שנותר הוא שימוש באחד ממגנוני ההגנה (שכבר דיברנו עליהם בעבר) הכחשה, הדחקה, היפוך תגובה, עידון, שכלון ועוד.

גם בעיניו של הרמב"ם הדרך הבינונית והממוצעת היא הטובה והישרה. היא מאפיינת את הנהגת ה' את העולם וההולך בה – כהולך בדרכין של ה'. מי שמידותיו לא ממוצעות – תפיסתו הרוחנית פגומה. אור האמת השכלית לא ייגה בנפשו. חציצות המידות הרעות לא יאפשרו לו את תפיסת האמת. גאוותן – לא יודה בטעותו ויתקבע בכשלונו הרוחני. פחדן לא יעזי להרחיק לכת ולבחור עד הסוף. כל אדם נולד עם נטייה לתכונות מסויימות – בכך מתבטאת יחודיותו האנושית, אולם אין די בכך. מכל אדם נדרשת השאיפה להתמתן ולהרגיע את המידות הקיצוניות, על ידי הליכה אל הקיצוניות הפוכה. עד שיגיע למצב בו יוכל להשתמש בשתי התכונות לפי הצורך בהתאם לשליטה העצמית.

אולם, למיטיב לדקדק, אין במדרש כלל דרך אמצע. גם אם יש – היא לא חלק מן התורה. התורה דומה לשני שבילים: יש שביל של אש ושביל של שלג. השביל של אש והשביל של שלג משתרכים להם אי שם, הרחק מן הקונצנוס. לעיתים נדמה כי הם דורשים דווקא התנגדות לחוק. יש לשנות את המצב מן השורש. 'הרוב הדומם' ילך לו באמצע. 'המיעוט' הרועש', זה שמרגיש שיש לו צידוק לגרור את כלל הציבור אל שאיפותיו האידיאולוגיות או הפוליטיות הוא ההולך בדרך התורה. כל נטייה בתורה – מביאה למוות. אם אתה בול עץ אטום – התורה תבעיר אותך בלבת אש עד לב השמים. אם אתה כרוך אחר תאוותיך – התורה תצנן אותך ותהפוך אותך לשכלי, שעושה את האמת מפני שהיא אמת. שום דבר ממה שהיית לא ישאר. שאיפת ההתמתנות לא מסבירה את התנועות העמוקות של החיים. היא רק ממלאת את זמן ההמתנה בין הופעת תנועה זו לאחרת.

ההליכה באמצע לפי זה היא הימנעות מהליכה אחר האמת התורנית הרדיקלית, שיש לה כאמור שני פנים. הליכה מדודה וזהירה שרק קולטת את עומק הכוונה התורנית, מתרשמת ומתמלאת בהשראה, אך לא הולכת בה עד תומה.

אדריינוס שחיק טמיא שאליה לרבי יהושע בן חנניא, אמר לו אתון אמרין:

אין כת למעלה מקלסת ושונה, אלא בכל יום הקב"ה בורא מלאכים חדשים והן אומרים שירה והולכין להן,

אמר ליה: ולאן אינון אזלין?

אמר ליה: לאן דאיתברון?

אמר ליה: מן הן איתברון?

אמר ליה: מן נהר דינור,

אמר ליה: מה עסקיה דהדין נהר דינור?

אמר ליה: כהדין ירדנא, דלא פסיק לא ביממא ולא בליליא,

אמר ליה: מן הן הוא אתא, אמר ליה מן זיעתא דחיתא, דאינון מזיעין מן דטענין כורסייא דקב"ה.

(בראשית פרק לב, קלג)

תודה רבה לרב חיים וידל / גם על זה וגם  על בכלל.

משה רבינו של זיגמונד פרוייד חלק א

לפני כשנה וחצי כתבתי למישהו עבודה על חינוך ומנהיגות. הרציונאל שלי אז היה לפנות אל משה רבינו – בתקופה הטרום מנהיגותית – ולנסות לחקור כיצד מתפתח מנהיג, מהן קווי האישיות שלו וכו'. בנתיים, התגלגלתי אל ספר של זיגמונד פרוייד – 'משה והמונותיאיזם' או 'משה ואמונת הייחוד'. 

הדברים שפגשתי שם – טלטלו אותי מכמה בחינות. הראשונה – שבירת התיאור של משה רבינו ויציאת מצרים ההיסטורי לרסיסים. השנייה – התיאור הפסיכולוגי של המקורות לביסוס היהדות כדת משה. מה שאנסה בהזדמנות הזו לעשות הוא לשתף בכמה כיווני מחשבה בעקבות הדברים של פרויד. בתחילה אתייחס להיסטוריה של המצריות של משה ולאחר מכן לפסיכולוגיה של מנגנון ההגנה 'היפוך תגובה'.

לאחר התנצלות כנה מרוצץ פרויד לרסיסים את 'המיתוס' של העם שלו. "הכפירה בייחוסו הלאומי של האיש שאומתו מתפארת בו כבגדול בניה מועלית כאן לא ברצון ולא על נקלה. מה גם שהכופר עצמו שייך אף הוא לאומה זו" כותב פרויד בהקדמה לאותו ספר. פרויד עשה בסיפור המקראי כבתוך שלו, תוך שהוא מסתמך על ממצאים ארכיאולוגיים, בנימוק שמסורת קדומה עיבדה את העבודות ההיסטוריות שביסוד ספר שמות ל'צרכיה המשוחדים שלה'. 

תמצית ה'תורה' כולה: בהתבססות על האגיפטולוג הגרמני יאן אסמן וטוען כי משה היה איש דת מצרי. אחנתנון היה מבשר המונותיאיזם בכך שהיה הראשון שהצהיר כי אתון הוא לא רק האל העליון אלא האל היחיד. משה הוא אשר 'המציא' ו'יצר' את היהודים יש מאין. אולם הללו היו כפויי טובה ורצחו נרצח על ידם לאחר שהוציאם ממצרים. זכרו ותורתו הודחקו במשך מאות שנים, עד שלבסוף שבו ו'התפרצו' מ'הלא מודע' הקולקטיבי של בני ישראל.

וקצת יותר בהרחבה: לפי דעתו של פרוייד המונותיאיזם אינו יהודי אלא מצרי. ברבע האחרון של המאה ה14 לפני הספירה יסד פרעה אמנחותפ ה4 דת חדשה שקרובה לרעיון המונותיאיסטית. אמנחותפ יצר דת שבמרכזה עבודת אל השמש – אתון (על אל השמש אדבר בהזדמנות אחרת). בהתאמה הוא החליף את שמו לאחנאתון. לאחר מותו בטרם עת (?...) של אמנתון – בוטלה הדת החדשה שהשליט במצרים והושבה האמונה באלים הישנים והטובים. אמנחותפ נמחק מהשושלות המצריות והשליטים המצריים שבאו אחריו ניסו להציג את השושלת בלעדיו. להתכחש לקיומו ולטשטש את כפירתו האומללה באלים המצריים הקלאסיים. 

פרויד התקשה להבין כיצד צמח לפתע המונותיאיזם בשלמותו בקרב עם עבידים פרימיטיבי. ההסבר שהיה מתקבל יותר על דעתו הוא אחר. משה לא היה עברי כי אם אציל מצרי רם דרג או כהן של אתון ומונותיאיסט אדוק. כדי להציל את דת את האתון משה הציב את עצמו בראש שבט שמי משועבד, שחרר אותו ויצר דת חדשה. המונותיאיזם שהנחיל היה גבוה מדי עבור המון העבדים הנבער. הללו לא יכלו לעמוד בציפיותיו הגבוהות של הדת החדשה. פולחן האל היחיד היה קר מדי ומופשט מדי. התסכול נפתר ברצח של משה והדחקת זכרו. ברוב זעמם על משה הם העדיפו לעבוד "הר געש פרימיטיבי נוטר ונוקם בשם הוי'." וחזרה אל פוליתיאיזם הישן והצבעוני. 


פרויד לא מצליח להבין את ההיגיון שעומד מאחורי הנפש הדתית. "לו הייתה המסורת מבוססת רק על תקשורת ישירה (שלשלת הקבלה של המסורת, כפי שהיא מתוארת במסכת אבות פרק א משנה א) היה נבצר ממנה להוביל לאופי הכפייתי של התופעות הדתיות. היו מקשיבים לה, מבקרים אותה, ואולי אף דוחים אותה כפי שדוחים כל פיסת מידע חיצוני... בתחילה נגזר עליה (על הדת) להיות מודחקת, להשתהות בלא מודע, לפי שעלה בידה להפעיל השפעה רבת עוצמה שכזאת בשובה, ולשבות את ההמונים בקסמה." כוחה של הדת הוא בהתפרצותה המחודשת מהלא מודע. רובנו נוטים לייחס אותנטיות למה שמתפרץ במפתיע מהלא מודע שלנו. אם זה מופיע מתוכי בפתע פתאום -  זוהי כנראה תגלית עצמית שיש לה ערך אמת מיוחד. מה קושר את היהדות עמוק כל כך אל היהודים?

כפי שניתן לשער, ייחודו של פרויד בעניין משה אינו בהשערות מרחיקות הלכת לגבי ההיסטוריה התנ"כית אלא פיתות רעיונות רצח האב-מייסד בידי חסידיו. על החסידים נגזר לחיות על תוצאות חטאם – אשמת עולמים הרובצת על כתפיהם ומעיקה על ליבם. לבסוף, תחושת האשמה גוברת על פרץ החירות הזמני. החסידים מוותרים על המרידה ומקבלים על עצמם את חוקי האב בלחץ הזכרון. הזכרון לא פג והחרטות ששבות ונוקפות את לב הרוצחים מביאות ל'היפוך תגובה' – רוממות זכרו של משה.
האל האלים איבד את התכונות האלימות ונעשה כמעט זהה לאל הישן של משה.

מה שהתחדש לי בכל הסיפור זה כמה כיוונים להתייחסות לרעיון הזה. הפעם לא אפרט את רעיונותי על מנגנון ההגנה הפרוידיאני 'היפוך תגובה' (רמז: אני סבור כי מנגנון הגנה שכזה אינו מגן כלל וכלל) אלא אתייחס להיסטוריה. מקורותיו הרעיוניים של פרוייד רעועים למדי. זלין - היסטוריון של המקרא וארכיאולוג עליו הסתמך פרויד בכתיבת הדברים – חזר בו מכבר מדבריו לגבי מיצריותו של משה. פרופסור יהודה אליצור הציע כי יוסף הוא זה שהשפיע על אחנתון לעבור לאמונה באל אחד. לעומת זה יש הטוענים שדווקא אשתו נפרטיטי שהיו ממוצא כנעני הם ה'מסיתות ומדיחות'. הסביבה הכנענית הייתה רוויה ברעיונות מונותיאיסטיים. אלו כיווני מחשבה מרווחים יותר ומופרכים פחות.

בהמשך אתייחס לרעיון ההדחקה ומגנון ההגנה של ה'היפוך תגובה'. 

זהו לבינתיים.