רחוק מכל רחוק וקרוב מכל קרוב

ילדים יקרים שלי, בני אהובי, אנא הקשיבו:

לא הייתי רוצה להיות מונוגמיה כזו, בורגנית וממורמרת. גברת מגונדרת מתקופה שכבר נגמרה שרואים לפעמים באוטובוס, בשעות הבוקר המאוחרות. מונוגמיה מבוהלת מבפנים ועקשנית מבחוץ, שנשואה באדיקות רק לאדם אחד כל ימיה. עומדת על מקומה עד שמעלה חלודה. כי האדם הזה, כמו גם הרעיון הזה יכול למות. הוא עלול פתאום להישטף כמו מי גשמים טהורים שמשתרכים אל חרכי הביוב ונבלעים תחת הכביש.

---   ---   ---

אם הייתי צבע לא הייתי רוצה למלא את הכל. זה לא שאני מנומס מי יודע מה, ממש לא. לא אכפת לי להתיש את המצייר. אבל אם הייתי ממלא את הכל לא היה מקום בשביל הבוהק הזה, הלבן, להכנס. כי הבוהק נשאר רק אם משאירים לו לפחות עגול לבן כזה, קטן, שלם ולא צבוע. או נגיד שמתרככים ומוותרים קצת על הקשיות של הצבע ואז המרקם של התמונה מתרכך ורואים את האור הבוהק, מאיר ברכות. אם הייתי צבע אז לא הייתי רוצה למלא את הכל.

---   ---   ---

אם הייתי סופר הייתי מספר לאנשים את הסיפור של החיים שלהם. אם הייתי סופר הייתי מספר לאנשים שהסיפור שהם מספרים לעצמם הוא כזה שהם יודעים את הסוף אבל לא יודעים את האמצע. כך הם חושבים: יום יבוא ואבנה בית גדול כזה ותהיה לי אשה מהממת והמון כסף וכבוד. איך בדיוק? אינני יודע, אני לא מאמן ולא מתכנן מוצלח, ולא אלוהים שצופה עתידות. במחשבה שנייה, זה לא סיפור כזה גדול – 'לא לדעת איך הסיפור ממשיך' – זה מה שקורה בכל סיפור טוב, בעצם, בכל סיפור בכלל. אם הייתי סופר אז הייתי מספר לאנשים שהם לא מספרים לעצמם את הסיפור השלם. נגיד מאיפה הסיפור שלהם מתחיל באמת. הם יכולים להתחיל למשל מהתחלה דרמטית, של עוני וקיפוח בשיכונים ובמעברות. מהשלב בו לא היה כביש ורק בוץ ושיכורים שמתערבים על שטויות במכולת. בתקופה בה היו להם המון אחים וגם דודים וגם אהבה ותמימות. נגיד שזו ההתחלה. אבל אם זה נעצר הסיפור חסר ומעיק בגרון. הם יכולים להתעלם מההתחלה שהייתה לטעמם באנאלית עד איזה שלב מכריע, משבר כמו מוות או מחלה או דחייה חברתית, נגיד. ואז קורה מפנה חשוב והם הופכים להיות הגיבורים של הסיפור שלהם. אבל אם זה נגמר שם אז גם אז הסיפור חסר ומעיק בגרון.