אמיל דורקהיים ערם את הניירת שלקח מחברו, גבריאל טרט, ראש המרכז הלאומי לסטטיסטיקה של צרפת, על שולחן העבודה. רשימות הנפטרים שתועדו בהן היו ארוכות לאין קץ ואפשר היה לכרוך אותם בספר עב כרס - 'ספר המתים'. הוא הביט ברשימות המונוטוניות ברוב עניין. פירורי האינפורמציה הלקוניים ריצדו מול עיניו כנמלים קטנות. בנתוני המוות בעבר היה רשום: מין הנפטר, מי לקח אחריות על הקבורה: ההיה זה הרב או הכומר, מה הותיר הנפטר בלכתו משפחה וכמה ילדים? עיניו תרו אחר סיבת המוות. אמיל בחר את המתאבדים וליקט אותם כדרך שדודי מלקט שושנים בגנו.
"התאבדות היא מעשה עלום ואישי מאוד", הרהר. "המתאבד בדרך כלל לא משתף אחרים במעשיו. בדרך כלל למתאבד אין אחרים לשתף. כאב נפשו בלתי נסבל, צרכיו העמוקים נסתתמו עפר. היקר מכל אבד לו ואיבד עמו את הטעם לחייו." אמיל המשיך למיין את הנתונים ביסודיות. השעון תקתק חרישית בתיפוף מרגיע, הלילה נמתח לאיטו. כאן רשימת המתאבדים הרווקים וכאן הנשואים. אלו המועסקים ואלו המובטלים. כאן היהודים וכאן הקתוליים וכאן הפרוטסטנטיים. ושוב טורף את הניירות וממיין אותן מחדש. הפרוטסטנטים מתאבדים יותר מן היהודים והקתולים גם יחד. הגברים מתאבדים יותר מהנשים ובפרט אם הם רווקים.
אמיל לגם מכוס התה שהתקרר וחשב בקול רם וצרוד: "מה משותף לכל אלה?"
הפרוטסטנטים הם בעלי דתיות פרטית ומתבודדת הרבה יותר מן היהודים והקתולים. האחרונים מצווים להתכנס בתדירות גבוהה בבתי הכנסת ובכנסיות ואילו הראשונים מחפשים את המאמינים הטהורים בלבד. עקרון האמונה (Sola Fide) הלותרני קובע כי רק האמונה היא הגואלת את האדם, לא המעשים. הנצרות הקתולית הדגישה את המעשה. הנה בסקרמנט הווידוי, למשל, הבליטה הקתוליות את קיום העונש על ידי המאמין המבקש כפרת לעוונותיו ולא את החרטה הכנה בעת הווידוי. הכנסייה הקתולית מחפשת להקל על המון מאמיניה בכדי לקרבם שוב אל הכנסייה ולהרחיב את ההמון בהמון. לותר, לעומת זאת, דוחה את כל אלו ומבקש רק המאמינים האמיתיים, הנוצרים הטהורים, שכל מאודם נתון לקיום רצונו של האל, הם נוצרים אמיתיים.
הנשים מתאבדות פחות מהנשואים ואלו פחות מן הגברים הרווקים. מוכרח להיות קשר בין המאפיינים האלו, בין סולידריות ומעורבות האדם בחברה, לבין הסיכוי שהוא יבחר להתאבד. נשים מקושרות יותר לקהילה מאשר גברים. הנשואים נאלצים בעל כורחן לחלוק סולדריות חברתית "יד שנייה" דרך נשותיהן.
"ההתאבדות האינטימית, ההירואית והטראגית היא בעצם תולדה של רמת המעורבות והקשר החברתי." השעה הייתה מאוחרת וחוץ מטפיחות פח עמומות בקצה הרחוב דבר לא הפריע לשקט הרדום ששרר בשדרה. אמיל חש פתאום משונה ודחוי. תמיד הוא היה כזה מן דווקא. מאז שזכר את עצמו התעניין בגישה מדעית לחקר החברה עד לכדי מאבקים מתישים עם כל הממסד האקדמי של צרפת. מדעי הרוח אינם מעניינים אותו, והוא סיים שני מהסוף במחזור. הבדידות העיקה עליו ולא היה לו עם מי לחלוק אותה. "ובכן, אולי מוטב שבמקום ללכת לפסיכולוגית אלך לסוציולוגית?"
