יום שני, 22 ביוני 2015

כל מה שתגיד עלול לשמש כנגדך בחקירה

יום אחד שאלו אותי: באיזו מילה היית בוחר?
נכנסתי מהר לתוכי והתחלתי לברר ולתחקר:
באיזו מילה הייתי בוחר?
זה אומר שעל כל השאר הייתי מוותר,
או שומר,
כדי שלא ייגמר
כמו שאומרת תהילה בסיפור של שי עגנון שאיתה מדבר,
כשהיא משוטטת כמו הומלסית ברחובות ירושלים הציורית והנשכחת.
שלא יגמרו לי המילים,
אני שומר את כולם ולא רוצה להשתמש באף אחת.
כל אחד עלולה להסגיר איזה מין בנאדם אני,
שזה מה שתוקף אותי וזה מה שעולה לי לראש.
איזה מין סוטה מסתתר מאחורי פליטת פה פרוידיאנית שכזו.
אני לא מוכן להיחשף ועוד עושה מזה עניין.
אבל אני שוב נרגע ומשתחרר,
אני שוב יכול לכתוב ולהציף את כל אימת המעמקים המודחקים שם כל הזמן.
את כל עורמת הפחדים וזעם היצורים הקדמונים:
לוויתן כחול ואיש החול,
והתנינים הגדולים ויצורי הפלא של איוב,
ושל המיתולוגיות המסופוטמיות.
כולם מתחבאים אצלי במרתף הפרוידיאני והם מהוססים,
כולם מנומסים.
אני שומר אותם בסוד, מגונן עליהם ומרבה לסלוח,
כולם נותנים לי כוח,
כל היצורים האלה.
אז באיזה יצור הייתי בוחר?
על מי מהם הייתי מוותר?
מי הייתי מוכן לחשוף לאור השמש,
לעיניים הבוחנות, אנשים נורמאליים משוגעים שכמותכם, שחייהם תקועים אי שם אמש,
הייתי חושף את גונזילה או איזה דינוזאור אימתני,
אבל אני יודע שזה הלא אני.
אולי את הגרוק מהמומינים,
אולי את אמא שלי כשהיא כועסת,
אולי את המורה לספרות שהייתה הר אדם ובטאה עוצמה נשית מהרסת.
אף אחת לא רוצה לצאת.
איני יכול לבחור לא מילה ולא מפלצת.
אז מה אבחר? איזה צליל?
דו מז'ור, מי במול,
צרחה, חריקה, צקצוק לשון, פיהוק של רך נימול?
אין לי מה לחשוף, הכל מסתתר שוב כמו קודם, מאחורי הסוף.

אני חושב שוב
על ילדי ועל אשתי. ליבי שב ודואג עליהם כל הזמן.

הנה הם יוצאים אלי, היצורים האלה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה