יום רביעי, 29 באפריל 2015

ברונו לאטור, היידיגר ומחשבות זרות בתפילה

בכתבות העיתון שבידי משתלבים להם מדעים 'טהורים' וגלובאליים עם פוליטיקה 'טמאה' ואינטרסנטית. דיסציפלינה המחקרית במחלקה לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן אני עושים עושה דברים דומים, ומשתמש בהכלאה בסוציולוגיה, היסטוריה, כלכלה, פוליטיקה ופילוסופיה. השינויים הגדולים שברומו של עולם כרוכים בשינויים המזעריים ולהיפך,  "מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד-סוֹף ". ההצלחה של הדיסציפלינות האחרות למצוא את המעשה נשענת על צרות מוחין. המורכבות מאפשרת הבנה מקיפה ומלאה הנצרכת לאנתרופולוגיה המודרנית.

ניתן לזהות בכל אותם רשתות מובן מסובכות את השאלה עתיקת היומין של היידיגר 'מהי היישות?'

במידת מה כולם יודעים 'מהי הישות?', כפי שכולם קוראים בעיתון את התערובת דלעיל על 'מה שיש', אולם ידיעתם בלתי ברורה. הבנה זו, הבלתי ברורה, קודמת לכל חקירה ומונחת ביסודה ובתכליתה. איננו יכולה 'להתחיל מבראשית', מעמדה 'טהורה', נבדלת ומודרנית, שמחלקת בין החברה והטבע. עולם של דברים שישנם, 'יישים', מקיף אותנו ומתוכו מפרש מושג היישות. המדעים הם מיני ישות של האדם שטווה את הבנתו ברשת המסועפת שלהם. לאוטר כהיידיגר, נמנע מלייחס להוויה את ה'קטגוריות' של הדברים מבלי לאפשר את העירוב והתרגום אחרי ולצד הבידול והטיהור. ההוויה אינה דבר מה הקיים ועומד. היא מתגשמת והמתהווה מאינספור שינויים גדולים וקטנים.

ברונו לאטור, אנתרופולוג רב תחומי, מדמה את הסקירה פנורמית של העיתון לתפילת האדם המודרני. "מדובר באדם מוזר ביותר המתפלל היום בעודו קורא על אותן פרשיות מעורבבות. מדי יום מתערבלים שם כל התרבות וכל הטבע". התפילה שמצטיירת מלאה הפרעות ואינה עולה יפה. הרב קוק מתאר  מתח קונפליקטואלי מקביל בתפילה 'לא סימטרית'. תפילה טהורה, 'סטואית', סובייקטיבית של מבוקש רוחני מזה, ותפילה נמוכה, טבעית וכרוכה באובייקטים של צרכים גשמיים מזה, כאילו אפשר להפריד ביניהם. תפילה מוצלחת תתאפשר כשאדם ש" ישכיל שכל כוחותיו, וכל הדרכים שצריך שיתגלגל בהם בסדרי חייו, מפני מזגו וטבעו הגופני והנפשי, כולם ערוכים מיוצר כל בחכמה." ועל כן צריך "לפרש היטב את כל מחסוריו הרוחניים והגשמיים."

יום שלישי, 28 באפריל 2015

בראשית הייתי

בראשית הייתי ממש קטן, נגיד כמו נקודה
ריקה בלי מילוי, אפילו לא של צבע.
המקום והזמן מצביעים עליה
אבל היא ריקה מכל ומרחפת לה בריק
ועומדת ומשתאה אל הלאן.
בראשית הייתי כל הזמן
כי לא ידעתי ולא ראיתי שום דבר הרחק מכאן.
ואז, כשהייתי המתנה
חסרת צורה הייתה שלווה לבנה
כמו מפה של שבת או יונה
של שלום. שקט אביך שנמוג
אל האופק הענוג.

בראשית הייתי וזה היה מזמן,
ועכשיו אני כאן,
נקודה קטנה במקום ובזמן,
חסרת צבע, כיוון ומובן,
מרחפת באותה נקודה, רועדת,
נאחזת במקום ובזמן.


יום שבת, 25 באפריל 2015

על נכסים, שירה והדרך אל היופי - ניתוח פנומנולוגי לשיר של זדלה

מתוך אשרי הזורעים / זלדה
שני קולות ליוו את ראשית חיי בעולם: רעם המהפכה המלא גאווה ושפיכות דמים, וניגון 'בני היכלא' הענו והמתגעגע.
למרות הניגוד התהומי, הייתה נקודת מפגש ביניהם - האידאה שבשירו של אברהם בן יצחק, הגעגועים לשחרור מנכסים, מנימוסים, מגאווה.
'אשרי הזורעים ולא יקצורו' הייתה הסיסמה נגד אגירה וצבירה בגשמיות וברוחניות.
כי כל צבירה היא חומה שמפרידה בין נשמתך ובין העולם, מחסום בינך ובין אלוהים.
מי צבר פנינים ומרגליות היה לבוז, כי לא ידע שיופיים הוא הצד החיצוני של אגלי הטל והדמעות.
מי שפרש מרבדים בחדריו, ויהיו היפים ביותר, הצבעוניים ביותר, אסף לביתו רק צד אחד של הפרחים, רק צד אחד של היופי, הצד החיצוני.
כי זה שאין מרבדים בחדריו ולבו נוסע למרחקים - שייך לצמחייה שבצפון וביערות העד ובג'ונגל. ולכל הפרחים ששתולים בדמיון ובשירים ובלב המשוגע ובגנים של האנשים הבודדים, ולפרחים שצומחים על ההרים ובעמקים ובגינתו של הנזיר ובפינתו של האסיר ובגעגועיו של העיוור ובשדרות המלך ובמחשבתו של איש המדע
-'אשרי הזורעים ולא יקצורו כי ירחיקו נדוד'.

האינטנציונאליות עוסקת במערכת היחסים העדינה והאינטימית שמתקיימת בין אובייקט לסובייקט. הטענה שלי היא שזלדה, בדבריה, מבצעת באופן מרפרף ובסגנון פואטי מבט פנומנולוגי על היופי ועל אפשרות ההשגה שלו כשהיא מותרת ביקורת על האפשרות לנכס אותו.

עצם ההצבה של האינטנציונאליות כתמה מבטאת בצורה מאד ברורה את ההתרחקות מהמימד הבלתי אמצעי. הצובר והמנכס לעצמו פנינים או מרבדים פרחוניים אינו תופס את היופי המצוי בבריאה אלא בצורה פשוטה וחד ממדית. כנגדו טוענת האינטנציונאליות כי איננו חשופים בפשטות לדברים בעולם. מערכת רחבה ומורכבת קובעת את האופן שבו הדברים יופיעו בפנינו מן האין. היא מעצבת את דמותם וחורצת את גורלם: מה יהיה טיבם ואיזו משמעות נייחס להם.

כדי לגעת בדברים, או נכון יותר -  להיפתח אליהם, מבצעת זלדה נטישה של המובן הפשוט של העושר הלפיתה החומרית של הדברים עצמם, כביכול. הללו אינם אלא דימוי מתעתע בלתי אמצעי שמרחיק מין המהות האמיתית. השכפול של האובייקט לאביזר בשימוש ביתי מספק את האשליה של המגע הבלתי אמצעי ומדמה הכרזת בעלות על האובייקט. למעשה השכפול הוא זיוף שמשאיר ביד המנכס רק את הצד החומרי והמאד מסויים שלו – המראה המנותק מכל הקשר – ומנתק ממנו את העושר הגדול של האפשרויות הגלומות בו. האינטנציונאליות גורסת כי בכל מערכת יחסי אובייקט - סובייקט ישנה מורכבות אינטימית מאד ומורכבת מאד. הדרך לפרוש את המורכבות המקופלת הזו מצווה על המתבונן לבצע פעולה של הזרה והתבוננות מרחוק. זלדה וכל מי שהרחיק נדוד כמוה ולא הספיק לקצור ושב לבית ריק כשליבו מלא שימר את מערכת הזיקות המורכבת ולא פגם בה.

השאלה המשותפת לשתי הגישות, הצוברת והנודדת, היא כיצד מגיעים לשלב הקדום, הפרה רפלקסיבי של היופי, לפני שהוחתם בטביעות אצבעותינו. האם מי שאוחז את הצד החיצוני של היופי מצליח לחדור אל מעמקיו הרחבים? יש כאן פרישה של היבטים רבים ושונים שגלומים ביופי, דווקא במרחבים הלא קונקרטיים שלו. הניכוס הוא צורה אחת של יופי, ששמורה אולי למלכים, אך מתעלמת מצורות אחרות ודוחקת אותם מפניה. האינטנציואליות ותמציתה של הפואטיקה מקיימות ביניהן יחסים של קרבה ורעות. המשותף להן הוא ההתפעמות מהמצב הדרמטי של המציאות. הבנה שהיא נמצאת ביחסים מאד אינטימיים עם האין. הנדידה וההתרחקות מהדברים והמבט הפואטי משמרים את הקיום של האין ומאפשרים לצדדים ולממדים המרובים להופיע בו זמנית.

ולבסוף, יש בדבריה העדינים של זדלה גם ביקורת נוקבת. היא מותחת קו, עדין ומרמז כדרכה, בין הניכוס והצבירה לבין הגאווה שמביאה לשפיכות דמים קטסטרופאלית, מעין זו שראתה במלחמת העולם. הפנומנולוגיה גורסת כי לא כל תודעה תוכל לפגוש כל אובייקט. לא משום שהתודעה שלנו יחסית, אלא כי יש מערכת מורכבת של זיקות, 'אינטנציונאליות', שמאפשרת את הפעילות של ההתהוות. יש הכרזה על הסובייקט ועל עולם הדברים שמתאפשר להחשף בפניו. זלדה מבצעת את הקשר בין הדברים ומטפלת באובייקט ובסובייקט גם יחד – היא מחזירה את הביקורת אל האדם ותוהה – מי הוא האדם המשיג את היופי ומה הדבר הזה גורם לו. את התשובה, כמו זלדה, אשאיר לקורא להבין לבד.


צבירה – הצד
החיצוני של:
שחרור מנכסים, מנימוסים, מגאווה


האובייקט
פנינים ומרגליות
עושר, כערך חומרי מכומת
אגלי הטל והדמעות
יופי הבריאה, עדינות, ראשוניות, רוויה, והכאב הקיומי העמוק
מרבדים בחדריו,
היפים ביותר,
הצבעוניים ביותר
ניכוס, בעלות וצבירה של היופי לרשות הפרט
הצמחייה שבצפון אפריקה וביערות העד ובג'ונגל, ולפרחים שצומחים על ההרים ובעמקים,
מרחבים גשמיים
הפרחים ששתולים בדמיון, ובגעגועיו של העיוור,
מרחבי דימיון
ובשירים, ובלב המשוגע,
מרחבי יצירה
ובגנים של האנשים הבודדים,
ובגינתו של הנזיר,
בשדרות המלך,
במחשבותיו של איש המדע
כל תחומי המדע והקיום
הסובייקט
עושר, גאווה, כח, שפיכות דמים, מלחמת העולם
ענווה, רגישות, יופי, ניגון מתגעגע

לסיום – השיר המקורי שבעקבותיו כתבה זלדה את דבריה:
אשרי הזורעים ולא יקצורו | אברהם בן יצחק 
אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ
כִּי יַרְחִיקוּ נְדוֹד.

אַשְׁרֵי הַנְּדִיבִים אֲשֶׁר תִּפְאֶרֶת נְעוּרֵיהֶם
הוֹסִיפָה עַל אוֹר הַיָּמִים וּפִזְרוֹנָם
וְהֵם אֶת עֶדְיָם הִתְפָּרָקוּ - עַל אֵם הַדְּרָכִים.

אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גֵּאוּתָם עָבְרָה גְבוּלֵי נַפְשָׁם
וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן
אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.

אַשְׁרֵי הַיּוֹדְעִים אֲשֶׁר יִקְרָא לִבָּם מִמִּדְבָּר
וְעַל שְׂפָתָם תִּפְרַח הַדּוּמִיָּה.

אַשְׁרֵיהֶם כִּי יֵאָסְפוּ אֶל תּוֹך לֵב הָעוֹלָם
לוּטֵי אַדֶּרֶת הַשִּׁכְחָה
וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר.


יום שלישי, 10 במרץ 2015

נסיעה בקו 18 כשרחוב אלנבי מתכונן לשינה

בשעה זו שבה סוגרים את החנויות בתל אביב המפויחת מעמל יומה כולם מוותרים. מוותרים כעת על הקונים שאולי יקלעו בטעות לחנות ונפרדים באין אומר מיעדי המכירה. מוותרים על הרווחים והחלומות מבקשים נואשות פינה רכה להתקפל, להתכרבל בה, לשינה צפופה וריקה מחלומות. גם החנויות, בהדרגה לא חיננית מוותרות על הייצוגיות הראוותנית והמצוחצחת שלהן. האורות של חלונות הראווה כבים. תריסי ההגנה מפני הגנבים נגללים כלפי מטה כפרוכת של יום חול שעליה מרוססות אותיות גרפיטי לועזי חסר פשר. האותיות מלאות צבע ומלוות בהצללה ובה בעת דהויות ומאובקות וכנועות. זאת התורה כולה על רגל אחת כואבת: הניחו לנו, אל תוציאו את את הסחורה, לא נקנה כלום. לא חסרנו דבר. מוותרים גם האנשים ואינם דוחפים כהרגלם באוטובוסים. יושבים דמומים, מטלטלים אנה ואנה בפיתולי הנסיעה. עיניהם פעורות, תלויות על בלי מה שנשטף בזרם דרך החלון. והזמן הזה של הנסיעה, שבבוקר היה מנוצל בקדחתנות לסגור עסקאות ולפתוח פרויקטים, כעת מוותרים עליו, מניחים לו לחלוף באין אומר ודברים. יושבים מותשים ומובסים. עייפים אנחנו עייפות מתוקה שיש בה שכחת עצמי עמוקה. עייפים מכדי להודות באי ההצלחה, אפילו מלהכיר בה, אפילו מלהניף את הדגל הלבן ולהנות מן החופש של מי שוויתר על עקרונותיו, ממתק זממו של המשתמט, העריק. ביטול עמוק כזה, לכח גדול שעצור בחיים, שעוצר אותם ומתיש את מרוצתם, יש בו חגיגיות שבתית. עת הלאות הנעימה מתגנבת לעפעפיים היא לוחשת צלילים של ביטול לרצון אלוהי שוטף כל, עוטף את הכל בסמיכת עלטה.

יום שני, 9 במרץ 2015

תפילת הדרך

ביום חמסין כזה הרקיע מאדים
הכביש מעלה אדים
ניחוח להשם 
ניחוח לאין שם
לאי שם
השמש קופחת עליו
והוא, כמו נפשי,
זרוע רסיסי זכוכית
בוהקים ומסנוורים,
כמו כוכבים על רקיעים שחורים
לוחשים בחום לתמרורים
ניגון תפילה חרישית


יום שלישי, 17 בפברואר 2015

סליחה שדרכתי

"אולי תסתכל לאיפה שאתה הולך ולא תדרוך עלי?! חוצפה..." היא נזפה בקול צורם ואני מרים את רגלי, המרושלת, חסרת הרגישות, ומרגיש כמו מצטמק במבוכה: "באמת סליחה לא שמתי לב. אני פשוט נורא שקוע במשהו ו..." "זה בטח בגלל שאני שחורה. הכי קל לדרוך על השחורים." אני מסמיק ומרגיש את כל העיניים שסביבי. איך אני לא רואה אותן אבל מרגיש אותן ננעצות בי כמו סכינים. אני מהרהר בהתחכמות, המפלט האחרון שלי: למה טיעונים של קיפוח מתרוננים מקולה? זו נחמה שלה או האשמה שלי? דווקא בגלל הצבע הבולט הייתי אמור לשים לב... קולה הדקיק והנרגן קוטע שוב את חלומותי: "...וקטנה, אני קטנה וחלשה, אתה פשוט לא רואה אותי, אני שקופה." צודקת. היא באמת נראית מסוגן של האלה שלא תשים לב שהם שם עד שהם נפגעים מזה שלא שמים לב שהם שם. אני מפסיק להצטער ומברר אם זה כאב לה. היא מנצלת את ההזדמנות ופוצחת בקינה: "אני רגילה מהעבודה להכבדות האלה. מעמיסים עלינו יותר ממה שאפשר בשביל לעמוד במכסה בכל מחיר. רוב הזמן אני ממיינת מחסנים מתחת לפני האדמה מבלי לראות אור יום. תאמין חי בחור אתה עוד צעיר אני כבר לא רואה בכלל. אבל מה חוש הריח משתפר. אני קולטת בני אדם ממרחק של קילומטרים תוך כמה שניות." ניסית להחליף עבודה? אני שואל - 
"ניסיתי לגשש פה ושם עם חברות, כולן אומרות שזה אותו דבר בכל מקום. אבל אני לא מתלוננת, זה מה שיש וצריך להודות שיש עבודה בכלל." כשהיא חוזרת למסקנות הלעוסות קולה נעשה מפוייס ונעים יותר וכל העניין הזה שהתפרץ ביננו, הפגיעה וההתקרבות האינטימית, הכל חוזר למימדיו הטבעיים, הבינוניים.
"טוב מה אני מדברת איתך? יש לי הרבה עבודה להספיק. תהיה בריא." היא אומרת, מרחרחת אותי שוב במחושיה השחורים, מעמיסה את הגרגיר על הגב ומצטרפת לשיירת הנמלים השחורות.

יום שני, 16 בפברואר 2015

ילדים יקרים שלי, בני אהובי, אנא הקשיבו:
לא הייתי רוצה להיות מונוגמיה כזו, בורגנית וממורמרת. גברת מגונדרת מתקופה שכבר נגמרה שרואים לפעמים באוטובוס, בשעות הבוקר המאוחרות. מונוגמיה מבוהלת מבפנים ועקשנית מבחוץ, שנשואה באדיקות רק לאדם אחד כל ימיה. עומדת על מקומה עד שמעלה חלודה. כי האדם הזה, כמו גם הרעיון הזה יכול למות. הוא עלול פתאום להישטף כמו מי גשמים טהורים שמשתרכים אל חרכי הביוב ונבלעים תחת הכביש.



---   ---   ---


אם הייתי צבע לא הייתי רוצה למלא את הכל. זה לא שאני מנומס מי יודע מה, ממש לא. לא אכפת לי להתיש את המצייר. אבל אם הייתי ממלא את הכל לא היה מקום בשביל הבוהק הזה, הלבן, להכנס. כי הבוהק נשאר רק אם משאירים לו לפחות עגול לבן כזה, קטן, שלם ולא צבוע. או נגיד שמתרככים ומוותרים קצת על הקשיות של הצבע ואז המרקם של התמונה מתרכך ורואים את האור הבוהק, מאיר ברכות. אם הייתי צבע אז לא הייתי רוצה למלא את הכל.


---   ---   ---



אם הייתי סופר הייתי מספר לאנשים את הסיפור של החיים שלהם. אם הייתי סופר הייתי מספר לאנשים שהסיפור שהם מספרים לעצמם הוא כזה שהם יודעים את הסוף אבל לא יודעים את האמצע. כך הם חושבים: יום יבוא ואבנה בית גדול כזה ותהיה לי אשה מהממת והמון כסף וכבוד. איך בדיוק? אינני יודע, אני לא מאמן ולא מתכנן מוצלח, ולא אלוהים שצופה עתידות. במחשבה שנייה, זה לא סיפור כזה גדול – 'לא לדעת איך הסיפור ממשיך' – זה מה שקורה בכל סיפור טוב, בעצם, בכל סיפור בכלל. אם הייתי סופר אז הייתי מספר לאנשים שהם לא מספרים לעצמם את הסיפור השלם. נגיד מאיפה הסיפור שלהם מתחיל באמת. הם יכולים להתחיל למשל מהתחלה דרמטית, של עוני וקיפוח בשיכונים ובמעברות. מהשלב בו לא היה כביש ורק בוץ ושיכורים שמתערבים על שטויות במכולת. בתקופה בה היו להם המון אחים וגם דודים וגם אהבה ותמימות. נגיד שזו ההתחלה. אבל אם זה נעצר הסיפור חסר ומעיק בגרון. הם יכולים להתעלם מההתחלה שהייתה לטעמם באנאלית עד איזה שלב מכריע, משבר כמו מוות או מחלה או דחייה חברתית, נגיד. ואז קורה מפנה חשוב והם הופכים להיות הגיבורים של הסיפור שלהם. אבל אם זה נגמר שם אז גם אז הסיפור חסר ומעיק בגרון.