נסיעה בקו 18 כשרחוב אלנבי מתכונן לשינה

בשעה זו שבה סוגרים את החנויות בתל אביב המפויחת מעמל יומה כולם מוותרים. מוותרים כעת על הקונים שאולי יקלעו בטעות לחנות ונפרדים באין אומר מיעדי המכירה. מוותרים על הרווחים והחלומות מבקשים נואשות פינה רכה להתקפל, להתכרבל בה, לשינה צפופה וריקה מחלומות. גם החנויות, בהדרגה לא חיננית מוותרות על הייצוגיות הראוותנית והמצוחצחת שלהן. האורות של חלונות הראווה כבים. תריסי ההגנה מפני הגנבים נגללים כלפי מטה כפרוכת של יום חול שעליה מרוססות אותיות גרפיטי לועזי חסר פשר. האותיות מלאות צבע ומלוות בהצללה ובה בעת דהויות ומאובקות וכנועות. זאת התורה כולה על רגל אחת כואבת: הניחו לנו, אל תוציאו את את הסחורה, לא נקנה כלום. לא חסרנו דבר. מוותרים גם האנשים ואינם דוחפים כהרגלם באוטובוסים. יושבים דמומים, מטלטלים אנה ואנה בפיתולי הנסיעה. עיניהם פעורות, תלויות על בלי מה שנשטף בזרם דרך החלון. והזמן הזה של הנסיעה, שבבוקר היה מנוצל בקדחתנות לסגור עסקאות ולפתוח פרויקטים, כעת מוותרים עליו, מניחים לו לחלוף באין אומר ודברים. יושבים מותשים ומובסים. עייפים אנחנו עייפות מתוקה שיש בה שכחת עצמי עמוקה. עייפים מכדי להודות באי ההצלחה, אפילו מלהכיר בה, אפילו מלהניף את הדגל הלבן ולהנות מן החופש של מי שוויתר על עקרונותיו, ממתק זממו של המשתמט, העריק. ביטול עמוק כזה, לכח גדול שעצור בחיים, שעוצר אותם ומתיש את מרוצתם, יש בו חגיגיות שבתית. עת הלאות הנעימה מתגנבת לעפעפיים היא לוחשת צלילים של ביטול לרצון אלוהי שוטף כל, עוטף את הכל בסמיכת עלטה.

תפילת הדרך

ביום חמסין כזה הרקיע מאדים

הכביש מעלה אדים

ניחוח להשם 

ניחוח לאין שם

לאי שם
השמש קופחת עליו
והוא, כמו נפשי,
זרוע רסיסי זכוכית
בוהקים ומסנוורים,
כמו כוכבים על רקיעים שחורים
לוחשים בחום לתמרורים
ניגון תפילה חרישית

סליחה שדרכתי

"אולי תסתכל לאיפה שאתה הולך ולא תדרוך עלי?! חוצפה..." היא נזפה בקול צורם ואני מרים את רגלי, המרושלת, חסרת הרגישות, ומרגיש כמו מצטמק במבוכה: "באמת סליחה לא שמתי לב. אני פשוט נורא שקוע במשהו ו..." "זה בטח בגלל שאני שחורה. הכי קל לדרוך על השחורים." אני מסמיק ומרגיש את כל העיניים שסביבי. איך אני לא רואה אותן אבל מרגיש אותן ננעצות בי כמו סכינים. אני מהרהר בהתחכמות, המפלט האחרון שלי: למה טיעונים של קיפוח מתרוננים מקולה? זו נחמה שלה או האשמה שלי? דווקא בגלל הצבע הבולט הייתי אמור לשים לב... קולה הדקיק והנרגן קוטע שוב את חלומותי: "...וקטנה, אני קטנה וחלשה, אתה פשוט לא רואה אותי, אני שקופה." צודקת. היא באמת נראית מסוגן של האלה שלא תשים לב שהם שם עד שהם נפגעים מזה שלא שמים לב שהם שם. אני מפסיק להצטער ומברר אם זה כאב לה. היא מנצלת את ההזדמנות ופוצחת בקינה: "אני רגילה מהעבודה להכבדות האלה. מעמיסים עלינו יותר ממה שאפשר בשביל לעמוד במכסה בכל מחיר. רוב הזמן אני ממיינת מחסנים מתחת לפני האדמה מבלי לראות אור יום. תאמין חי בחור אתה עוד צעיר אני כבר לא רואה בכלל. אבל מה חוש הריח משתפר. אני קולטת בני אדם ממרחק של קילומטרים תוך כמה שניות." ניסית להחליף עבודה? אני שואל - 

"ניסיתי לגשש פה ושם עם חברות, כולן אומרות שזה אותו דבר בכל מקום. אבל אני לא מתלוננת, זה מה שיש וצריך להודות שיש עבודה בכלל." כשהיא חוזרת למסקנות הלעוסות קולה נעשה מפוייס ונעים יותר וכל העניין הזה שהתפרץ ביננו, הפגיעה וההתקרבות האינטימית, הכל חוזר למימדיו הטבעיים, הבינוניים.
"טוב מה אני מדברת איתך? יש לי הרבה עבודה להספיק. תהיה בריא." היא אומרת, מרחרחת אותי שוב במחושיה השחורים, מעמיסה את הגרגיר על הגב ומצטרפת לשיירת הנמלים השחורות.

ילדים יקרים שלי, בני אהובי, אנא הקשיבו:

לא הייתי רוצה להיות מונוגמיה כזו, בורגנית וממורמרת. גברת מגונדרת מתקופה שכבר נגמרה שרואים לפעמים באוטובוס, בשעות הבוקר המאוחרות. מונוגמיה מבוהלת מבפנים ועקשנית מבחוץ, שנשואה באדיקות רק לאדם אחד כל ימיה. עומדת על מקומה עד שמעלה חלודה. כי האדם הזה, כמו גם הרעיון הזה יכול למות. הוא עלול פתאום להישטף כמו מי גשמים טהורים שמשתרכים אל חרכי הביוב ונבלעים תחת הכביש.

---   ---   ---

אם הייתי צבע לא הייתי רוצה למלא את הכל. זה לא שאני מנומס מי יודע מה, ממש לא. לא אכפת לי להתיש את המצייר. אבל אם הייתי ממלא את הכל לא היה מקום בשביל הבוהק הזה, הלבן, להכנס. כי הבוהק נשאר רק אם משאירים לו לפחות עגול לבן כזה, קטן, שלם ולא צבוע. או נגיד שמתרככים ומוותרים קצת על הקשיות של הצבע ואז המרקם של התמונה מתרכך ורואים את האור הבוהק, מאיר ברכות. אם הייתי צבע אז לא הייתי רוצה למלא את הכל.

---   ---   ---

אם הייתי סופר הייתי מספר לאנשים את הסיפור של החיים שלהם. אם הייתי סופר הייתי מספר לאנשים שהסיפור שהם מספרים לעצמם הוא כזה שהם יודעים את הסוף אבל לא יודעים את האמצע. כך הם חושבים: יום יבוא ואבנה בית גדול כזה ותהיה לי אשה מהממת והמון כסף וכבוד. איך בדיוק? אינני יודע, אני לא מאמן ולא מתכנן מוצלח, ולא אלוהים שצופה עתידות. במחשבה שנייה, זה לא סיפור כזה גדול – 'לא לדעת איך הסיפור ממשיך' – זה מה שקורה בכל סיפור טוב, בעצם, בכל סיפור בכלל. אם הייתי סופר אז הייתי מספר לאנשים שהם לא מספרים לעצמם את הסיפור השלם. נגיד מאיפה הסיפור שלהם מתחיל באמת. הם יכולים להתחיל למשל מהתחלה דרמטית, של עוני וקיפוח בשיכונים ובמעברות. מהשלב בו לא היה כביש ורק בוץ ושיכורים שמתערבים על שטויות במכולת. בתקופה בה היו להם המון אחים וגם דודים וגם אהבה ותמימות. נגיד שזו ההתחלה. אבל אם זה נעצר הסיפור חסר ומעיק בגרון. הם יכולים להתעלם מההתחלה שהייתה לטעמם באנאלית עד איזה שלב מכריע, משבר כמו מוות או מחלה או דחייה חברתית, נגיד. ואז קורה מפנה חשוב והם הופכים להיות הגיבורים של הסיפור שלהם. אבל אם זה נגמר שם אז גם אז הסיפור חסר ומעיק בגרון. 

האינסוף של זנון בכל צעד קצר

כבר שלוש דקות לארבע, כמעט סוגרים את המעון ואני הולך להוציא משם את אשחר, ילדי הקט והאחרון. בדרך אני פוגש שני ילדים קטנים ממוצא אתיופי. הגדול כבין שלוש עשרה, תספורת מארינס, לועס מסטיק ואוטם אזניו באוזניות. עיניו מצועפות, הילוכו זרקני והולם את זמזום הבסים של ההיפ הופ האופף אותו. הוא גורר אחריו את אחיו הקטן והשמנמן. לקטן עיניים פעורות לרווחה ולחיים תפוחות בברכה, שערו מתולתל וצפוף והילוכו מתנדנד וכמעט כושל. הקטן נועץ בי עיניים משתאות ואחיו מושך אותו בלי תשומת לב מיוחדת לבית שמול המעון. כנראה ששם הם גרים.
למרות שהמרחק קצר ובטח הילדון הקטן יכול ללכת אותו לבד אחיו הגדול, המתבגר והמשועמם מלווה אותו מידי יום.
אני הולך ותוהה: למה לי אין איזה אח גדול, או אבא יודע כל, או אלוהים שמתגלה יותר ולא רק בשתיקות, שילווה אותי בכל המרחקים הקצרים האלה, שהם כל כך קרובים למי שמכיר ובקיא בהם וכל כך קשים לחצות כל יום. כמו המרחק של לקנות דירה או לנסוע לחו"ל. להוציא לאור ספר או לצאת לאור בעצמך. הקטע הקצר הזה שצריך לעבור כדי להקים עסק או ללמוד שפה זרה, לכתוב דוקטרט או למצוא עבודה טובה, המרחק הפצפון הזה שבו אבין את ילדי והם יבינו אותי, כמו המרחק מהורי. מעבר החצייה הזה שצריך כדי להתגבר על הכעס ולהגמל מלשון הרע, לשמור את העיניים ואת הלב. המרחק הקצר הזה מהצד השני והוא ארוך לאין שעור מהצד שלי. המרחב הלא נתפס שנבלע באינסופיות של אי הידיעה הכללית האופפת בשתיקה אלוהית מלאת נוכחות ומתעתעת את כל חיי.

אולי תרצו לשתות משהו

אולי תרצה לשתות משהו? אפשר להציע לך לשטוף את הרגליים?

בשבת השכמתי עם דמדומי שחר כדי ללמוד תורה. בכל מאודי נשענתי על אותה חמימות צורבת ומעוררת של כוס קפה שתעזור להוריש מפני את התשישות. ובכן, אני מתיישב ללמוד, מנסה להתעמק שוב בפרשת אברהם וחזיון המלאכים שהולכים להפוך את סדום ועמורה שצעקה גדולה עולה מפניהן עד לב השמיים. והנה רגע פעוט לפני, אברהם, כמו לוט וכמו לבן ואליעזר מציעים לאורחים לשתות מים ולשטוף את הרגליים. זה חוזר על עצמו שוב ושוב, בכל הזדמנות. כמו הטקסים הסמליים הקטנים האלה. כמו נגיד: 'תשתה קפה?' שמציעים לכל אורח שקפץ לכמה רגעים.
במחווה הטקסית הזו מקופלות בדחיסות סוציולוגיה, היסטוריה ורסיסי פילוסופיה. בתרבות של נוודים מדבריים, חוצי מדבריות וגומעי ישימונים מבקשים ומציעים לשתות מעט מים. קצת מים לשתות וגם לשטוף את הרגליים ורק אותם כי אין מספיק לכל הגוף. ככה נעים ונדים ומחפשים השבטים העבריים מצפון מסופוטמיה לנילוס של מצרים. כך מציעים לאורח: לגום מהתכלית שאתה מחפש. הנה סיפור נדודי חייך הקטן, בקטן, בכוס מים וגיגית.

ולך מה תשתה? אפשר להכין קפה? אתה בן התרבות הנאורה והמוארת. מרוב פלורוסנטים או תאורת מסכים שכחת טעם שינה הגונה מה היא. מסתמא גם אתה כמוני מבקש להתעורר מתרדמה שזוחלת לעינייך, בכל פעם שאתה מתיישב על ספה. גם אתה חייב להספיק יותר, לקום מוקדם ולישון אחרי כולם ולגמור את הפרויקט ולנצח את הטבע הזה, העקשן. גם אתה חייב את הקפה שלך. אז הנה, לגום ידידי מן התכלית, טעימה מסיפורי חייך הקאנוניים.

כך הרהרתי בשבת בבוקר, כשחמימות נעימה, מרירה ומתוקה צורבת בכוס הקפה ואני לומד על אברהם אבינו, לוט ואליעזר.

לא היו תפילות בליבי

דו שיח מייסר בספר של יוסף אריכא 'לחם וחזון' (ת'ש'"ו, עמ' 45). גדעון אינו אתאיסט. סירובו להתפלל מבטא אכזבה מהאל. אבל אכזבה זו עצמה מלמדת עלעתמת האחיזה שלו באל, על הציפייה שלא התממשה.

"השם יתברך קורא את האדם.
ומה היא הקריאה?
הוא שהשם יתברך נותן קיווי וציפייה בליבו...
והנה כן הייתה בריאת העולם...
"והארץ הייתה תוהו ובוהו" - זאת הוא לעיני האדם.
ןהיאך בא תפיסה תפיסה להאדם, שיקשה לפניו זאת, שלא יחפץ בתוהו?!
- זאת הוא כבר בהארה מאת השם."

בית יעקב, האדמו"ר רבי גרשון חמוך העניך מראדזין זלה"ה, ריש פרשת בראשית.