הכל מים, מתאלס ועד היגל

בתקופה האחרונה אני מתעסק יותר ויותר עם דברים של היגל. או בשמו המלא: גיאורג ויליאם פרידריך היגל.

אנצל את ההזדמנות כדי להרהר בקול רם על דברים שהוא כותב. אפתח בהצגה הראשונה של האחדות הכוללת -

על ראשית הפילוסופיה (המערבית) בהגות תאלס (מתוך - תולדות הפילוסופיה, כרך א'):

G.W.F.Hegel, Vorlesungen über die Geschichte der Philosophie I; Werke, Suhrkamp, Frankfurt/M 1986, B.18, S.202-204 – Thales.

            המשפט הפשוט של תאלס הוא:

א) פילוסופיה: מכיוון שהמים המוחשיים אינם נתפשים בו במיוחדותם כנגד יסודות [Elemente] ודברים טבעיים אחרים, אלא כרעיון [מחשבה, Gedanke], ש[לפיו] במים נמסים ומוכלים [נשמרים] כל הדברים הממשיים; ובכן, המים נתפשים כַּמהות [Wesen] הכללית.

ב) פילוסופיית-טבע, מכיוון שהכלליות הזאת נקבעת כדבר ריאלי; כלומר, המוחלט [das Absolute] נקבע [כאן] כאחדותן של המחשבה [Gedanke] וההוויה [Sein]. […]

--- המשפט של תאלס, לאמור: המים הם המוחלט (או כפי שאמרו זאת בעת העתיקה: העיקרון [Prinzip]), הוא משפט פילוסופי.

הפילוסופיה מתחילה במשפט הזה, מכיוון שבכך מגיעים הדברים לתודעה ש[לפיה] האחד הוא המהות, האמת, ההוויה היחידה שהוֹוָה-לעצמה-ובשביל-עצמה [das allein Anundfürsichseiende].

 כאן מתרחשת פרידה מתפישת-האמת החושית שלנו, הפרידה מההוויה הבלתי-אמצעית הזאת, הפרישה ממנה.

 היוונים ראו את השמש, את ההרים, הנהרות וכיו"ב ככוחות עצמאיים; הם כיבדו אותם כאֵלים; באמצעות הדמיון [Phantasie] הם העלו אותם למעלת ישויות פעילות, נעות, מודעות, בעלות-רצון. אלה מהווים עבורנו הֵיצג [Vorstellung] של יצירי-דמיון גרידא – חיוניות-רעננה, תצורה מגוונת, כללית ואין-סופית, ללא אחדות פשוטה.

עם המשפט הנדון [של תאלס] שָכְכָה הפנטאזיה ההומרית הזאת, הפראית והמגוונת עד אין-קץ;

[עם המשפט הנדון] התבטלה-באופן-דיאלקטי [aufgehoben] ההתפוררות של המון אין-סוף עקרונות, של כל ההיצגים האלה, שאובייקט מיוחד מהווה בהם אמת הקיימת בשביל עצמה, כוח עצמאי ההוֹוֶה בשביל עצמו ומצוי מעבר לאחרים;

ובכך נקבע שקיימת רק כלליות אחת, שהיא הוֹוָה-לעצמה-ובשביל-עצמה כללית, ההשקפה [אינטואיציה, Anschauung] הפשוטה ללא-פנטאזיה, המחשבה, שקיים רק האחד.

כלליות זאת ניצבת בד-בבד גם ביחס אל המיוחד, אל התופעה [Erscheinung], אל קיום העולם [Existenz der Welt].

--- היחס הראשון [הנגאטיבי] הטמון במשפט האמור [של תאלס], הוא שלקיום המיוחד אין עצמאות, הוא אינו אמת כשלעצמה ובשביל עצמה, אלא רק הוויה מקרית, מודיפיקאציה. אבל היחס האפירמאטיבי הוא, שמתוך האחד נובעים כל האחרים, שהאחד נשאר בכך העצמוּת [Substanz] של כל האחרים, [ואילו] הם רק קביעה מקרית, חיצונית, שנעשתה כזאת מבעד לקיום המיוחד; כמו כן, [מובן כאן] שכל קיום מיוחד הוא קיום חולף-עובר; כלומר, הצורה [Form] של הקיום המיוחד אובדת והיא חוזרת ונעשית כלליות – מים. זה העניין הפילוסופי, שהאחד הוא האמיתי. […].

תאלס איש מילטוס (624-546 לפנה"ס בקירוב) היה הפילוסוף יווני המוכר הראשון בתולדות הפילוסוף המערבית. מזהים אותו כראש וראשון לשבעת חכמי הקדם של יוון. (חלקינו מכירים אותו מ'משפט תאלס' במתמטיקה, אחד המשפטים המרכזיים בתחום דמיון ופרופורציה. למי שטרם עבר כדאי לדעת: בבחינת הבגרות זהו המשפטים הבודדים שלא צריך להסביר. הנימוק "בגלל משפט תאלס" שריר וקיים ואינו זוקק הסבר נוסף.  למתעניין הכרוני: משפט תאלס קובע שישרים מקבילים חותכים מצד אחד של שוקי זווית קטעים בעלי יחסים שווים. במקום להסתבך עם ההסברים, אסתפק בזה שתציצו בציור ותסכימו על המשפט הבא: DE  מקביל ל BC. יש למשפט הזה כל מיני הרחבות אך לא נתרחב אליהם הפעם).

כמה מילים על הבנאדם: תלאס נולד במילטוס מה שאז היה אסיה הקטנה, היום – טורקיה. מפה לשם הוא היה סוחר שמנים עשירי במיוחד בזכות חכמתו האדירה. (כן, היו גם כאלה, הי אז בימים, לפני דור הX והY.) האגדה מספרת שלתאלס היה מונופול ייחודי. הלה הצליח לקנות את כל תעשיית שמן הזית באזורו לאחר שהצליח – באמצעות ידיעותיו – לחזות יבול טוב. תאלס היה אסטרונום פורה. הוא חזה למשל את ליקוי החמה שהתרחש ב28 במאי בשנת 585 לפני הספירה. עוד נחזור לזה. כסוחר שמנים הוא הסתובב בעולם. אסף רעיונות ושכלל את הרעיונות שלו. למרות שהשתדל לפתח יישומים מעשיים לרעיונותיו – כמו למשל קביעת מיקומה של ספירה הנראית מן החוף, את עיקר מחשבתו הקדיש לרעיונות מופשטים כלליים.

תאלס הניח את היסודות הרעיוניים לפילוסופיה היוונית בכך שהיה הראשון שעסק בחיפוש המקור לכל הדברים – הראשית. כמו שראינו במשפט המעורפל שלו – הוא מבחין בין הדברים המופיעים בריבויים לבין הדבר האחד שאותו הם מופיעים.

כשפי שמעיר היגל בקטע שלפניכם: "היוונים ראו את השמש, את ההרים, הנהרות וכיו"ב ככוחות עצמאיים; הם כיבדו אותם כאֵלים; באמצעות הדמיון  הם העלו אותם למעלת ישויות פעילות, נעות, מודעות, בעלות-רצון. אלה מהווים עבורנו הֵיצג של יצירי-דמיון גרידא – חיוניות-רעננה, תצורה מגוונת, כללית ואין-סופית, ללא אחדות פשוטה." הטבע של תאלס לא מוסבר יותר כמופעל על ידי כוחות חיצוניים – כפי שרווח בתפיסה הדתית שרווחה בימיו. לפי שיטה זו – הסיבה לתופעה כזו או אחרת היא התערבות חיצונית של אלים כבירי כח.

ניקח לדוגמא את השמש: על השמש אחראי הליוס היווני שרוכב על מרכבת אש בשמים ובלילה יורד למחילה תת קרקעית. בכנען החליף אותו שמש והמחילה אליה היה נכנס היה השאול שמתחת לעולם, מקום משכנו של המוות. בבוקר היה מתחיל מחדש את השיוט מסביב לעולם וחוזר חלילה. שמות רבים לו לאל השמש: רע (במצרית), שפש (בכנענית), אפולו (ברומי) ועוד ועוד. יפן, 'ארץ השמש העולה' היא לא רק ארץ מזרחית. קיסריה השונים נחשבו לצאצאיה אל אלת השמש אמאטראסו בדת השינטו. האצטקים הקריבו לאל השמש קורבנות אדם. גווני הארגמן המשגעים של הזריחה או השקיעה הלחיצו אותם במיוחד. הם הגיעו למסקנה כי השמש מאבד דם בכל זריחה ובכדי שלא תעלם יש צורך במנות דם אדם טרי – היישר מעורקיהם של הנזבחים.

גם אנחנו לא היינו נקיים מהשטויות האלה מכל וכל. יחקזאל מתאר חזיון בו הוא נלקח לבית המקדש ורואה קבוצה של יהודים שסוגדים לשמש. בתנוחה דומה לזו של המוסלמים בהר הבית כיום: "וַיָּבֵא אֹתִי, אֶל-חֲצַר בֵּית-יְהוָה הַפְּנִימִית, וְהִנֵּה-פֶתַח הֵיכַל יְהוָה בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ; אֲחֹרֵיהֶם אֶל-הֵיכַל יְהוָה, וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה, לַשָּׁמֶשׁ" (יחזקאל פ"ח, טז). יאשיהו המלך משתבח בכך ששרף את כלי הפולחן לשמש בממלכת יהודה: "וישבת את-הסוסים, אשר נתנו מלכי יהודה לשמש מבוא בית-יהוה, אל-לשכת נתן-מלך הסריס, אשר בפרוורים; ואת-מרכבות השמש, שרף באש" (מלכים ב כג). ה'שמש' שלנו נקראת בשם אל השמש במיתולוגיה המוסופוטמית. במיתולוגיה היהודית האחראי על השמש הוא המלאך 'אוריאל'. כל המלאכים כפופים לקדוש ברוך הוא.

תאלס מיודענו הוא הגוי הראשון שהצביע על 'ראשית' במובן אקוסמיסטי. על משהו שאין עוד אלא ביטויים שונים שלו. על אחד שלם מאחורי הריבוי. על משהו קבוע שנשאר שם תמיד, שעה שהכל חולף ומשתנה. מה שקדם לכל והוא מקור הכל. הכל ממנו בא והכל אליו חוזר. הראשית היא ההתחלה ההיסטורית של הדברים, אך גם היסוד העכשווי שלהם. הראשית מניעה את עצמה ולכל דבר נע – לדעתם של היוונים – בהכרח יש נפש - נצחית. ל'ראשית של הכל' יש את נפש העולם.

הפילוסופים הקדם סוקרטים נהגו לזהות את היסוד הראשיתי עם אחד מן היסודות – אש, רוח או מים (משום מה, העפר מעולם לא נחשב בעיניהם מספיק בכדי להיות יסוד ראשוני.). ביוונית זה נשמע יותר טוב. ה'הכל מים' ביוונית מובן גם כ'הכל לח וגמיש', בניגוד למוצק ויבש. במיתוס הקדום – שהדים לו אנחנו מוצאים גם בבראשית – הכל מים:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם...

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי כֵן...

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.

העולם מתואר כצף על פני מים ומוקף על ידם.

תאלס הוציא את העוקץ המיתי והפך את המים להסבר מדעי להיווצרות העולם שאנחנו רואים בעיננו – שרובו מים. רוב הגלובוס הוא מים. רעידות האדמה – אומר סנקה – הם מפני שהעולם עומד על מים. השמים – גם הם הינם 'מים עליונים'. האדם וכל יצור חי נודף זיעה בשפע ומומלא במים כאבטיח. ולא רק האדם והחי – גם הצומח, המזון והזרעים – אין חיים ואין צמיחה ללא מים. (היום יש שאומרים – על אותו משקל – הכל רעש http://e.walla.co.il/?w=/266/1474976.) תאלס לא הסביר את התנועה והשינוי – בו היסוד של הכל – המים, הופך להכל – כל הריבוי הלא רטוב שאנחנו רואים. אולי מפני שהוא מקבל את העולם כתנועה ומבקש להסביר דווקא את היציבות שאינה נראית מאליה. את האחד שמעבר לכל התופעות. וייתכן שרצה להסביר את הראשית היציבה ולא את התנועה והשינוי.

ובכן, הכל מים:

ויאמר אלהים: "יקוו המים".

כתיב (תהלים קד): "מן גערתך ינוסון מקול וגו'",

רבי ברכיה בשם רבי אבא בר אמי אמר: יעשה מדה למים, והיך מה דאת אמר (זכריה א) "וקו ינטה על ירושלים".

רבי אבא בר כהנא, בשם רבי לוי אמר: "אמר הקב"ה: "יקוו לי המים, מה שאני עתיד לעשות בהם!"

משל למלך שבנה פלטרין והושיב בתוכה אלמים,

והיו משכימין ושואלים בשלומו של מלך: ברמיזה, ובאצבע, ובמנולין,

אמר המלך: "אלו היו פקחין - על אחת כמה וכמה! אתמהא!"

הושיב בה המלך דיורין פקחין.

עמדו והחזיקו בפלטין.

אמרו: "אין פלטין זו של מלך! שלנו היא!"

אמר המלך: "תחזור פלטין לכמו שהיתה."

כך מתחלת ברייתו של עולם לא היה קלוסו של הקדוש ברוך הוא עולה אלא מן המים,

הדא הוא דכתיב (תהלים צג): "מקולות מים רבים אדירים משברי ים" ומה היו אומרין? "אדיר במרום ה'!"

אמר הקב"ה: "מה אם אלו שאין להן לא פה ולא אמירה ולא דיבור והרי הן מקלסין אותי, כשאברא אדם על אחת כמה וכמה!"

עמד דור המבול ומרד בו,

עמד דור אנוש ומרד בו,

דור הפלגה ומרד בו,

אמר הקדוש ברוך הוא: יפנו אלו ויעמדו ויבואו אותן שישבו בהן מקודם.

הדא הוא דכתיב (בראשית ח) "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה."