שמחה גדולה בשמים - ביאור לתורה פט בליקוטי מוהר"ן

לכבוד חג הפורים המשמש ובא אבקש לשתף אתכם בביאור מיוחד על העצב והשמחה מכתביו של אדמו"ר רבי נחמן מברסלב. זכותו תגן עלינו.

]לְשׁוֹן הַחֲבֵרִים] וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלקִים וְכָבוֹדוְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ (תְּהִלִּים ח)

הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם, - הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי, - הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים. וְזֶהוּ 'וַתְּחַסְּרֵהוּ' בְּוַדַּאי 'מְעַט מֵאֱלקִים' הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱלקִים, הַיְנוּ בְּהַשְּׁכִינָה. אַך כְּשֶׁיֵּדַע זאת, שֶׁהַחִסָּרוֹן הוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה. לְכָך צָרִיך לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ: 'מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי?! כִּי הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ! וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה?!' מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְנִתְחַדְּשׁוּ הַמּחִין שֶׁלּוֹ 'וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ' הַיְנוּ עַל יְדֵי כָּבוֹד וְהָדָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁהַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לוֹ הַחִסָּרוֹן 'תְּעַטְּרֵהוּ' בְּמחִין חֲדָשִׁים.

בתורות אחרות בה מלמד רבי נחמן על מעלת השמחה ועל ההכרח להיות שמח כנגד כל הסיכויים. כשהוא כותב: "מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד" (ליקו"מ תנינא סי' כד) הוא מתכוון ששמחה היא יותר מאשר דרך חיים מוארת ויעילה. ההכרח המחייב שגנוז בערך מצוותי הוא התקפות הבלתי מתפשרת שלו. מצווה עושים גם כ'מצוות אנשים מלומדה', ב'אפשי' וב'לא אפשי', על כורחך אתה מצווה ועושה, ובזה גדול כוחך. אם שמחה היא מצווה אזי יש "לְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כּחוֹ" (שם). בניגוד למשב הרוח הזה, המוכר והפופולארי בכתבי רבי נחמן, בתורה זו רבי נחמן כמו נוטה חסד לעצבות וליגון ומקשיב להם בקשב רב. אולם ככל שמקשיבים – העצבות מתעמקת והיגון נעשה קודר וטראגי. מה שהתחיל כתרעומת וטינה מתרחב לבכי תמרורים אדיר מימדים. אחרי כל זה, מתעלה רבי נחמן ומעלה אותנו איתו לשמחה עליונה ואינטימית עם הקדוש ברוך הוא.

הדברים הבאים מובאים בתורה קצרה, תורה פט, בחלק הראשון של ליקוטי מוהר"ן. כפי שהזכרנו, רבי נחמן ממזג בצורה עמוקה ורגישה ביאור קיומי לעניינים קבליים עם פתרון מעשי לסבל קיומי ויומיומי. נחלק את התורה לקטעים ונבאר אותה בקצרה.

הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם, - הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי, - הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים.

כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם - כולל הכל. בכל הרגשת יש ציפייה ש'משהו' יהיה שם והוא פשוט לא שם. את מקומו תופסת ריקנות מכזיבה.

הֵן בְּרוּחָנִי - חסרונות רוחניים כמו: לב מטומטם, קדושה נעדרת, חושים שנטמאו, זיכרונות רעים, בחירות אוויליות, כנפיים שבורות, שמים נמוכים.

הֵן בְּגַשְׁמִי - חסרונות גשמיים כמו: הפרה אינה נותנת חלב, המשכורת לא נכנסה בזמן, השמש לא מספיק זורחת, האהבה לא מאירה פנים, החברה עוינת, הדרך לוטה בערפל סמיך.

הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים –

החסרונות שלנו מציקים אבל פעוטים. המקום אותו הם תופסים במציאות הוא זניח וחסר חשיבות. מה לעולם הכביר והאדיש הזה ולמצוקותי חסרות הפשר? מי עוד ידע מה רב כאבי? הנה, השמש זורחת, הבורסה נסחרת ו'החיטה צומחת שוב'. מה שהיה הוא שיהיה. אני בודד בכאבי הפשוט והזניח. מה שהופך אותו לכואב יותר.

ל'מרי דנשמתא', בעלי הנסתר וצדיקי האמת כל כאב וכל חסרון הוא לא פחות מאשר 'בשכינה'. בקצירת האומר נאמר כי השכינה היא ההופעה של ההתגלות האלוהית לבני אדם. היא 'נשמת העולם' או 'האלוהות המתגלה בעולם', שוכנת ב'קרביו' של היקום ומחיה אותו. יש בה פן נשי ואמהי: למרות שהיא מופיעה ונעלמת, באופן כלשהו היא נשארת בקשר תמידי עם עם ישראל, גם בזמן הגלות והייסורים. הסבל שלהם הוא כביכול הסבל שלה "כל הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה" (סנהדרין נח:) ועד שיחלים – השכינה למראשותיו. (הצד המתייסר וה'מתפעל' מתואר על צד המעלה באופן נשי ונקבי.) הסבל הגדול ביותר של השכינה הוא הניתוק – לפחות למראית עין – מהקדוש ברוך הוא, דבר הגורם לה צער אינסופי – 'צער השכינה'. ובמילים פשוטות הרבה יותר: אם הקדוש ברוך הוא ברא את העולם וככה העולם נראה – הרי שזה חילול ה'. בהרגשה של חסרון דמות דיוקנו של הבורא כפי שהיא עולה מן הבריאה מכפישה ומחללת ואיננה נוראה ומלאת הוד. כשאברהם הלך לו לדרכו הוא ראה בעולם 'בירה דולקת' (בר"ר פל"ט סי' א). כלומר, שלמרות החכמה היופי והאסתטיקה שבחיים יש בהם גם צער וסבל וחוסר פשר מוסרי. הוא הגיע למסקנה הבלתי נמנעת 'תאמר שאין לבירה מנהיג' עד ש'הציץ עליו בעל הבירה'. אולם, גם חסרונות פעוטים לכאורה יכולים להעיב על יופיים של החיים.

מעתה כל סבל הופך להיות אדיר מימדים. כל צער הוא עמוק. כך היה תמיד, אלא שאוזננו כהתה. פשוט התרגלנו להשלים עם כל הפגמים של המציאות. וְזֶהוּ 'וַתְּחַסְּרֵהוּ' בְּוַדַּאי 'מְעַט מֵאֱלקִים' הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱלקִים, הַיְנוּ בְּהַשְּׁכִינָה. אַך כְּשֶׁיֵּדַע זאת, שֶׁהַחִסָּרוֹן הוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה.

ההתוודעות לעומק הצער ולעצב שאין לו סוף מרפה את הידיים ומייאשת את הרוח. ימי הצער הומים ולא יוכל לעבוד השם יתברך בשמחה.

לְכָך צָרִיך לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ: 'מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי?! כִּי הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ! וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה?!'

דווקא התעמקות הצער והתגברותו הופכת לשמחה גדולה. אדרבה היא הנותרת! כל אימת שהייתי שקוע בסבלי הפעוט וחסר החשיבות לא שמעתי בו חסרון שמעבר. שקעתי ברחמים עצמיים ולא שעיתי לסבלה של השכינה. התאנחתי על כבודי, אך לא על כבודו של הקדוש ברוך הוא (תנא דבי אליהו רבה פרק ד, מסילת ישרים פרק יט). לא הרגשתי עד כמה תהומי הוא. אך משהטיתי אוזני ושמעתי – את קול ה' שמעתי! המלך בעצמו מספר לי החיסרון שלו. אני זכיתי להתוודע לעומק אחר ונשגב. להמתקת סוד עם מי שאמר והיה העולם. אני חשתי את החיים, רק לרגע אחד, במקום שלהם. הרגשתי את פעימותיו של לב העולם.

ויתרה מזו. את החיסרון לא חושפים, אלא מתאמצים להסתיר, לטשטש באיפור ולהרחיק מעיני המצלמות. בשביל לחשוף חסרון צריך לחוש בטוח וכדי לזכות לחשיפה של חסרון צריך להיות קרוב באמת. אם זכיתי להחשף ל'חסרון של המלך' אין לך עדות על קרבה עמוקה וידידות אמיצה מזו. אמנם צער החסרון התגבר, אך הוא התמתק בעונג האהבה ונעם הידידות האלוהית.

מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְנִתְחַדְּשׁוּ הַמּחִין שֶׁלּוֹ.

'וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ' הַיְנוּ עַל יְדֵי כָּבוֹד וְהָדָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁהַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לוֹ הַחִסָּרוֹן 'תְּעַטְּרֵהוּ' בְּמחִין חֲדָשִׁים.