דיבור של אמת

מילי דשטותא.

יש לנו חבורה קבועה, בישיבה ביפו, ללימוד ליקוטי מוהר"ן. בכל יום אנחנו נפגשים בשעה אחת עד אחת וחצי – חבורה של מתבודדים אנונימיים – ולומדים ביחד תורות על התבודדות. מה שמפליא אותי במיוחד זה לגלות שמאחורי הנחיות מעשיות שרבי נחמן מפרט עומדות תורות שלמות ומגובשות המתבארות במקומות אחרים. הנה למשל, קטע מתוך התורה המפורסמת ביותר על התבודדות – שמופיעה בליקוטי מוהר"ן תנינא סימן כה. הקטע מתייחס למצב של אטימות וקהות חושים רוחנית. מין תרדמת של אדישות שתוקפת את האדם בכבדות גדולה ומחמתה תפילתו אינה מתאפשרת. אין הוא זקוק לבת קול שמימית בכדי לקבוע שתפילתו אינה מתקבלת. חש הוא דחייתה מכל וכל. הוא עצמו מואס בה וכיצד תעלה לרצון לשמי שמיים? רבי נחמן, למוד מלחמות רוחניות ואופטימיסט עמוק ונחצי, מעודד מנחם ומנחה:

וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים נִסְתַּתְּמִין דְּבָרָיו, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְתּחַ פִּיו לְדַבֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַך כְּלָל,

אַף עַל פִּי כֵן זֶה בְּעַצְמוֹ טוֹב מְאד,

דְּהַיְנוּ הַהֲכָנָה:

שֶׁהוּא מוּכָן וְעוֹמֵד לְפָנָיו יִתְבָּרַך וְחָפֵץ וּמִשְׁתּוֹקֵק לְדַבֵּר, אַך שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל,

זֶה בְּעַצְמוֹ גַם כֵּן טוֹב מְאד,

וְגַם יוּכַל לַעֲשׂוֹת לוֹ שִׂיחָה וּתְפִלָּה מִזֶּה בְּעַצְמוֹ, וְעַל זֶה בְּעַצְמוֹ יִצְעק וְיִתְחַנֵּן לְפָנָיו יִתְבָּרַך,

שֶׁנִּתְרַחֵק כָּל כָּך, עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל אֲפִלּוּ לְדַבֵּר.

וִיבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַך רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים שֶׁיַּחֲמל עָלָיו וְיִפְתַּח פִּיו,

שֶׁיּוּכַל לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו.

(ליקוטי מוהר"ן תנינא כה)

את ההנחיה המעשית הזו רבי נחמן מייעץ לנו, כשבבסיסה עומדת שיטה שלימה ומפורטת במקום אחר. ועיקרה: דבקות באמת גואלת את הנשמה ממצוד של הסטרא אחרא. ובמילים פשוטות – הכנות, המתבטאת בדיבור הישיר וה'דוגרי' ביותר, יכולה לפתוח את שערי הלב הנעולים ולהוציא את האדם מן האטימות שתקפה אותו מבלי רחם.

 כִּי הַסִּטְרָא אָחֳרָא מְסַבֶּבֶת הַקְּדֻשָּׁה, כִּי אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה [האלוהים].

וּבִפְרָט מִי שֶׁכְּבָר נִמְשַׁך אַחַר עֲבֵרוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, וְנִמְשַׁך אַחַר הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְשָׁם מְקוֹמוֹ, חַס וְשָׁלוֹם וְהֵם מְסַבְּבִין אוֹתוֹ מִכָּל צַד,

וְכַאֲשֶׁר יְעוֹרֵר רוּחוֹ לָשׁוּב אֶל ה' - קָשֶׁה לוֹ מְאד לְהִתְפַּלֵּל וּלְדַבֵּר דִּבּוּרִים לִפְנֵי ה', כִּי הֵן מְסַבְּבִין אוֹתוֹ מִכָּל צַד, לְכָל אֶחָד לְפִי עִנְיָנוֹ כַּנַּ"ל,

וּמֵחֲמַת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהוֹצִיא דִּבּוּר לִפְנֵי אֱלקִים בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ וְחִיּוּת כָּרָאוּי, לָכֵן כָּל הַדִּבּוּרִים וְהַתְּפִלּוֹת שֶׁהוּא מְדַבֵּר לא יוּכְלוּ לִבְקעַ הַמְּחִצּוֹת וְהַמְּסָכִים הַמַּבְדִּילִים לַעֲלוֹת לְמַעְלָה וְנִשְׁאָרִים לְמַטָּה תַּחַת הַמָּסַכִּים,

עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה וְיָשׁוּב בֶּאֱמֶת וִידַבֵּר דִּבּוּרִים הָרְאוּיִין לְהִתְקַבֵּל בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא בְּהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל אֲזַי מְבַקֵּעַ הַדִּבּוּר הַמֵּאִיר אֶת כָּל הַמְּחִצּוֹת וְהַמָּסַכִּים הַמַּבְדִּילִים וְיַעֲלוּ עִמּוֹ כָּל הַדִּבּוּרִים שֶׁהָיוּ מֻנָּחִים לְמַטָּה עַד הֵנָּה אַך אֵיך יִזְכֶּה לָזֶה ? הָעִקָּר שֶׁהַכּל תָּלוּי בּוֹ הוּא אֱמֶת לֵיֵלֵך בְּדֶרֶך אֱמֶת לְפִי מַדְרֵגָתוֹ.

(ליקוטי מוהר"ן קמא תורה קיא)

האטימות היא לא רק מצב נפשי בעייתי או מידה רעה שמסתכמת בגבולות האני. הסטרא אחרא סובב אותי. ההקשרים, האסוציאציות, ההרגלים – לכל אשר אפנה – שדים רעים מגחכים למולי. אני שוב נגרר, שוב נשבר, שוב נגמר, שוב נסגר. 'קשה לי להתפלל' אני אומר ביני לבין עצמי, אבל ליבי יודע שמצבי מר הרבה יותר. אני טובע, אני לא במקום, אני מוקף ובמצור. סביבי רשעים לועגים, מחשבות רעות, חולשות ודיכאונות. דחילו ורחימו לא יהיו כאן, אבל אולי דיבור אחד של אמת? אמת לפי מדרגתי, תוך פיכחון לא מטייח למצב. כנות ישירה. אני לא מתהדר בנוצות שלא לי. אני לא מתפלל כמו דתי רגיל ולא כמו אדם רגיל. אלא אני כמו שאני. מוקף רשעים ואטום. אין כאן כלום אך זו האמת. ואם זו האמת – אז אמת לפחות יש כאן. אם נפתח באמת – נמצא את הפתח החוצה, מהמצב הנפשי הנדכה הזה. ויתרה מזו, נגלה את האור הבוהק והנעים של האמת האלוהית:

כִּי חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֱמֶת (שַׁבָּת נה יוֹמָא סט)

וְהוּא יְסוֹד הַכּל, כִּי אֱ-מֶ-ת הוּא ראשׁ תּוֹך סוֹף,

וְכֵיוָן שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגַת אֱמֶת אֲזַי כִּבְיָכוֹל נִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ, אֲשֶׁר חוֹתָמוֹ אֱמֶת,

וְאָז נֶאֱמַר עָלָיו: "ה אוֹרִי וְיִשְׁעִי" (תהלים כ"ז) ו

ְכֵיוָן שֶׂה אוֹר לוֹ יוּכַל לִמְצא פְּתָחִים הַרְבֵּה לָצֵאת מֵהַחֹשֶׁך וְהַגָּלוּת שֶׁהוּא סָגוּר שָׁם

כִּי בֶּאֱמֶת יֵשׁ שָׁם פְּתָחִים הַרְבֵּה,

כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יוֹמָא לח: מְנָחוֹת כט:) : הַבָּא לִטָּמֵא פּוֹתְחִין לוֹ, יֵשׁ לוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה (עיין שבת ק"ד תד"ה אית) וְכֵיוָן שֶׁנִּמְצָא שָׁם פְּתָחִים - הָיָה יְכלֶת לָצֵאת.

רַק הַכְּסִיל בַּחֹשֶׁך הוֹלֵך (קהֶלֶת ב), וְלא יִרְאֶה הַפְּתָחִים לָצֵאת וְהוּא אָסוּר וְקָשׁוּר שָׁם,

וְלא יִתְּנוּ לוֹ לָצֵאת

עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לְדַבֵּר דִּבּוּרֵי אֱמֶת לִפְנֵי ה',

אֲזַי הַדִּבּוּרִים מְאִירִים וַה אוֹר לוֹ כַּנַּ"ל וַאֲזַי: "פֵּתַח דְּבָרֶיך יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים" (תְּהִלִּים קי"ט) כִּי הַדִּבּוּרִים הַמְּאִירִים, הַיְנוּ דִּבּוּרֵי אֱמֶת כַּנַּ"ל הֵם מַרְאִין לוֹ הַפֶּתַח...

אַך צָרִיך שֶׁיִּהְיֶה הָאֱמֶת אֱמֶת גָּמוּר בָּרוּר וְצָלוּל בְּלִי שׁוּם דּפִי.

וְהַמַּשְׂכִּיל הַמֵּבִין יֵשׁ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל כָּל יָמָיו שֶׁיִּזְכֶּה פַּעַם אֶחָד כָּל יְמֵי חַיָּיו לְדַבֵּר דִּבּוּר אֶחָד שֶׁל אֱמֶת לִפְנֵי ה כָּרָאוּי.

וְיֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה מַדְרֵגוֹת:

וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לִבְחִינוֹת אֱמֶת הָאֲמִתִּי - אֲזַי ה אוֹר לוֹ וַאֲזַי הוּא מֵאִיר בְּעַצְמוֹ, כִּי נִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אוֹר ה'.

אַך מִי שֶׁעֲדַיִן לא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל אֱמֶת וְעַל כָּל זֶה הוּא בְּמַדְרֵגָה שֶׁל אֱמֶת אַף כִּי אֵינוֹ מֵאִיר בְּעַצְמוֹ, מֵאַחַר שֶׁלּא הִגִּיעַ לָאֱמֶת הַנָּכוֹן, עַל כָּל זֶה הָאֱמֶת הוֹעִיל שֶׁיּוּכַל אַחֵר לְהָאִיר בּוֹ.

וְגַם בָּזֶה מַדְרֵגוֹת וְעִנְיָנִים, יְבִינֵם הַמַּשְׂכִּיל בְּעַצְמוֹ.

וְהִנֵּה יָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ שְׁלשָׁה עוֹלָמוֹת: עוֹלַם הַמַּלְאָכִים, וְהַגַּלְגַּלִּים, וְהַגַּשְׁמִי,

וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך מְחַיֶּה וּמְקַיֵּם כֻּלָּם בִּרְצוֹנוֹ.

וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לָאֱמֶת, וַה אוֹר לוֹ כִּבְיָכוֹל הוּא מְקַיֵּם הָעוֹלָם, וְנוֹתֵן שֶׁפַע לְכָל הַשְּׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת.

(שם)

את ההנחייה הזו רבי נחמן לא הוגה לגמרי בעצמו. כבר קדמו לו הנביאים בתפילתם הנועזת. הללו העדיפו תפילה אמיתית מתפילה מדוייקת. כנות תהומית על פני מחוייבות היפוטתית. ככה, בדיבור של אמת, הם התפללו אחרי החורבן:

דאמר רבי יהושע בן לוי:

למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה - שהחזירו עטרה ליושנה.

אתא משה, אמר: "הא-ל הגדול הגבור והנורא",

אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו?

לא אמר "נורא".

 אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו?

לא אמר "גבור".

אתו אינהו [אנשי כנסת הגדולה] ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים; ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?!

ורבנן היכי עבדי הכי, ועקרי תקנתא דתקין משה?

אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.

(יומא סט:)