יום חמישי, 30 בינואר 2014

שביל של אש ושביל של שלג

"התורה הזו דומה לשני שבילים, אחד של אוּר (=אש) ואחד של שלג.
היטה בזה - מת באור,
היטה בזה - מת בשלג.
מה יעשה? יהלך באמצע."

(ירושלמי חגיגה פ"א ה"א)

הנטייה הבסיסית ביותר היא לראות בדרשה זו מקור קדום לשיטת הרמב"ם על 'שביל הזהב' של 'דרך האמצע'. ההימנעות מקיצוניות והשאיפה ללכת בתלם היא מסר שנכון (כמעט) תמיד. עוצמתו בפשטותו. זקנים שבעי ימים ולמודי מלחמות יורוך את דרך האמצע. בדיוק כפי שניסו (לשוא) כל המחנכים הדגולים לאורך דרכך. רבות נכתב אודות התיקון המוסרי של דרך האמצע. האיזון בין תכונות הנפש הסותרות מתאימה למנגנונים מקבילים באורגניזם הכללי. השאיפה המוטבעת באורגניזם היא להגיע לשיווי משקל בין גורמי שונים. הומיאוסטזיס (באנגלית: Homeostasis) – מצב איזון (הומו – דומה, סטאסיס – מצב). כל גוף חי צריך לשמור על יציבותו הפנימית. עליו להתבדל מהסביבה ולשמור על הצרכים הביולוגיים שלו למרות השפעות חיצוניות. דרוש לו חום בטמפרטורה קבועה, רמת מים ומלח קבוועת, רמת חומציות קבועה, כמות אנרגיה אגורה ועוד. 

פרויד העתיק את המושג גם לתחומי הפסיכולוגיה. מטרתו של האדם הינה להגיע להומיאוסטזיס פנימי – להפחית מתחים נפשיים ולשמור ככל האפשר על האיזון הנפשי. היצרים השוכנים לבטח בין צללי ה'איד' גורמים לעלייה של המתח הנפשי. על מנת להגיע לשיווי משקל אופטימלי – מבקש האדם לספק את יצריו. דא עקא, רוב היצרים אינם מקובלים מבחינה חברתית. הפתרון שנותר הוא שימוש באחד ממגנוני ההגנה (שכבר דיברנו עליהם בעבר) הכחשה, הדחקה, היפוך תגובה, עידון, שכלון ועוד.

גם בעיניו של הרמב"ם הדרך הבינונית והממוצעת היא הטובה והישרה. היא מאפיינת את הנהגת ה' את העולם וההולך בה – כהולך בדרכין של ה'. מי שמידותיו לא ממוצעות – תפיסתו הרוחנית פגומה. אור האמת השכלית לא ייגה בנפשו. חציצות המידות הרעות לא יאפשרו לו את תפיסת האמת. גאוותן – לא יודה בטעותו ויתקבע בכשלונו הרוחני. פחדן לא יעזי להרחיק לכת ולבחור עד הסוף. כל אדם נולד עם נטייה לתכונות מסויימות – בכך מתבטאת יחודיותו האנושית, אולם אין די בכך. מכל אדם נדרשת השאיפה להתמתן ולהרגיע את המידות הקיצוניות, על ידי הליכה אל הקיצוניות הפוכה. עד שיגיע למצב בו יוכל להשתמש בשתי התכונות לפי הצורך בהתאם לשליטה העצמית.

אולם, למיטיב לדקדק, אין במדרש כלל דרך אמצע. גם אם יש – היא לא חלק מן התורה. התורה דומה לשני שבילים: יש שביל של אש ושביל של שלג. השביל של אש והשביל של שלג משתרכים להם אי שם, הרחק מן הקונצנוס. לעיתים נדמה כי הם דורשים דווקא התנגדות לחוק. יש לשנות את המצב מן השורש. 'הרוב הדומם' ילך לו באמצע. 'המיעוט' הרועש', זה שמרגיש שיש לו צידוק לגרור את כלל הציבור אל שאיפותיו האידיאולוגיות או הפוליטיות הוא ההולך בדרך התורה. כל נטייה בתורה – מביאה למוות. אם אתה בול עץ אטום – התורה תבעיר אותך בלבת אש עד לב השמים. אם אתה כרוך אחר תאוותיך – התורה תצנן אותך ותהפוך אותך לשכלי, שעושה את האמת מפני שהיא אמת. שום דבר ממה שהיית לא ישאר. שאיפת ההתמתנות לא מסבירה את התנועות העמוקות של החיים. היא רק ממלאת את זמן ההמתנה בין הופעת תנועה זו לאחרת.

ההליכה באמצע לפי זה היא הימנעות מהליכה אחר האמת התורנית הרדיקלית, שיש לה כאמור שני פנים. הליכה מדודה וזהירה שרק קולטת את עומק הכוונה התורנית, מתרשמת ומתמלאת בהשראה, אך לא הולכת בה עד תומה.

אדריינוס שחיק טמיא שאליה לרבי יהושע בן חנניא, אמר לו אתון אמרין:
אין כת למעלה מקלסת ושונה, אלא בכל יום הקב"ה בורא מלאכים חדשים והן אומרים שירה והולכין להן,
אמר ליה: ולאן אינון אזלין?
אמר ליה: לאן דאיתברון?
אמר ליה: מן הן איתברון?
אמר ליה: מן נהר דינור,
אמר ליה: מה עסקיה דהדין נהר דינור?
אמר ליה: כהדין ירדנא, דלא פסיק לא ביממא ולא בליליא,
אמר ליה: מן הן הוא אתא, אמר ליה מן זיעתא דחיתא, דאינון מזיעין מן דטענין כורסייא דקב"ה.
(בראשית פרק לב, קלג)

תודה רבה לרב חיים וידל / גם על זה וגם  על בכלל.



תגובה 1:

  1. פרויד באמת ביסס את התאוריה שלו על פיזיקה של לחצים שהייתה מפורסמת בימים האלה.
    השאלה היא- (אם נמשיך במשל הזה)- מה האיזון של הלחצים האלה? האם האדם צריך להפעיל המון לחץ כדי שהצינור יעמוד באמצע (ואז ממילא יש המון לחץ על שמירת האמצע? האם האדם צריך לרוקן את עצמו ולהיות כמה שיותר חלול כדי שהלחצים על הצינור לא יזיזו אותו? או אולי הפוך- אם הוא ימלא את עצמו- אז הצינור יהיה כבד ולא יהיה מוסט?
    לפעמים האיזון מוציא אותי מדעתי

    השבמחק