התקדמות בהמשך לפוסט של ימימה וויטגנשטיין

פריצת דרך :

יש משפט אצל ימימה – ה'קשב' עצמו הוא גם חלק וגם כלי – יש כאן פריצת דרך מבחינתי, הכופר במערכת הפנימית כתיאור חד וחלק של המציאות בפוסט הזה.

המערכת מורכבת מכלים. זה הכל. הכלים הם צורות של התכוונות, חשיבה, הרגשה, שמופעלות באופן בחירי ותבוני במקומות מסויימים.

למשל: המערכת שלי בנויה מ'להגיד בתקופת משבר: 'א. לא נורא נעבור את זה – בטחון עצמי. ב. לחפש איפה הטוב שמסתתר כאן - אמונה' כמו שהיא בנויה מ'קשב' ו'רצון'.

המערכת שלי בנויה מלשאול את עצמי 'איך אתה מרגיש ואיך אתה מתקיים ואיך זה בכלל להיות קיים?' [התשובה שלי כרגע, ברגע זה ממש, באמצע מלאכה, היא מתיש ומאתגר אבל לא הייתי מוותר] בדיוק כמו שהיא בנויה מ'רגש' ו'מחשבה'.

אני אקרא לחלקים בשמות: הראשון – בטחון ואמונה. השני – שאלת הרגשת הקיום.

הקשב הוא כלי וגם חלק. זאת אומרת גם משהו שאני מפעיל וגם משהו שקיים בי. חלק ממני וכלי שאני משתמש בו. כל מה שאני משתמש בו יכול להפוך להיות חלק ממני. למרות שמה שהיא אומרת זה שכלי ספציפי הוא גם חלק שעשוי להיות נושא חסימה.

חלקי המערכת הימימאית – מחשבה, רגש, רצון, קשב

אני מכיר את החלוקה הימימאית, של 'החשיבה ההכרתית' (אבל לא רק) של העולם הפנימי המבולבל לחלקי מערכת שונים: הלב, המחשבה, הרצון והקשב. מכיר בה וכופר בה. לא מקבל אותה כעובדה מוחלטת אלא חושב 'מה זה ואיך זה מרגיש?' למי שמדבר ככה ולמי ששומע דיבורים כאלה. התיאור המבדיל נוטה לחלק את הערפל הפנימי, הגוש החסר צורה, בלשונו של פרדיננד דה סוסיר, להוויות שונות, חלקי הוויה פנימית המתקשרים ביניהם כדרך שמחלקות שונות בבית חולים מתקשרות זו עם זו. דומני – בעודי מדדה בעקבותיו הקופצניות של לודויגויטגנשטיין - כי נכון יותר יהיה לתאר אותם כצורות של התכוונות ותשומת לב בעלת כיוון מסויים בעולם הפנימי. אני מתייחס לזה כרגע במישור הפרגמטיסטי, כמו הסכם מקומי לתועלת מקומית, מבלי להכיר בזכויות וחובות מוחלטת, מבלי לקבל את חלוקת הארץ הפנימית כאילו הייתה זו חלוקה מוחלטת. זו אינה אלא צורה לארגון פנימי שבמידה רבה אני הוא זה שקובע את מובנה.

ובכן – איך זה מרגיש ואיך זה נראה?

'לב' ו'מחשבה' הם התכוונויות שמתרחשות יותר ביני לבין עצמי. 'קשב'  - ביני לבין הזולת, הפרסונה, ו'רצון' – ביני לבין המציאות, מצב העניינים הדומם והאובייקטיבי, שכופה את עצמו עלי. ההתכוונויות יכולות לנוע בכיוונים שונים ומשונים: 'קשב' שמופנה למציאות מעניק לה מימד אישיותי, מאניש, מנפיש, פואטי, צייטליני וזלדאי ובלעז: אנתרופומורפי. גם 'רצון' שמופנה אל אדם מעניק לו מימד ומעמד של אובייקט א סובייקטיבי.

'המחשבה' היא הראייה של הצדדים השונים, הדומים והשונים, בין שני הגורמים או המושאים ומתיחה של קווי יחס, הערכה, שיפוט ביניהם. ניתוח ואיחוי מחודש.

הלב וה'רגש' הם המרגישים את מידת ההתאמה וההתענגות, הטעם והשייכות, כשהם מתחככים בקרבת התופעה.

ה'רצון' הוא הכח לפעול בהתאם לציורים שבדה הדמיון

וה'קשב' – על זה ימימה אומרת – יכול להיות גם 'חלק' וגם 'כלי'. הקשב יכול לקרב את ההבנה כי יש בו הבנה אינטואטיבית. יודעים שדבר זה או אחר נכון. לעומת זה הוא יכול להיות נושא עומס וחסימה. כי קבלת הנתונים מהמציאות, מהזולת, דרך הקשב מגיעה לפעמים כשהחסימה מעורבת בחסימה. מישהו מדבר ואני מערב את דעתי עליו ואת פחדי המולבשים עליו עם התוכן האובייקטיבי של מה שהוא אומר.

מתי זה קרה לי היום? אני מנסה להיזכר ומדחיק את המחשבה. דוחה אותה למחר. והנה ממש דוגמא לקשב שמעורבת בו חסימה. אני מנסה להקשיב להיום אבל החסימה שיש בי מפני החסימות שלי דוחה כל אפשרות.