יום שבת, 15 באוקטובר 2016

האזינו השמיים ואדברה

אמ,לק: המלצות למשורר מאת משה רבינו ולמה אין נוסטלגיה בשירים ים תיכוניים.
אליעזר בוצר, (המכונה Botzer | בוצר) אמר דיבור נאה ביותר השבת ב בית כנסת זכרון ברוך-רח' ניצנה 11 Synagogue Zikhon Baruh-Nitsana street על שירה. כל כך נאה היה באוזני שאני משתף אותו, במילותי שלי:
לקראת מותו ופרדיתו שר משה רבינו שירה נבואית כבירה. מילות הפתיחה שלה כוללות עצה לכתיבה טובה: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים, פרק לב, א). רוצה לומר: השירה האמיתית והאלוהית אינה נוצרת מתוך ההתקבלות שלה באוזני הקהל. שירה שמוטרדת יתר על המידה מן הצורך להיות הלהיט הבא היא מתחנפת ותלותית: אהבו אותי, הכירו בי, בראו אותי במחיאות הכפיים שלכם. המשורר משה, בערוב שמש חייו, שר אל השמיים המאדימים. הוא מבקש מהם שיטו אוזן לדבריו. הוי אומר יש בשירה בירור פנימי שבו המשורר מתייסר עם עצמו. הדיבור שבה נושא ראש מעבר לבני האדם ורוכן בפנייה כבתפילה. ההתקבלות של הדברים והתפוצה שלהם בארץ, למן הלייקים ועד הפלייליסט של גלגלצ היא בדרך ממילא.
ועוד, ענה ואמר רבי בוצר שהמוזיקה הפופולארית פעמים רבות היא חלק מתעשייה לרידוד ההמון. מקורה בתפיסת ה'לחם והשעשועים' של רומא. שני סוגי אירועים יכלו לגרוף קהל רב, עצום וגועש ולרתקו אל היציעים: תחרויות מרכבות הסוסים ושעשועי הדם של הגלדיאטורים. מספרם גדל משנה לשנה, ובמיוחד מקיסר לקיסר. התלווה אליהם ממד פסיכולוגי-עדרי, כלומר, יוציא הקהל את זעמו ויפרוק מתחיו בצפייה במתחרים, תחת שיעשה זאת בחוצות העיר. ציבור זה, מתוך שידע בעליל מי הוא המרעיף עליו "לחם ושעשועים", ישים בו, ובו בלבד - בקיסר ירום חסדו - את מבטחו. הרומאים, מתוך שהמשיכו, על יסוד שיקולים ברורים, להנחיל את רגש הפטריוטיות, ראו במשחקים אלה אמצעי בדוק לליכוד העם תחת שרביטו של הקיסר, שהיה המייצג את העולם הרומי. אבל משורר שפונה אל השמיים פונה גם אל 'השמיים שבמאזינים'. בכל אחד בקהל יש שמיים ואומנות אמיתית היא כזו שצריכה לגביה את השמיים שבכל אחד.
באמת חככתי בדעתי לאחרונה מדוע אין נוסטלגיה בזמר ים תיכוני. מדוע אפשר להתרפק על שירים של אהוד ואביתר מתחילת הקריירה וגם של זוהר ארגוב אבל לא נשמע ברדיו את 'צאי אל החלון' של איל גולן או את 'מוטי' של שריד חדד. כנראה שיש מוזיקה שמתגברת על הבלות והעייפות של החומר ויש שלא. אולי זו שהצליחה היא כזו שהצליחה ללכוד משהו מן הנצחי.
אני מצרף תיאור מדובר בגוף ראשון שהיה מנוסה מספיק באספקה של 'לחם ושעשועים' להמונים. איך זה נראה כשאתה 'על הבמה'?
----------------------------------------
נספח:
'על הבמה'
בבידור קובע הקצב: גמור את המשפט חצי שנייה לפני שהקהל מסיים אותו במחשבתו, ואז שנה כיוון זוותי, עוד לפני שהקהל גמר לנוח על סוף המשפט הקודםץ האפשרות היחידיה להקדים את הקהל היא להקדים את עצמך: עוד לפני שאתה 'יודע' מה אתה אומר, אמור זאת, ועוד לפני שגמרת לאמר, דע מה אתה אומר. זאת הטכניקה. השליטה בה נותנת הרגשת עוצמה וחופש. אתה טס לאן שליבך מוביל אותך, מתקן ומתאפס תוך כדי האווירובטיקה הזו, והקהל מובל על ידך ומיטלטל מצד לצד אחרייך. בקיצור, השטות החכמה ביותר או החכמה הטיפשית ביותר (בחר ברצוי לך, כי שני המרכיבים שווים בחשיבותם).
יש גם נופך ערכי בעיסוק הזה – גרימת הנאה לזולתך. מה יותר 'מוסרי' מזה?! והתמורה – הרגשת הקיום הכפולה הזו. אתה קיים לא רק לעצמך, אלא גם במחשבתם, געגועיהם ותשוקתם של רבים אחרים. אתה מייצג לגביהם את מוקד שאיפותיהם, לפחות בזמן ההצגה.
שום סיבה שבעולם שבו פעלתי, לא יכלה לגרום לי לרצות לעזוב את חיי הקודמים, גם אם נתעלם מההנאה העזה שהפקתי מהם, פשוט משום שלא ניתן לי מדרך רגל מחוץ למערכת על מנת לבדוק אותה: למה משמשת האקרובטיקה הבידורית הזו? למה זה כל כך נכון להצחיק ולצחוק?
המילה 'בידור' בעברית משמעה פיזור. היא מבטאת בצורה מעודנת ומדוייקת את מהות האומנות, גם 'הרצינית', ותפקידה. בפי המומחה לנושא – אריסטו – המילה היא קתרזיס – טיהור. בפשטות – מה שהגוף עושה בשירותים, עושה הנפש בתיאטרון, שהוא מקום ההתשחררות מהלחצים הרוחניים ובידורים לכל רוח. זהו כל העניין. האומנות לא משנה כלום. לא בחברה ולא בפרט. אין לך אדם בעולם, חוץ מהאומנים עצמם, שעושה איזו שהיא החלטה משמעותית כתוצאה מהשפעת יצירה אומנותית עליו. המדובר כמובן, באומנות לשמה, ולא ברעיון ערכי שמשתמש באמצעים אמונתיים על מנת להניע בני אדם לפעולה, כמו בתעמולה ופרסומת.
תהליך קתרזיס הוא דכדלהלן: מקוריותו של האמן שהוא סיכום המבנה הפסיכולוגי המיוחד שלו, מתבטאת בסימנים וסמלים קומוניקטיביים הנטבעים בחומר זה או אחר. התוצאה מוצגת בפני הצרכן, והצירוף בין הספציפי [נפש האמן] לבין הכללי [הקומוניקטיבי – הצורני] מהלך על הצרכן קסם, שעיקרו מתן אישור להלכי נפש מוכרי לו, אצלו או אצל זולתו. והאישור הוא נחמה גדולה. להיות מאושר פירושו לקבל אישור, וזה נפתח פתח בנפש הצרכן אל העולם דרך היצירה האומנותית. ומבעד לפתח הזה נוצרת זרימה של רגשות, מחשבות, אסוסיאציות, שהצטברו ושלחצו. מידת שחרור הלחץ קובעת את מידת ההערכה ליצירה. זה כל הסיפור.
בבידור האמצעים גסים יותר, אצל שייקספיר מורכבים, עדינים ומסובכים יותר, אבל המטרה בכל תחומי האומנות תמיד זהה. על כך שהאומנות היא דבר חיובי יש הסכמה חברתית כללית – למה? כי בנוסף על הרגשת ההשתחררות הנעימה שלעצמה, היא גם מאפשרת ביטוי של האומן וביטוי של הצרכן. למה כשלעצמו זה חשוב להתבטא? כי... ככה! כי זאת נטייה נפשית-טבעית! וכי כל נטייה נפשית טבעית צריכה למצוא ביטוי? כמובן שהתשובה היא שיש מגבלות. מי קובע אותן? על פי איזה קנה מידה? 

[...]

כל השאלות האלה כלל לא הטרידו אותי, באיזה שהוא מקום היה מוסכם אצלי [אחרי שהציונות הסוציאליסטית, ההומניזם וילדי הפרחים נשחקו לאבק פורח] שאין תשובה החלטית לכלום. הכל יחסי, כולל הקביעה זאת. שאלות 'יסודיות' הן שאלות חסרות תכלית וזהו. אבל זה לא הטריד אותי כלל. [...] איך יתכן שהאדם לא שואל את עצמו שאלות קיומיות? מהי מטרת ההימצאות בעולם? שוב ושוב אני חוזר: כל זה לא הטריד אותי כלל. סיבת הקיום היא להנות ממנו. ואם זה מצריך להנות אחרים – אז למה לא? וזהו. מעבר לזה אין כלום וכלל אין צורך שיהיה. [...] לאט לאט, תוך כדי לימוד התורה, התבררה העקרות שבבידור: לבדר – לפזר לחצים על מנית שיוכלו לשוב להצטבר למחרת? מי אמר שזה חשוב לקחת חלק בתהליך הסזיפי הזה."
(אורי זוהר, לא נתנו צ'אנס, פרק ראשון 'על הבמה').

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה