יום ראשון, 7 בדצמבר 2014

לא היו תפילות בליבי

דו שיח מייסר בספר של יוסף אריכא 'לחם וחזון' (ת'ש'"ו, עמ' 45). גדעון אינו אתאיסט. סירובו להתפלל מבטא אכזבה מהאל. אבל אכזבה זו עצמה מלמדת עלעתמת האחיזה שלו באל, על הציפייה שלא התממשה.
"השם יתברך קורא את האדם.
ומה היא הקריאה?
הוא שהשם יתברך נותן קיווי וציפייה בליבו...
והנה כן הייתה בריאת העולם...
"והארץ הייתה תוהו ובוהו" - זאת הוא לעיני האדם.
ןהיאך בא תפיסה תפיסה להאדם, שיקשה לפניו זאת, שלא יחפץ בתוהו?!
- זאת הוא כבר בהארה מאת השם."
בית יעקב, האדמו"ר רבי גרשון חמוך העניך מראדזין זלה"ה, ריש פרשת בראשית.

יום רביעי, 1 באוקטובר 2014

מעשה מאבי טאוב ושלמה בר בקו 25 לבת ים

אני ושלמה בר באוטובוס.

השעה כמעט עשר בלילה. אני עולה לאוטובוס לכיוון בת ים, תפסתי אותו בזמן. חוזר הבייתה אחרי עבודה ב'המקום'. בנתיים אני מחפש סתם מקום לשבת בו. בורר את הכסאות, בוחן את רמת המוזרות של האנשים שנוסעים באוטובוכס כשכבר כל החנויות סגורות. פתאום נוגה האור, בוקע מתקרת האוטובוס, על יד דלת היציאה הראשונה. אני רואה את שלמה בר לבוש טריקו וחבוש כיפה לבנה מאובקת, מואר באור של מאחורי הקלעים, יושב ומדבר עם הידיים עם היושב לצידו. אני נעצר לידו ושואל: "שלמה בר? מ'הברירה הטבעית'?", אולי שומעים איך בקול של מתערבבת השתוממות פלאית אמיתית והצגת השתוממות מעושה. כאילו זה בלתי אפשרי. כאילו היה זה רבי שלמה קרליבך או ג'ימי הנדריקס. אלי יעיד שרציתי לשמח אותו. יהודי יקר, בעל נשמה תהומית וקול חוצב להבות, שחוזר הבייתה באוטובוס, ועכשיו כמעט עשר בלילה. שלמה לוחץ את ידי ושואל לשמי.

"אז איפה אתה שלמה? הרבה זמן לא שמעתי אותך!" אני אומר בנימה חברית ושומע את עצמי נכשל בלשוני ופוגע בגמלוניות חסרת טקט.

"הופעת ב'המקום' לא מזמן? לא?" אני מנסה לתקן והוא אומר שזה כן היה מזמן. כבר שלושה חודשים. והוא עומד להוציא שני תקליטים. אחד של פיוטים של רבי דוד חסיד ויש בו פיוט שהוא הלחין לפני שלושים שנה. אני מספר לו שהרב שלי, הרב ברדח, לפי כמה שמועות הוא ממשפחתו של רבי דוד חסיד. כך נרמז בשמו 'ב'ן ר'בי ד'וד ח'סיד'. שלמה גוחן אלי בחיוך ומבקש לשאול שוב את השם. אחר כך חוזר עליו כמה פעמים כדי לחקוק את זה בזכרונו. אני חושב שזה פרט מיותר. אני מנסה להתקרב לליבו ושואל מה קרה למוזיקה המזרחית. שלמה קם מהמקום, מתקרב אלי ותופס את לחיי בחביבות.

"מוזיקה מזרחית זה מושג גזעני. כשאתה אומר שאני עושה מוזיקה מזרחית ומה שאתה עושה זה מוזיקה ישראלית אז אני בחוץ ואני משונה." שלמה אומר וצוחק. "אבל המוזיקה המזרחית היום נמצאת בשבר גדול. אין שם כלום. ריקנות, פריצות וניאוף. בכל מקום שיש כסף יש ניאוף." אומר שלמה בלב נקי ומציץ בקדמת האוטובוס לראות אם הגיע כבר התחנה.

"אבל יש מאפיינים ברורים למוזיקה מזרחית" אני מתגונן, "למשל רבעי טונים. מערביים לא מצליחים לשמוע את זה."
"לא רק שלא מצליחים לשמוע את זה, הם שומעים את זה לא טוב. הם חושבים שזה זיוף. אבל אני אגיד לך" אומר שלמה ומנופף באצבעו, "מוזיקה מערבית היא סימטרית ולכן היא לא עמוקה. תגיד לי, אנחנו סימטריים, הגוף שלנו לא אותו דבר בשני הצדדים שלו. מוזיקה מזרחית היא עמוקה מאד." אני מקשיב ואז אומר: "כן שלמה, אבל אתה תודה שיש גם זיוף באמת, מה זה זיוף?" שלמה לא עונה לשאלה הזאת, אלא ממשיך לענות על השאלה הקודמת: "מה זה? טה טה טה טה (הפתיחה לסימפוניה התשיעית של בטובן) זה תיאטרון, זה הצגה, זה יפה מדי. במוזיקה מזרחית יש מוזיקה של בוקר ומוזיקה של בין ערביים, מוזיקה של דין ומוזיקה של ברכה, אצל האירופאים אין שום דבר מכל זה. הם לא מרגישים שום דבר. תראה, המציאות טפחה על פניהם, היום אף אחד לא שומע אותם." נכון, אבל מי שומע מוזיקה מזרחית מקורית, טורקית, אנדלוסית, אסייתית? אני שואל. שלמה ממלמל משהו ושוקע לתוך עצמו.

"הגעתי לתחנה שלי, אני גר ברחוב אבועלפיה, לפחות את הרחוב הזה אני אוהב, בגלל השם שלו." אמר שלמה וירד באזור התעשייה של דרום תל אביב. פתאום נתעלה ועלה השמימה כשהוא אוחז עם שקיות הקניות מלאות במצרכי מזון.

יום רביעי, 17 בספטמבר 2014

פתאום החשיך מוקדם

פתאום החשיך מוקדם באמצע אלול
וקפצה על עיני עצבות של זקנה
המדרון החלקלק נעשה כבר תלול
וחיי מתקצרים בשביל עוד המתנה

פתאום החשיך מוקדם ואימה חשכה גדולה נפלה עלי
לא הועילו אמתלאות ותירוצים
בנגוהות הנוגים של תמהון ובדידות, השלתי את נעלי,
איך יבוא בברית לץ בן לצים

פתאום החשיך מוקדם ואתוודה:
ואיני מוכן ליום בו יחשיך עלי העולם הצבעוני, הצועק בבהלה,
ליום בו יכבה הנר, של שבת והבדלה
ועלטה תשתרר עלי ככובד השמיכה גדולה ובלה,
להשלמה כפויה עם החיים כפי שהיו. שום תוספת מילה.

באלול כזה, שמחשיך פתאום, בלי שארגיש,
פחדו העתיק של ילד שכבה לו האור
באמצע הטיפוס במדרגות
בחדר מדרגות
עתיר שדים ורוחות
מבקש להדליק מחדש
ונאחז באוויר


יום שלישי, 16 בספטמבר 2014

המהר"ל: תשובה לאנשים בוגרים '

פסבדו שכליות' ו'סדר העולם'
מלחמת עולם עתיקת יומין ניטשת בפמליא של מעלה - 'התשובה – חסד או חירות?' השבים מתלבטים, הצדיקים חלוקים, המלאכים קוראים אלו כנגד אלו, האידאות והעקרונות סותרים: הללו אומרים אין התשובה אלא ביטוי לעוצמת החירות הגמורה של הרצון האנושי. אין גבול ליכולת ההשתנות ואין קץ לחובת התיקון, כמו לאשמת החטא של בעל שכל ורצון. בנאדם, לא רק כנפי רוח לך, גם ידי פלדה. אילו תרצה באמת תוכל לעצור את סחף החיים שזורמים אל ביב השופכין ולהסיט אותם להשקות אדמות צמאות ולשאת ברכה. והללו כנגדם טוענים – אין התשובה ביכולת האדם, הרפה, הנכשל והמדוכא בחטאיו. חסד אלוהי מרחם ואימהי חופף עליו באהבה, חובש את פצעי נשמתו באהבה ומנחמו.

ענה ואמר המהר"ל (בנתיב התשובה) לא כדברי אלו ולא כדברי אלו. אין התשובה כי אם הכרח טבעי. התשובה - סדר העולם היא, ומתחייבת ממצב האדם ומהות התורה: "אף אם היו חוטאים במזיד היה מתחייב להם [...] שיש להם תשובה" (פ"א עמ' קמז). אין בכך חסד אלוהי חריג או הבעה לחופש האדם, זהו תיאור של מציאות בלתי נמנעת: "כי התורה שהיא שכלית לגמרי והאדם אינו שכלי, רק הוא בעל גוף." עובדת היותו בלתי שכלי ומואר באור החכמה לגמרי, גוזרת חוסר עקביות התנהגותי. "שכל דבריו של בשר ודם נמשכים אחר המקרבה בלבד, לפעמים מתפייס ולפעמים אינו מתפייס, הכל לפי המקרה" (פ"ג עמ' קנד). ובניסוח קיומי יותר, ההבעה של ה'שכליות למחצה' או ה'פסבדו-שכליות' של האדם החצוי באה לידי ביטוי בחרטה: "החרטה שייכת לאדם במה שאין כל מעשיו שכליים... אבל מפני שהאדם אינו שכלי גמור תשובה וחרטה שייך בו" (פ"א שם). חרטה איננה הערכות מחודשת בהתאם לנתונים שנוספו או הוחסרו. לוגיסטיקה מיומנת אינה מלווה בייסורי מצפון. חרטה של אמת והצטערות על התנהגות שנעשתה מתוך מחשבה ובחירה חופשית היא הרגשה קיומית של המהות השכלית שמבצבצת ומורגשת כעת יותר ממקודם. כעת אני חכם יותר, לרגע אני 'שכלי לגמרי' ואז מתחוורים לי המחירים של המעשים שנעשו כשהייתי שכלי למחצה או גרוע מכך, רדוף מ'רוח שטות' (שם).

התשובה היא הכרח עולמי וכמו חוק פיזיקאלי שהכל מצייתים לו, בעל כרחם ושלא מדעתם. "דבר זה הוא סדר העולם, שהעולם הזה שב אל השם יתברך ואין לו קיום מצד עצמו, רק שהוא שב אל השם יתברך אשר ממנו הוא נמצא וזה קיום שלהם... שהנמצאים שבים אל השם יתברך כמו שנמצאו ממנו" (ספ"ב עמ' קנד). השיבה כמו ההמצאה נוגעים בעצם הקיום וה'היות'. התנועה אל השם כמו התנועה ממנו. "ולכן מגיע התשובה שהאדם חוזר עד השם יתברך, שהוא התחלת האדם, ולכך מגיע עד השם יתברך לגמרי" (פ"ב עמ' קנג ועוד בפ"ד עמ' קנט).

באופן לא צפוי ה'זכות' היא למעשה ציות לחוק טבע פנימי – "וזה עצמו זכות האדם, כאשר נמשך אחר סדר העולם אשר סידר השם יתברך" (שם). ובאופן חד יותר: "זה שהוא שב אל השם יתברך כאשר ראוי אל הבריאה להיות דבקים מתוך אהבה – זדונות נעשים כזכויות. ואלו הדברים אין לפרש אותם לעומק שלהם" (שם).

זה לא אישי
דא עקא, בתשובה המוכרח והכמעט מכניסטית של המהר"ל מטשטשת נועזותו של השב. חריפותם של מאמרי חז"ל מסויימים קהה גם כן: כשרבי יהושע בן לוי אומר (ע"ז ד:) ש"לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה" או כשרבי שמעון בר יוחאי אומר: "לא היה ראוי דוד לאותו מעשה... ולמה עשו? אלא לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד שעשה תשובה – אף אתה עשה תשובה" והמשמעות היא מרחיקת לכת. פשטותם של המאמרים מציגה 'עבירה לשמה' או חטא שנכפה על ידי ה' כביכול על אותם אנשים בכדי לטעת את תקוות התשובה בדורות הבאים. פירושים דומים מצויים לרוב בכתבי רבי צדוק הכהן מלובלין (ראה למשל תקנת השבין סימן ה' וסימן י). המהר"ל לעומת זה מפרש: "לא הייתה הגזירה על אלו, דהיינו על ישראל שהיו באותו הדור שיחטאו, רק שהייתה הגזירה מן השם יתברך שיהיו חוטאים ויעשו תשובה ויהיה שם יתברך מקבל אותם. ומזה נדע כי הוא יתברך מקבל השבים הן הכלל והן הפרט." אין כאן שום דבר אישי ויוצא דופן, "ואם לא הם היו חוטאים היה נמצאת התשובה על ידי אחרים, כי לא סידר השם יתברך רק שתהיה התשובה נמצאת בעולם על ידי חוטאים" (פ"ד עמ' קנח). אמנם, מוטב כי עקרון יסודי ובסיסי שכזה, אשר סביבו מתארגן ו'מסתדר' סדר העולם, "כי התשובה היא מיסודי העולם" (שם עמד קנט), יופיע על ידיד דמויות מפתח, "על ידי ישראל ודו שהם היו עיקר בעולם" (שם).

גם סיפורו הטראגי וההרואי של רבי אלעזר בן דורדיא (ע"ז יא.) מאבד את עוקצו וגורם ההפתעה והשינוי הקיצוני ניטלים ממנו. הפירוש המהר"לי למעשה מציג אותו כידוע מראש, כמו חוק טבע שניתן לחזות את התממשותו בלא התפעלות יתרה "כמו שהיה מוכן אל החטא גם כן היה מוכן אל התשובה בעצמו, ולפיכך היה מורה שמו על החטא ועל התשובה" (פ"ח עמ' קעא). פירוש 'דורדיא' בארמית הוא שמרי יין – הפסולת הנזרקת, המתארת את השתקעותו ההרסנית בזנות. שמו הפרטי 'אלעזר' מציג את "הכח שבאדם על התשובה, כי השם יתברך עוזר אל האדם" (שם עמ' קע). מראש ומקדם – הסוף ידוע מראש.

המלך משתמש בכלי שבור
אם אפשר לדבר על שמחה ונחמה הבאות בסופה של התשובה תהא זו ההתוודעות של החוטא, הבוש ככלי שבור, אל מלך העולם, "והנה המלך אמר: הכלי הזה שבור – אני משתמש בו. והראשונים שלא אמרו לך כך – מפני כבודי עשו, ולא מצד הנהגתי, אבל אני משתמש בו כך" (פ"א עמ' קמט). אחרי כל ניתוחי הטוב והרע המפוקחים של החכמה, אחרי דרישות חיסול הרע המוסרי של הנבואה, וניסיונות התיקון המוגבל (כך במקור!) של התורה, "אחר כך שאלו את השם יתברך בעצמו והוא אומר: בכלי שבור אני מתשמש, כמו שאמרנו, שכל כליו הם שבורים" (שם). כזה הוא האדם וכזה הוא העולם ולכן התשובה היא מוכרחת. וכשהיא באה, היא מביאה רפואה לעולם – "כי הרפואה גם כן שהוא שב להיות כבתחילה, וכאשר בני אדם עושים תשובה וחוזרים אל התחלתם – העולם גם כם חוזר אל התחלתו לתקן כל קלקול שהוא בעולם" (פ"ב עמ' קנב).


ההצגה של התשובה כחלק אינטרגלי של החיים, כעובדת בסיס בסדר העולמי משווה לה מקום נינוח ומפוייס הרבה יותר מזה שהתרגלנו אליו. אפשר לדמות אותה לצורכי הפרנסה. הריחיים מוטלות על כל מי שלוקח חלק פעיל בחיים האנושיים. כולם דוחפים את הגלגל הכבד של הכלכלה והמדינה והעולם. כולם משכימים עם שחר ויוצאים לעמוד בפקקים בדרך לעבודה. יש בצרכי של הפרנסה צער מסויים נלווה ולעיתים גם שמחה שקטה, אבל למעלה מכך – הכרח של 'אין ברירה'. באותה עין בוגרת ומשלימה אפשר להביט מחדש על החיים שלנו, השכליים למחצה. החיים האלה שהחטא והתשובה הם צדדים שונים של הסדר העולמי, הכלי השבור שהמלך משתמש בו. אפשר להביט בכל זה ולהשכים לסליחות.

יום שלישי, 2 בספטמבר 2014

ומה אומרים המוסלמים?

"כמה מתנות יפות וטובות הרעפתם עלי, חבריי מן המערב!
בשם הקפיטליזם – הפכתם אותי לחמדן,
בשם האינדיווידואליזם ניתקתם אותי ממשפחתי,
בשם האוניברסליזם בזזתם ממני את זהותי,
בשם הרציונאליזם רצחתם לי את אלוהיי,
בשם הפלורליזם מחקתם לי את האמת,
בשם היעילות נטלתם ממני את האנושיות,
בשם הישירות גזלתם ממני את הנימוס,
בשם הבידור רוקנתם לי את המסגד,
בשם הפמיניזם הרסתם לי את נישואי,
בשם הליברליזם הפכתם את בתי לפרוצה,
בשם הקדמה קברתם לי את המסורת,
בשם המדע הכחדתם את כל אגדותיי,

אז בשם כל היקר והקדוש לי בעולם הזה, אני מפציר בכם, חברי מן המערב:
תשמו את המתנות שלכם לעצמכם!"

פרהאד-י-מג'תבא, פיאם-י-אבו, אל-פד'ל, פרוורדינמאה 1361 (ה.ש.)

תרגום ז. מגן

יום שני, 1 בספטמבר 2014

למה אני מוצא את עצמי עם הרב הלל צייטלין?

הרב הלל צייטלין נוגע בי ביותר באופן אישי. מכמה בחינות. מטעמי נוחות ומטעמי פתיחות לא אסווג את הנימוקים לאישיים או לכאלה שאחרים יכולים למצוא בהם טעם. אולי דווקא הדברים האישיים יכולים לגעת גם באחרים.

את הרב הצדיק הלל צייטלין פגשתי בעבר ב'פרדס החסידות והקבלה' אבל לא התרשמתי בכלל. הצגת הרעיונות החסידיים והקבליים בספר פשוטה. נדמה כי ניתן לקבל תמונה נהירה יותר מהכתבים המקוריים. כיום ההשערה שלי שמדובר בספר לבני הנעורים או משהו כזה.

אחר כך ראיתי את מאמר הצימאון (משותף בזה). נשמתי נעתקה. האמירה השלמה והמדוייקת, הצעקה השותקת והמהדהדת מסוף העולם ועד סופו. זה הדבר הטוב ביותר שקראתי, וקראתי פה ושם כמה דברים בחיים. [אבי הוא אחראי מחלקת עיון בספריית רמת גן וכל ימי וכספי בוזבזו על ספרים.] עד היום לא הצלחתי להשלים את המאמר. הוא יפה מדי ועמוק ונורא הוד. אחר כך בכוכב השחר נמשכתי אחרי 'ספרן של יחידין'.

הקישור החסידי והקיומי תמיד היה קיים, אבל רק בשנים האחרונות הבנתי עד כמה עמוק ותהומי האיש הפלאי הזה. בשנתיים האחרונות למדתי היסטוריה בצורה מוגברת [הכשרה להוראה אמנם, אבל עדיין היה משמעותי ביותר], במיוחד של העת החדשה ושל המאורעות הכבירים שבצילם ובאורם צייטלין כותב. זו זווית חשובה.

חוצמזה, יש בו את כל התכונות הטובות שהייתי רוצה שיהיו בי או ששאריות מהן היו בי רק בשלמות. הגעגועים האלוהיים הנוראים, החיפוש הרוחני, 'הצמאון', רוחב האופקים הבלתי נדלה, המבינות העמוקה, הרגישות שאין כדוגמתה והכתיבה הפובליסיצטית-פרוזאית-שירית.

וזה שלא צריך להרחיק נדוד ולהשוות את כל הפסקאות כדי להבין אותו ואז עדיין לא להבין אותו. וזה שאין לו בית מדרש וכת של מסבירנים צרי מוח ואטומי לב שמנפנפים בדגלו. וזה שהוא איש אלוהים, כזה שגם חוטא ומספר ביומניו האישיים על נפילות [בצניעות אופיינית] וגם לא נרדם בלילה מגעגועים שאין הלב יכול להכיל.

על זה שהוא מחבר לעצמו 'ליקוטי תפילות' בסגנון שירי ופנימי על רעיונות מתוך 'כתר שם טוב' לבעש"ט, ספר חמדת הימים, ליקוטי תפילות וגם 'אוגוסטינוס הקדוש' עם השמטות ושינויים מתאימים.

באופן אישי לחלוטין הוא מרים אותי בכל פעם ומרתק אותי מחדש. הוא כותב ב'על גבול שני עולמות' יומן שמזכיר פנקסנות של יראת שמיים של בחור ישיבה. קבלות של הנהגות קדושה, פרישות וענווה והוא עוקב אחר הקיום שלהם מדי יום ביומו. בנתיים, כתיבתו נודדת אל מארעות התקופה, על תמורות ושינויים שעובר העולם. על חלומות וחזיונות שיש לו ותהליכים היסטוריים שהוא חוזה באיזשהי עמימות חלומית. ושוב, ההנהגות שלו מנשאות אותו מעל התמורות הכבירות ונהרות הדם שנשפכים לתהום.

על זה שהוא מנתח בעין מלאת חיבה ורגישות את התהליך שניטשה עובר לאורך הספרים שלו [איך בכלל אפשר לקלוט תהליך בכתיבה כזו מסוערת וקפריזאית] ומציין את המקום שניטשה נגמר ועמו פתרונו והוא ממשיך הלאה, מעבר ל'על-אדם' ו'אדם עליון' שהוא גם 'אנושי אנושי מדי' ובורא את אלוהי עצמו בדמותו, אל מה שמעבר לאדם באמת, אל אל עליון שברא את האדם בצלמו.

יום ראשון, 31 באוגוסט 2014

תשובה של בכי - הפלגה בים של דמעות

זוהר כרך ב (שמות) פרשת שמות דף יב עמוד א
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור,
בשעתא דהוו פסקי ישראל מאורייתא (בשעה שפוסקים ישראל מן התורה),
מיד, "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור",
הות נחתת מדת הדין לאסתחאה מדמא דישראל על עלבונא דאורייתא (מיד יורדת מידת הדין לרחוץ בדמם של ישראל על עלבונה של תורה).
ונערותיה הולכות על יד היאור,
אלין אומיא דאינון אזלין ורדפין אבתרייהו (אלו האומות שהולכות עמה ורודפות אחריהם).
על יד היאור - על סבת עלבונא דאורייתא (על יד היאור נדרש על ידי ובגלל עלבון אור תורה),
ואינון דמורים (נ"א דמיכין) בה, דרפו ידייהו מינה (והמורים בתורה – ידיהם אף היא רפה ואינם מורים בה כהוגן, באומץ ובבהירות).

א"ר יהודה:
כל מלין דעלמא תליין בתשובה (כל דברי העולם תלויים בתושבה, במבונה הרחב - חיבור העולמות הנפרדים, הספירות האלוהיות והאינסופף זה לזה.) ובצלותא דצלי בר נש לקודשא בריך הוא (ובתפילה שמתפלל אדם לקדוש ברוך הוא),
וכל שכן מאן דאושיד דמעין בצלותיה,
דלית לך תרעא דלא עאלין אינון דמען (וכל שכן מי שמוריד דמעות בתפילתו, שאין לך שער שלא עולים בו הדמעות).

מה כתיב?
ותפתח ותראהו את הילד.

ותפתח
דא שכינתא דקיימא עלייהו דישראל כאימא על בנין, (זו השכינה שקיימת על ישראל כאמא על בניה)
והיא פתחה תדיר בזכותיהון דישראל, (והיא פותחת תדיר בזכויותיהן של ישראל)
כיון שפתחה –

ותראהו את הילד,
ילד שעשועים (ירמיה לא),
דאינון ישראל דמתחטאן קמי מלכיהון (נ"א מאריהון) בכלא,
ומיד דמתחננן קמי קודשא בריך הוא, הדרי בתשובה,
 ובכאן קמיה, כברא דבכי קמי אבוי,

מה כתיב?
והנה נער בוכה
(הפתיחה של השכינה היא כדי לראות את הפנים של ישראל. מגלים שהפנים הם של ילד קטן, ילד שעשועים, אוהב שמתחנן ובוכה לפני אביו – זו הנקודה של עם ישראל ונקודת היחסים שלו עם הקדוש ברוך הוא.),
כיון דבכי, אתעדו (ס"א מתתברי) כל גזרין בישין דעלמא, (כיוון שבוכה – מתבטלים כל הגזירות והדינים ממנו.)

מה כתיב?
ותחמול עליו,
אתער עלוי ברחמים (הקדוש ברוך הוא מתעורר ברחמים) ומרחם ליה,

ותאמר מילדי העברים זה,
דאינון רכי לבא (הוא מילדי העברים, שהם רכי לב. רוך הלב היא התכונה היסודית של עם ישראל),
ולא מילדי העכו"ם, דאינון קשי קדל וקשי לבא,

מילדי העברים,
רכי לבא מאבהן ומאמהן, לאתבא קמי מאריהון (רכי לב מאביהן ומאמן לשוב לפני אדוניהן),

ותקרא את אם הילד,
(מדת הדין קורא לאם הילד – השכינה התחתונה – המלכות, הקרויה רחל)
שהיתה בוכה, הדא הוא דכתיב: קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו' (שם),
הוא בוכה, ואם הילד היא בוכה.

א"ר יהודה: לזמנא דאתי (לעתיד לבוא), מה כתיב?
בבכי יבואו ובתחנונים וגו'(שם),
מהו, בבכי יבואו, בזכות בכי דאם הילד שהיא רחל, יבואו, ויתכנשון מן גלותא. (לא רק התשובה, גם הגאולה כולה תלויה בדמעות. 'בבכי' משתנה מתיאור מצב לתיאור הסיבה. בזכות בכיה של רחל יתכנסו מן הגלויות).
ואמר רבי יצחק: פורקנא דישראל לא תליא אלא בבכי, כד ישתלמון ויכלון בכי דמעות דבכה עשו קמי אבוי, (ישועת ישראל אינה תלויה בדבר אלא בבכי, כאשר ישלימו את מכסת הדמעות שבכה עשיו לפני אביו. צריך להבין כיצד הדמעות של עשו מתבטלות ובאופן פשוט – ביטול ברוב דמעותיהן של ישראל.) דכתיב, וישא עשו קולו ויבך (בראשית כז),
ואינון דמעין אחיתו לישראל בגלותיה,
כיון דיכלון אינון דמעין בבכיה דישראל, יפקון מגלותיה,
הדא הוא דכתיב, בבכי יבואו ובתחנונים אובילם (ירמיה ל"א):

דיבורים של בני חבורת 'אשכולות' על הזוהר:
הרב חיים: מה שמפליא כאן הוא הזיהוי של התכונה הישראלית היסודית בבכיה. העוקץ הכמעט פרובוקטיבי בסיום הדרשה היא שגם עשיו יודע לבכות. כל זמן שדמעותיו מצויות בעולם ישראל אינם יכולים להגאל וגם התשובה אינה יכולה להתרחש. כדאי שנתבונן בזה?

אריאל: יש כאן מעבר בין חטא של 'עלבונה של תורה' לתיקון ותשובה במישור אחר לגמרי - בכי. במקום התחזקות בלימוד יש בכי ושבר. גם הבכי של עשיו הוא הבכי על גניבת הבכורה ובחירת ישראל.

אבי: כשאדם בוכה, לפני פסק דין או החלטה, יש המסה חמימה ולא צפויה של השיקולים הקרים והאכזריים. ויכוח עם בת זוג שמתחילה לבכות בשלב ההכרעה נועד לכשלון. היא ממיסה את ביצורי הטיעונים המוכנים למתקפת הניצחון. הבכי שמתאר הזוהר גואל את הבוכה האובד מבדידותו הנואשת. בכייך הוא בכי עולמים עם הנער הבוכה בוכה גם השכינה ומעוררת את הרחמים.

הרב חיים: כיצד בכי, שאינו גורר עמו שום שינוי מוסרי או התנהגותי, משנה את גזר הדין? במה שאני חקרתי, בכי אינו מצוי אצל בעלי חיים, כמו גם הצחוק. אין הומור, אירוניה או צער וטרגדיה מחוץ לעולמו של האדם. ישנם שלושה סוגי דמעות: יש דמעות מתמידות הזורמות מבלוטת הדמעות שמלחלחות את העיניים. זו ההופעה המתמדת וה'טל'ית [מלשון 'טל' – ברכת שמיים שאינה מורגשת] של הדמעה. יש דמעות שהם גירוי לתגובה פיזית, כמו כניסה של גירוי זר שנכנס לעין. הדמעות מסייעות לפלוט את הגוף הזר. הדמעות שהם מהסוג השלישי נרגמות כתוצאה מגירוי אמוציונאלי. בוכים מצער, בוכים, מפגיעה והשפלה. לפעמים בצער של אחר – בסרט או במציאות – מעוררת יותר דמעות. אבידן: סיפור מרגש מעורר סערת רגשות גדולה יותר.

אבי: בכי של הרגשת תופעה שהיא גדולה מהכיל. כמו בהגיונות קודש בנסתרות התורה.

הרב חיים: מהו הבכי של התשובה? עלבון? זעם? חוסר אונים? אני חושב כמו שאמר אבי – משהו שאי אפשר להגביל. דמעה היא עמוקה יותר מניגון. כשאנחנו בוכים אנחנו מנסים לדחוק את ההתייפחות. זו הבעה שמתחת לשתיקה. אינך משמיע קולות או צלילים, תמונות או מראות. זה משהו מאד חזק שפורץ את הגבולות של השיח הרגיל שמתרחש במסגרת של מילים באיזשהי שפה. דמעה זה אולי בדיוק המקום שהוא לא שפה ומעבר לשפתיות. יש כאן הבעה שאינה הבעה במובן הרגיל. אין תחביר לדמעות, שהם גבוהות גם מקול השופר.

בכי של תשובה – בוכה ומתחטא לפני אביו. ממתיק את הדין ומעורר את הרחמים. הזוהר לא נכנס לעבי הקורה של ייחוד הנפרדים. בגלל עלבון התורה מידת הדין מתעוררת ויורדת על ישראל והתשובה שנישאת על ידי הבכי – מהות ישראל – התשובה. הכוונה היא אולי שמי שבוכה – זו המטרה. אדם צריך להגיע לבכי בראש השנה או בתשובה. אבל בכי אינו יזום או מניפולטיבי. זה תוקף אותך ונושא אותך בלי הכנה מוקדמת. האם יש עבודה כזו שצבחאה אץ האדם בהדרגה אל הבכי. איך הבכי מתקיים בתשובה?

אבי: הדימוי 'עלבונה של תורה' – גם הוא האנשה מיוחדת. יש ביטול תורה ועבירה על דברי תורה. תורה נעלבת היא כזו שלוקחת את הזנחתה באופן אישי. על עלבון צורב לא תכפר מילת סליחה, רק בכי של מי שמעיד שצער הנעלב הוא צערו וצרתו האמיתית.

הרב חיים: אם העלבתי אותך, הדרך היחידה לסמן את ההתחרטות השלמה היא הבכי בדמעות. כשמישהו מבקש סליחה בדמעות אתה יודע שהמעוות תוקן.

אבידן: בכי זה ביטוי של חוסר אונים, כל שנותר הוא המקום היותר פנימי.

הרב חיים: למה אני אמור להתרצות? למה אני מתרצה מול הבכי? אני נהנה מאין האונים? הנקודה היא שהצער שלי הוא כל כך עמוק שאין לי דרך לבטא את זה אלא בבכי.  

הרב חיים: באר"י כתוב שמי שבוכה בראש השנה זה זמן המשפט בו דנים אותך ומי שלא בוכה החמיץ את החג. הזוהר אומר הכרת החטא, וידוי, קבלה – אם לא הגעת לבכי התהליך לא הגיע עד התהום המקורית שלו. זה מאד מאתגר, בזמני חינכו שלא לבכות, לא רק בצבא אלא גם באזרחות. זה רף מאד גבוה שמשמע מהזוהר שהוא מציג שאיפה רוחנית בעבודת ה'. תשובה שלימה היא כל כך עמוקה שממילא היא גורמת לדמעות. זה אתגר, גם באופן כללי וגם מעשי. איך עושים את זה ואיך מגיעים למקום הזה? איך זוכים שבאלול לפחות תהיה דמעתנו מצויה. התשובה היא – רוך הלב הישראלי.


אלעד וייטמן: ליקוטי תנינא צה.

יום שבת, 30 באוגוסט 2014

התבודדות חצות לילה עם הרב הלל צייטלין

חצות
עמקי ליל. דממה. שינה. ליבי ער.
אנוכי ער – אתה ער. נגורה יחד.
אני שופך שיחי לפניך, אתה שופך שיחך לפני. אתה מאזין לקולי, אני מאזין לקולך.
הבה נידבק לנצח!
אינני צועק לפניך. אינני מבקש ממך מאומה. אני – עימך, אתה – עימי.
האשיר שירתי לפניך? האריע תרועתי לפניך? האסוך נסך דמעותי לפנייך?
שירה ותרועה לא חפצת, דמעה ואנחה לא שאלת.
למה לך דמעותי? למה לך אנחותי? – כולי שלך.
למה לך שאלותי? למה לך בקשותי? – כולי שלך.
למה לך עריגתי? למה לך תשוקתי? – כולי שלך.
למה לך מילים? למה לך דברים?
בא-נא אלי, היכסני נא בי – בלא דברים.
(הרב הלל צייטלין, על גבול שני עולמות, תפילות אות ה' עמ' 219-220.)

בשעת ליל מאוחרת, בעת תרדמה עמוקה המעלימה עולם ומלואו  - תדהמה עמוקה 'מלא כל הארץ כבודו'. פתאום באמצע האין, בקרבה ממשית חבויה, בלהט עצור של אהבה גדולה והיכרות עתיקת יומין. שני רעים אהובים משוחחים בשתיקה. אהבה שאין לה גבול המילים קטנות עליה וגם המבטים מכלימים אותה בפולשנותם ההמונית. רק המחנק המעפיל במעלה הגרון ונובע בנהר הדמעות השקט, הזורם מבלי משים, משער מרחוק, במסעו הנועז, את עומק האהבה.

לבסוף גם הוא שקט כשהנפש נודדת לעומק האין המקורי שלה ונבלעת בו במסירות נפש.

ובאמת אין בקשות ואין איחולים, אין תקוות ואין פלפולים. בממשות האחדותית האלוהית אין דבר מבלעדי הכל ואין הכל, אלא דבר אחד. שאלת ה'למה לך?' נוגעת במקור הקדום, שאין טעם ואין סיבה קדומה, רק אמיתת עצמו באמיתת עצמו. פנים בפנים.

יום שישי, 29 באוגוסט 2014

אושר וצער - זלדה

"כאשר אני רואה אדם מאושר – ליבי מלא תודה לו.

הוא המעיין המאיר אי שם, אף כי אין בי הכוח ללכת לראותו.

כאשר אני רואה אדם מואר מבפנים באהבה – ואהוב – יש לי רצון להגן עליו מפני הזדים שמתנכלים לו מבחוץ ומפני השדים שאורבי לו מבפנים. כי ההרגשה שקיים אושר, ויופי, ואהבה, אפילו אם בגלגול הזה הם אינם גרים אצלי – משנה את החיים, עושה אותם מוארים.

את הצער צריך לספר רק לשמים. כמו אותו תנא שבאו לנחמו וסיפרו לו שלעוד אנשים קרו אסונות והוא אמר: למה תוסיפו לי צער על צערי?! כך כשמספרים על כאב נורא ואומרים לך: גם לפלוני (שבלי ספק איננה פחות חשובה ממני) יש צער בדיוק כזה – נוטלים את המיוחד, מן הנורא של הצער שלי. הופכים את הר הגעש הגדול, שמפיק עננים של אבק אדום ומכסה בהם את העולם, למשהו שדר בכל בית, גם אצל השכנה. שמים את הר הגעש במגירה – מגירה של גיל, של סוג בדידות, של סוג בריאות, של סוג מזל, של סוג דור, של סוג משפחה.
והלא אין שני עלים שווים, אין שתי טיפות שוות. ואם תהיינה – יחזור העולם לתוהו ובוהו.

[אושר וצער, זלדה, מתוך 'ציפור אחוזת קסם']

האושר המציץ מעיניך
בחן, בחסד וברחמים, משוררת לה זלדה את האמיתות העמוקות הללו בשפת שירה נשית. תהומית וחמימה, פנימית ופשוטה, נוגעת ולא נוגעת. איפה האושר ואיפה האכזבה או השכול. מה קיים ואיפה הוא מתקיים בבטחה?

ישנה איזשהי חוסר סימטריה ביחס שהיא מציגה לזולת. אין דינו של המאושר כדינו של האבל. תנועה מתארת אושר ואהבה אצל האחר מעוררת אצלי תקווה להסתופף באושר הזה. לכל הפחות להתנחם בקיומו. לעומת זה, הרגשת הצער לא מתעמקת דווקא בבדידותה – רק במשכן הבדידות תוכל להתקיים.

היופי והטוב מצד עצמם. מתקיימים במרחביהם הנהדרים, מציצים לרגע, ניבטים מבין עיניו הזורחות של אדם מאושר. מפליאים בהגיונם הנדיר של זה המתהלך בשכרון אופריה.

כמו העולמות האידיאים האפלטוניים, החומקים מאחיזתן הרפה של יושבי המערה, גם היופי והאהבה מציצים ושוב נעלמים. אבל הם שם, 'אי שם'. הם "המעיין המאיר אי שם". ודי בזה בכדי להאיר את החיים העגומים והבינוניים.

הצער הקדוש
הצער האינדבדואלי היא הרגשה קיומית מתמשכת וכמעט נצחית, שאינה נעלמת גם בהופעות נדירות מעולם האושר. "אין בי הכח לראותו." / "קיים אושר, ויופי, ואהבה, אפילו אם בגלגול הזה הם אינם גרים אצלי." וככזה הוא מקודש ויקר.

יש מקום להפסיק להלאים את האבל. להגמל, לפחות לכמה רגעים, מההרגל הפטריוטי להכניס את הצער על האבל לאתוס לאומי של גבורה ונחישות כללית. הקול ההפוך של אנשים שמרגישים בהלאמה את העוצמה שלהם קיים ואולי הוא מנחם.ויש כאלה שמרגישים בזה סוג של עלבון. [אליעזר מלכיאל] הוויכוח סביב השאלה אם לכתוב שמות פרטיים על מצבות צבאיות נגזרת מכך [הרב זאב שרון]. אבל אנחנו צריכים חמלה, הן כלפי אלה והן כלפי אלה [הרב חיים וידל]. זו לא ההזדמנות לפתח איבה כלפי הדברים האלה.


[הרהורים משותפים של חבורת אשכולות, אתמול בלילה, בישיבת יפו.]
לקריאה נוספת על הספר החדש - לחצו כאן.