יום שבת, 18 בינואר 2014

למה התפילות לא מתקבלות

למה התפילות לא מתקבלות?
זה לא הריפוד – הכסא מרופד / גם רב בית הכנסת ממש כזה נחמד / גם לא המזגן / גם לא החזן.
אולי כל המתקתקות המצועצעת הזאת רק מבחילה איזה גוש בגרון. כי כמו שזה נראה כרגע, התפילה היא חובה. בעל כורחך אתה מתייצב למניין, כסתם אחד מן המניין. התחייבות קהילתית מעיקה ומצחיקה. הבט עליה מן הצד והאשליה תתפוגג מיד.

מה שחסר בתפילה הוא לא יותר שקט ופחות רעש. לא מיקום טוב ואפילו לא כוונה. באמת, אתה יכול למחות את הבעת הזעזוע העמוק שעטית על עצמך כשהילדים מפריעים בתפילה. אולי כדאי גם לחדול מלהתלונן על המניין דנן. גם לשחרר את גבות המצח המכווצות והמאיימות.

זה אכן

נראה שלא יתכן

אך מה שחסר הוא --- חן.

רבי נחמן אומר (ליקוטי מוהר"ן תורה א):

"דע, כי על ידי התורה נתקבלים כל התפילות וכל הבקשות שאנו מבקשים, והחן והחשיבות של ישראל נתעלה ונתרומם  בפני כל מי שצריכים, הן ברוחני הן בגשמי. כי עכשיו בעוונותינו הרבים חן וחשיבות האמיתי של ישראל נפל, כי עכשיו עיקר החשיבות והחן הוא אצלם, אבל על ידי התורה נתעלה החן והחשיבות של ישראל, כי התורה נקראת (משלי ה): אילת אהבים ויעלת חן, שמעלה חן על לומדיה (ערובין נד:) ועל ידי זה נתקבלים כל התפילות והבקשות."

התפילות שלנו, כפי שהם --- לא מתקבלות. הם כל כך לא מתקבלות שלא צריך להיות צדיק עליון כמו רבי נחמן כדי להרגיש את זה. אני לא השתכנעתי מהתפילה שלי, גם לא מהתפילה שלנו, אז למה שה' ישתכנע?

"כי עיקר מה שאין נתקבלים הבקשות הוא מחמת שאין להדברים חן, ואין נכנס בלב זה שמבקשים ממנו, כאילו אין בליבו מקום שיכנסו הדברים בליבו, מחמת שאין למבקש חן שיכנסו הדברים בליבו של זה שמבקשים ממנו" (שם).

לתורה זו קדם סיפור, שהתרחש כשהתגורר רבי נחמן במעדוודווקא עוד לפני שרבי נתן פגש בו. איש אחד נכנס לרבי נחמן והגיש את טענתו: "היות ואינו מוצא חן בעיני תושבי עיירתו, אולי גם בעיני ה' אילו לו שום חשיבות וממילא, כיצד תתקבל תפילתו?" (לסיפור יש המשך, אך הוא אינו מעניינו. המתעניין, יעיין  בספר 'יעלת חן' של הרב בזאנסון ) 'החן והחשיבות הוא אצלם' – אצל אומות העולם. רבי נחמן מודה בכך בכאב ומזהה את נקודת השבר של הגלות באופן יוצא דופן. לא רק המלכות והממשלה, לא החירות וההנהגה, לכל אלה כבר זכינו. (הממלכתים חוגגים והחרדים לועגים אך לא מכחדים) אך טרם זכינו בחן. משפטים אחר שגור על פינו: "במדינות מתוקנות אחרות בעולם בלה בלה בלה...", "באירופה דבר כזה לא היה קורה בלה בלה בלה." ומה שמצער הוא שהכל נכון וכולם צודקים אבל מה שיש לנו פשוט לא יפה, לא עדין, לא נעים לא לוקח את הלב.

חן הוא קסם שמהלך עלייך. אתה נופל בפח ומודה על כך. אתה לא מחפש את החן, אלא מוצא אותו במישהו אחר. ונכון יותר מלומר 'אני מוצא בה חן" – לומר: "היא מוצאת חן בעיני". היא הצליחה למצוא אך אני הוא שיודע מזה. החן הזה עורר אצלי משיכה מיוחדת.

למרות שאני יודע הכל ומלא בהכל 'כאילו אין מקום בליבי' יש בה משהו שמוצא אצלי חן:

"כי על ידי החן נחקק ונרשם מקום בלב המתבקש לקבל הבקשה, כי על ידי החן נתקבלו דבריו" (שם).

לתפילות אין חן. הם טרחניות ומלאות תלונות חבויות או גלויות. עוד בקשות ועוד קובלנות, עוד סתימת חורים ועוד כיבוי שרפות, עוד הפצרות ועוד התמרמרויות. וכל זה עוד במקרה הטוב, שלא מדובר בגיבובי מלמולים מיותרים. בתכלס, זה הזמן להתבכיין על כל מה שלא בסדר. הטחת דברים כלפי מעלה מותר או אסור? זה לא משנה, זה פשוט מיותר.

גם אם יש צדק תיאורטי בכל מה שאנחנו אומרים – זה לא נכנס בלב ולא מתקבל. עד שיהיה כאן חן. ובכלל, לא נוכל להכחיש שיש איזה ספק מודחק שמא שום דבר לא מוצדק, ובקשותינו לא ראויות להתקבל. איננו עומדים במידת הדין עליונה, ואף לא במה שהיינו אמורים לעמוד. אנחנו מבקשים מתנת חינם בקול צרוד ונוזף של זקנה קנטרנית.

לבנתיים – ננסה לעורר חן. לקחת את הלב. לעשות את זה יפה ומלובב. יפה באמת, בכל קנה מידה. עמוק, אחר, חדש. ממקום שעוד לא חשבנו, בגלל סיבה שלא קווינו: נבקש עזרה במשכנתא בכדי לקנות בית בארץ ישראל. נבקש רפואה כדי להתעמק בחיים או אולי כדי לתרום למשק. נבקש הצלחה כדי לראות את השגחה. נבקש גאולה כדי שנוכל לגמור עם הסיפור הזה ולהתחיל סיפורים חדשים.

"כי יש צדיק שהוא היופי והפאר והחן של כל העולם כולו... כי זה הצדיק שהוא בחינת יוסף הוא ההידור והיופי של כל העולם, וכשזה היופי והפאר נתגלה בעולם, דהיינו כשזה הצדיק שהוא היופי של כל העולם נתפרסם ונתגדל בעולם – אזי נפתחין העיניים של העולם שכל מי שנכלל בזה החן האמת של זה הצדיק, שהוא החן והיופי של העולם,דהיינו שמתקרב אליו ונכלל בו – נפתחין עיניו ויכול לראות...

והעיקר להסתכל על עצמו."

(שם תנינא תורה סז.)


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה