כבר שלוש דקות לארבע, כמעט סוגרים את המעון ואני הולך להוציא משם את אשחר, ילדי הקט והאחרון. בדרך אני פוגש שני ילדים קטנים ממוצא אתיופי. הגדול כבין שלוש עשרה, תספורת מארינס, לועס מסטיק ואוטם אזניו באוזניות. עיניו מצועפות, הילוכו זרקני והולם את זמזום הבסים של ההיפ הופ האופף אותו. הוא גורר אחריו את אחיו הקטן והשמנמן. לקטן עיניים פעורות לרווחה ולחיים תפוחות בברכה, שערו מתולתל וצפוף והילוכו מתנדנד וכמעט כושל. הקטן נועץ בי עיניים משתאות ואחיו מושך אותו בלי תשומת לב מיוחדת לבית שמול המעון. כנראה ששם הם גרים.למרות שהמרחק קצר ובטח הילדון הקטן יכול ללכת אותו לבד אחיו הגדול, המתבגר והמשועמם מלווה אותו מידי יום.
אני הולך ותוהה: למה לי אין איזה אח גדול, או אבא יודע כל, או אלוהים שמתגלה יותר ולא רק בשתיקות, שילווה אותי בכל המרחקים הקצרים האלה, שהם כל כך קרובים למי שמכיר ובקיא בהם וכל כך קשים לחצות כל יום. כמו המרחק של לקנות דירה או לנסוע לחו"ל. להוציא לאור ספר או לצאת לאור בעצמך. הקטע הקצר הזה שצריך לעבור כדי להקים עסק או ללמוד שפה זרה, לכתוב דוקטרט או למצוא עבודה טובה, המרחק הפצפון הזה שבו אבין את ילדי והם יבינו אותי, כמו המרחק מהורי. מעבר החצייה הזה שצריך כדי להתגבר על הכעס ולהגמל מלשון הרע, לשמור את העיניים ואת הלב. המרחק הקצר הזה מהצד השני והוא ארוך לאין שעור מהצד שלי. המרחב הלא נתפס שנבלע באינסופיות של אי הידיעה הכללית האופפת בשתיקה אלוהית מלאת נוכחות ומתעתעת את כל חיי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה