סליחה שדרכתי

"אולי תסתכל לאיפה שאתה הולך ולא תדרוך עלי?! חוצפה..." היא נזפה בקול צורם ואני מרים את רגלי, המרושלת, חסרת הרגישות, ומרגיש כמו מצטמק במבוכה: "באמת סליחה לא שמתי לב. אני פשוט נורא שקוע במשהו ו..." "זה בטח בגלל שאני שחורה. הכי קל לדרוך על השחורים." אני מסמיק ומרגיש את כל העיניים שסביבי. איך אני לא רואה אותן אבל מרגיש אותן ננעצות בי כמו סכינים. אני מהרהר בהתחכמות, המפלט האחרון שלי: למה טיעונים של קיפוח מתרוננים מקולה? זו נחמה שלה או האשמה שלי? דווקא בגלל הצבע הבולט הייתי אמור לשים לב... קולה הדקיק והנרגן קוטע שוב את חלומותי: "...וקטנה, אני קטנה וחלשה, אתה פשוט לא רואה אותי, אני שקופה." צודקת. היא באמת נראית מסוגן של האלה שלא תשים לב שהם שם עד שהם נפגעים מזה שלא שמים לב שהם שם. אני מפסיק להצטער ומברר אם זה כאב לה. היא מנצלת את ההזדמנות ופוצחת בקינה: "אני רגילה מהעבודה להכבדות האלה. מעמיסים עלינו יותר ממה שאפשר בשביל לעמוד במכסה בכל מחיר. רוב הזמן אני ממיינת מחסנים מתחת לפני האדמה מבלי לראות אור יום. תאמין חי בחור אתה עוד צעיר אני כבר לא רואה בכלל. אבל מה חוש הריח משתפר. אני קולטת בני אדם ממרחק של קילומטרים תוך כמה שניות." ניסית להחליף עבודה? אני שואל - 

"ניסיתי לגשש פה ושם עם חברות, כולן אומרות שזה אותו דבר בכל מקום. אבל אני לא מתלוננת, זה מה שיש וצריך להודות שיש עבודה בכלל." כשהיא חוזרת למסקנות הלעוסות קולה נעשה מפוייס ונעים יותר וכל העניין הזה שהתפרץ ביננו, הפגיעה וההתקרבות האינטימית, הכל חוזר למימדיו הטבעיים, הבינוניים.
"טוב מה אני מדברת איתך? יש לי הרבה עבודה להספיק. תהיה בריא." היא אומרת, מרחרחת אותי שוב במחושיה השחורים, מעמיסה את הגרגיר על הגב ומצטרפת לשיירת הנמלים השחורות.