הלכתי לאיבוד בפייסבוק

שם לב שכשקורא פוסטים באינטרנט אנשים משמיטים את כינוי הגוף 'אני' באופן סיסמטי וגם בלי פיסוק כמו שאמר שלמה קווס קצת אז תמה על העניין וקצת מתנשא כרגיל וקצת מבין כי בתכלס זה מעייף וכו' ויכול להגיע לפואנטה בלעדי אבל במקביל שם לב גם ברגע זה שלא יודע מה דוחף לכתוב ומה עומד מאחורי הדברים והמילים בספר הפרצופים כי ההמונים גועשים בתרועות והאצבעות מתרוצצות בלי 'אני' כדי לקבל ידיים קפוצות ובהונות שלופים מהמון אנשים בלי 'אני' שככל שיהיו יותר כאלה אז יהיה יותר 'אני' שלא צריך לדבר עליו אלא הוא מובן מאליו כאושייה

ספר המתים של אמיל דרקהיים

אמיל דורקהיים ערם את הניירת שלקח מחברו, גבריאל טרט, ראש המרכז הלאומי לסטטיסטיקה של צרפת, על שולחן העבודה. רשימות הנפטרים שתועדו בהן היו ארוכות לאין קץ ואפשר היה לכרוך אותם בספר עב כרס - 'ספר המתים'. הוא הביט ברשימות המונוטוניות ברוב עניין. פירורי האינפורמציה הלקוניים ריצדו מול עיניו כנמלים קטנות. בנתוני המוות בעבר היה רשום: מין הנפטר, מי לקח אחריות על הקבורה: ההיה זה הרב או הכומר, מה הותיר הנפטר בלכתו משפחה וכמה ילדים? עיניו תרו אחר סיבת המוות. אמיל בחר את המתאבדים וליקט אותם כדרך שדודי מלקט שושנים בגנו.

"התאבדות היא מעשה עלום ואישי מאוד", הרהר. "המתאבד בדרך כלל לא משתף אחרים במעשיו. בדרך כלל למתאבד אין אחרים לשתף. כאב נפשו בלתי נסבל, צרכיו העמוקים נסתתמו עפר. היקר מכל אבד לו ואיבד עמו את הטעם לחייו." אמיל המשיך למיין את הנתונים ביסודיות. השעון תקתק חרישית בתיפוף מרגיע, הלילה נמתח לאיטו. כאן רשימת המתאבדים הרווקים וכאן הנשואים. אלו המועסקים ואלו המובטלים. כאן היהודים וכאן הקתוליים וכאן הפרוטסטנטיים. ושוב טורף את הניירות וממיין אותן מחדש. הפרוטסטנטים מתאבדים יותר מן היהודים והקתולים גם יחד. הגברים מתאבדים יותר מהנשים ובפרט אם הם רווקים.

אמיל לגם מכוס התה שהתקרר וחשב בקול רם וצרוד: "מה משותף לכל אלה?"

הפרוטסטנטים הם בעלי דתיות פרטית ומתבודדת הרבה יותר מן היהודים והקתולים. האחרונים מצווים להתכנס בתדירות גבוהה בבתי הכנסת ובכנסיות ואילו הראשונים מחפשים את המאמינים הטהורים בלבד. עקרון האמונה (Sola Fide) הלותרני קובע כי רק האמונה היא הגואלת את האדם, לא המעשים. הנצרות הקתולית הדגישה את המעשה. הנה בסקרמנט הווידוי, למשל, הבליטה הקתוליות את קיום העונש על ידי המאמין המבקש כפרת לעוונותיו ולא את החרטה הכנה בעת הווידוי. הכנסייה הקתולית מחפשת להקל על המון מאמיניה בכדי לקרבם שוב אל הכנסייה ולהרחיב את ההמון בהמון. לותר, לעומת זאת, דוחה את כל אלו ומבקש רק המאמינים האמיתיים, הנוצרים הטהורים, שכל מאודם נתון לקיום רצונו של האל, הם נוצרים אמיתיים.

הנשים מתאבדות פחות מהנשואים ואלו פחות מן הגברים הרווקים. מוכרח להיות קשר בין המאפיינים האלו, בין סולידריות ומעורבות האדם בחברה, לבין הסיכוי שהוא יבחר להתאבד. נשים מקושרות יותר לקהילה מאשר גברים. הנשואים נאלצים בעל כורחן לחלוק סולדריות חברתית "יד שנייה" דרך נשותיהן.

"ההתאבדות האינטימית, ההירואית והטראגית היא בעצם תולדה של רמת המעורבות והקשר החברתי." השעה הייתה מאוחרת וחוץ מטפיחות פח עמומות בקצה הרחוב דבר לא הפריע לשקט הרדום ששרר בשדרה. אמיל חש פתאום משונה ודחוי. תמיד הוא היה כזה מן דווקא. מאז שזכר את עצמו התעניין בגישה מדעית לחקר החברה עד לכדי מאבקים מתישים עם כל הממסד האקדמי של צרפת. מדעי הרוח אינם מעניינים אותו, והוא סיים שני מהסוף במחזור. הבדידות העיקה עליו ולא היה לו עם מי לחלוק אותה. "ובכן, אולי מוטב שבמקום ללכת לפסיכולוגית אלך לסוציולוגית?"

דרשה על 'הדרשה' של חיים הזז -

(פרשנות חסידית צייטלינית שלי שלי כנגד דברים שכתב הפרשן החילוני בארי צימרמן, באתר ארץ אחרת) 

ב'דרשה' העברית מדוברת בשלושה מבטאים-תפקידים שונים. המספר דובר חז"לית נינוחה ורווית תיאורים. ראש ההגנה קוצב את פקודותיו בצברית בוטה וקצרת סבלנות. יודקה, מסתבך בדיבור שאופי טעיותיו מסגיר את מוצאו הרוסי (כשל הזז עצמו). בהמשך דרשתו יודקה חוצב להבות בשפה צחה וברורה ונמלצת, הגוברת על טעויות העולה. ההזדהות העמוקה עם הדברים משחררת את סגור שפתיו, כמו נבואה המתדברת מתוך גרונו. אפשר המתדבר הוא הזז עצמו המביע את דעתו בגילוי לב כזה שאינו מאפשרת דמות המגמגם מרוסיה.

קריאה ראשונית מציגה את ההתנגדות לפסאודו היסטוריה היהודית הפאסיבית: מעגל הייסורים האינסופי של גזירות, עלילות, פרעות, קידוש השם וציפייה למשיח. המעגל מקובל באהבה על היהודים, אך לא על הילדים המבכרים רומנים היסטוריים לועזיים. יודקה מציג משרטט את הפרופיל של היהודי החדש, הציוני, האנטיתזה המוחלטת ליהודי הגלותי. "כובשים וגיבורים, שליטים ואדוני כל המעשים" ולא "ציבור של דווים וסחופים".
קריאה ביקורתית מציגה תמונה מורכבת יותר.

בשם 'יודקה' מובן של 'יהודי' יידישאי וגם אחד מהחברה. נאומו מבקר חריפות את העמדה התורנית אך נקרא 'דרשה'. חורג משתיקתו הכפויה עליו מחמת אופיו, גורלו כעולה ועיסוקו כשומר הוא מוסר הודעה לוועדה. זו כנראה מזכירות של קיבוץ מתהווה או פורום ביטחון סודי שידוע 'לצנועים'. אולם אין זו הודעה אלא נאום יורק אש. מתוכן דבריו נראה כי מאזינים אינם הנמענים המתאימים לו אלא בני הישוב הישן.

יודקה למעשה נקרע בין היהודי לציוני והוא דורש ממאזניו, הציונים, להיקרע בשאלה זו. כ"מבקר מבפנים" נמלטים מפיו תיאורי חיבה עזה לאידיאל המיסטי של הגלות. "היא קדושה, אהובה, אינטימית, קרובה כל כך ללב" אלו דימויים המתאימים לשכינה ומוסבים לפסיכולוגיה ה'לילית' המעוררת אסוציאציה לשדה המינית הפתיינית. השכינה היא אפוא לילית וסודה נגלה לו בשמירות ליליות, בהם העולם כולו מתעורר באופן אחר ורווי אלוהות. היפוך האידיאלים "הצער אידיאלי מהאושר... החלום מהמציאות... האמונה מהשכל הישר וכך עד סוף כל ההפכים" נושא איכות מיסטית ופואטית ידועה.

הסיפור נקטע לפני שיודקה אמר את עיקר ההודעה, כדי שיענה לשאלה זו כל קורא בכוחות עצמו.

קמנצ'ה

יגל הרוש Yagel Haroush סיפר באחת ההופעות שהוא היה סטודנט שנה א לפילוסופיה והלך ללמוד את הדרך לאמת עד שיום אחד הוא שמע את הצליל של הקאמנצ'ה. היבבה הרוחנית של הכינור החלילי החסירה מליבו פעימה ושינתה את מסלול חייו לחלוטין. הוא ירד מהאוטובוס ונסע ללמוד קאמנצ'ה ומאז הוא מנגן עם ניגון ירושלמי | nigun yerushalmy ומחכה לאור זריחה. הסיפור הזה מזכיר כמובן את תורה סב שרבי נחמן מספר על קושיות מהחלל הפנוי, כאלה שבאמת, יעני אונטולוגית, אין להם פתרון ואין מהן מוצא. הדרך לעבור עליהן, דרך אברהם העברי, היא בניגון שפותר את הספקות שאין מהם רפואה. הלוואי שיכולתי ללכת אחריו, אולי אעשה זאת יום אחד, מיד כשאמצע את היציאה מגן המבוכה הפילוסופי. אני מחפש, בכנות מטרידה, את היציאה המכובדת, לא להתגנב כגנב תוך שבירת הגדר. מסתובב פה ושם עם לוודויג ויטגנשטיין וסרן קירקגור ואני לא צריך לומר לכם שהם מיואשים יותר ממני, אבל זה כבר סיפור אחר. בנתיים במוצאי שבת האביל אלייב השיב את נשמתו במשיכת הקשת ולכל המבקשים נותרו צלילי הצמאים מיללים בערגת עולמים.

אני מחפש את הבכי המתפקע

אני מחפש את הבכי המתפקע,

זה שמשתחרר כמו פקק

רחוק באמבטיה.

קשה להגיע אליו

ואתה חופר וחופן

באצבעותייך מים נוזלים

בין הרווחים.

המים עכורים ואתה ממשש

כמו עיוור לשווא.

אינך יכול לצלול שמא תיחנק

ואתה ממשיך לחפש.

אני מסתובב אבוד ומשועמם

בלי לדעת לאן

וליבי עדיין

מחפש את הבכי המתפקע.

לטומאתי אני טובל וטובע

בטיט של הבל וריק

ומטרת חיי

עלתה בעשן האוטובוסים.

תקווה קלושה מקופלת בכיסי ובה כתוב:

"יש אי שם מעבר להרי החושך,

אי שם תחת מכסי הביוב,

במקום בו הולכים הדברים לאיבוד,

יש בכי מתפקע".

כשהפקק ישתחרר אז

בכי טהור ישטוף את זוהמת השעמום

וזיעת ההתרוצצויות אחר לא כלום.

יום כיפור אצל חנה סנש

"רצוני להתוודות, לתת דין וחשבון לעצמי, לתת דין וחשבון לאלוהים, זאת אומרת למדוד את חיי, מעשי לעומת האידיאל הגבוה, הטהור ביותר אשר עומד לפני, להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה." ~ חנה סנש מתוך יומן אישי, נכתב בערב יום הכיפורים, 11 באוקטובר 1944

נתיב התשובה לאנשים בוגרים

תשובה למלחמת העולם או מלחמת העולם על התשובה

מלחמת עולם עתיקת יומין ניטשת בפמליא של מעלה - 'התשובה – חסד או חירות?' השבים מתלבטים, הצדיקים חלוקים, המלאכים קוראים אלו כנגד אלו, האידאות והעקרונות סותרים: הללו אומרים אין התשובה אלא ביטוי לעוצמת החירות הגמורה של הרצון האנושי. אין גבול ליכולת ההשתנות ואין קץ לחובת התיקון, כמו לאשמת החטא של בעל שכל ורצון. בנאדם, לא רק כנפי רוח לך, גם ידי פלדה. אילו תרצה באמת תוכל לעצור את סחף החיים שזורמים אל ביב השופכין ולהסיט אותם להשקות אדמות צמאות ולשאת ברכה. והללו כנגדם טוענים – אין התשובה ביכולת האדם, הרפה, הנכשל והמדוכא בחטאיו. חסד אלוהי מרחם ואימהי חופף עליו באהבה, חובש את פצעי נשמתו באהבה ומנחמו.
ענה ואמר המהר"ל (בנתיב התשובה) לא כדברי אלו ולא כדברי אלו. אין התשובה כי אם הכרח טבעי. התשובה - סדר העולם היא, ומתחייבת ממצב האדם ומהות התורה: "אף אם היו חוטאים במזיד היה מתחייב להם [...] שיש להם תשובה" (פ"א עמ' קמז). אין בכך חסד אלוהי חריג או הבעה לחופש האדם, זהו תיאור של מציאות בלתי נמנעת: "כי התורה שהיא שכלית לגמרי והאדם אינו שכלי, רק הוא בעל גוף." עובדת היותו בלתי שכלי ומואר באור החכמה לגמרי, גוזרת חוסר עקביות התנהגותי. "שכל דבריו של בשר ודם נמשכים אחר המקרבה בלבד, לפעמים מתפייס ולפעמים אינו מתפייס, הכל לפי המקרה" (פ"ג עמ' קנד). ובניסוח קיומי יותר, ההבעה של ה'שכליות למחצה' או ה'פסבדו-שכליות' של האדם החצוי באה לידי ביטוי בחרטה: "החרטה שייכת לאדם במה שאין כל מעשיו שכליים... אבל מפני שהאדם אינו שכלי גמור תשובה וחרטה שייך בו" (פ"א שם). חרטה איננה הערכות מחודשת בהתאם לנתונים שנוספו או הוחסרו. לוגיסטיקה מיומנת אינה מלווה בייסורי מצפון. חרטה של אמת והצטערות על התנהגות שנעשתה מתוך מחשבה ובחירה חופשית היא הרגשה קיומית של המהות השכלית שמבצבצת ומורגשת כעת יותר ממקודם. כעת אני חכם יותר, לרגע אני 'שכלי לגמרי' ואז מתחוורים לי המחירים של המעשים שנעשו כשהייתי שכלי למחצה או גרוע מכך, רדוף מ'רוח שטות' (שם).
התשובה היא הכרח עולמי וכמו חוק פיזיקאלי שהכל מצייתים לו, בעל כרחם ושלא מדעתם. "דבר זה הוא סדר העולם, שהעולם הזה שב אל השם יתברך ואין לו קיום מצד עצמו, רק שהוא שב אל השם יתברך אשר ממנו הוא נמצא וזה קיום שלהם... שהנמצאים שבים אל השם יתברך כמו שנמצאו ממנו" (ספ"ב עמ' קנד). השיבה כמו ההמצאה נוגעים בעצם הקיום וה'היות'. התנועה אל השם כמו התנועה ממנו. "ולכן מגיע התשובה שהאדם חוזר עד השם יתברך, שהוא התחלת האדם, ולכך מגיע עד השם יתברך לגמרי" (פ"ב עמ' קנג ועוד בפ"ד עמ' קנט).
באופן לא צפוי ה'זכות' היא למעשה ציות לחוק טבע פנימי – "וזה עצמו זכות האדם, כאשר נמשך אחר סדר העולם אשר סידר השם יתברך" (שם). ובאופן חד יותר: "זה שהוא שב אל השם יתברך כאשר ראוי אל הבריאה להיות דבקים מתוך אהבה – זדונות נעשים כזכויות. ואלו הדברים אין לפרש אותם לעומק שלהם" (שם).

זה לא אישי
דא עקא, בתשובה המוכרח והכמעט מכניסטית של המהר"ל מטשטשת נועזותו של השב. חריפותם של מאמרי חז"ל מסויימים קהה גם כן: כשרבי יהושע בן לוי אומר (ע"ז ד:) ש"לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה" או כשרבי שמעון בר יוחאי אומר: "לא היה ראוי דוד לאותו מעשה... ולמה עשו? אלא לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד שעשה תשובה – אף אתה עשה תשובה" והמשמעות היא מרחיקת לכת. פשטותם של המאמרים מציגה 'עבירה לשמה' או חטא שנכפה על ידי ה' כביכול על אותם אנשים בכדי לטעת את תקוות התשובה בדורות הבאים. פירושים דומים מצויים לרוב בכתבי רבי צדוק הכהן מלובלין (ראה למשל תקנת השבין סימן ה' וסימן י). המהר"ל לעומת זה מפרש: "לא הייתה הגזירה על אלו, דהיינו על ישראל שהיו באותו הדור שיחטאו, רק שהייתה הגזירה מן השם יתברך שיהיו חוטאים ויעשו תשובה ויהיה שם יתברך מקבל אותם. ומזה נדע כי הוא יתברך מקבל השבים הן הכלל והן הפרט." אין כאן שום דבר אישי ויוצא דופן, "ואם לא הם היו חוטאים היה נמצאת התשובה על ידי אחרים, כי לא סידר השם יתברך רק שתהיה התשובה נמצאת בעולם על ידי חוטאים" (פ"ד עמ' קנח). אמנם, מוטב כי עקרון יסודי ובסיסי שכזה, אשר סביבו מתארגן ו'מסתדר' סדר העולם, "כי התשובה היא מיסודי העולם" (שם עמד קנט), יופיע על ידיד דמויות מפתח, "על ידי ישראל ודו שהם היו עיקר בעולם" (שם).
גם סיפורו הטראגי וההרואי של רבי אלעזר בן דורדיא (ע"ז יא.) מאבד את עוקצו וגורם ההפתעה והשינוי הקיצוני ניטלים ממנו. הפירוש המהר"לי למעשה מציג אותו כידוע מראש, כמו חוק טבע שניתן לחזות את התממשותו בלא התפעלות יתרה "כמו שהיה מוכן אל החטא גם כן היה מוכן אל התשובה בעצמו, ולפיכך היה מורה שמו על החטא ועל התשובה" (פ"ח עמ' קעא). פירוש 'דורדיא' בארמית הוא שמרי יין – הפסולת הנזרקת, המתארת את השתקעותו ההרסנית בזנות. שמו הפרטי 'אלעזר' מציג את "הכח שבאדם על התשובה, כי השם יתברך עוזר אל האדם" (שם עמ' קע). מראש ומקדם – הסוף ידוע מראש.

המלך משתמש בכלי שבור
אם אפשר לדבר על שמחה ונחמה הבאות בסופה של התשובה תהא זו ההתוודעות של החוטא, הבוש ככלי שבור, אל מלך העולם, "והנה המלך אמר: הכלי הזה שבור – אני משתמש בו. והראשונים שלא אמרו לך כך – מפני כבודי עשו, ולא מצד הנהגתי, אבל אני משתמש בו כך" (פ"א עמ' קמט). אחרי כל ניתוחי הטוב והרע המפוקחים של החכמה, אחרי דרישות חיסול הרע המוסרי של הנבואה, וניסיונות התיקון המוגבל (כך במקור!) של התורה, "אחר כך שאלו את השם יתברך בעצמו והוא אומר: בכלי שבור אני מתשמש, כמו שאמרנו, שכל כליו הם שבורים" (שם). כזה הוא האדם וכזה הוא העולם ולכן התשובה היא מוכרחת. וכשהיא באה, היא מביאה רפואה לעולם – "כי הרפואה גם כן שהוא שב להיות כבתחילה, וכאשר בני אדם עושים תשובה וחוזרים אל התחלתם – העולם גם כם חוזר אל התחלתו לתקן כל קלקול שהוא בעולם" (פ"ב עמ' קנב).
ההצגה של התשובה כחלק אינטרגלי של החיים, כעובדת בסיס בסדר העולמי משווה לה מקום נינוח ומפוייס הרבה יותר מזה שהתרגלנו אליו. אפשר לדמות אותה לצורכי הפרנסה. הריחיים מוטלות על כל מי שלוקח חלק פעיל בחיים האנושיים. כולם דוחפים את הגלגל הכבד של הכלכלה והמדינה והעולם. כולם משכימים עם שחר ויוצאים לעמוד בפקקים בדרך לעבודה. יש בצרכי של הפרנסה צער מסויים נלווה ולעיתים גם שמחה שקטה, אבל למעלה מכך – הכרח של 'אין ברירה'. באותה עין בוגרת ומשלימה אפשר להביט מחדש על החיים שלנו, השכליים למחצה. החיים האלה שהחטא והתשובה הם צדדים שונים של הסדר העולמי, הכלי השבור שהמלך משתמש בו. אפשר להביט בכל זה ולהשכים לסליחות.