יום חמישי, 8 באוקטובר 2015

נתיב התשובה לאנשים בוגרים


תשובה למלחמת העולם או מלחמת העולם על התשובה
מלחמת עולם עתיקת יומין ניטשת בפמליא של מעלה - 'התשובה – חסד או חירות?' השבים מתלבטים, הצדיקים חלוקים, המלאכים קוראים אלו כנגד אלו, האידאות והעקרונות סותרים: הללו אומרים אין התשובה אלא ביטוי לעוצמת החירות הגמורה של הרצון האנושי. אין גבול ליכולת ההשתנות ואין קץ לחובת התיקון, כמו לאשמת החטא של בעל שכל ורצון. בנאדם, לא רק כנפי רוח לך, גם ידי פלדה. אילו תרצה באמת תוכל לעצור את סחף החיים שזורמים אל ביב השופכין ולהסיט אותם להשקות אדמות צמאות ולשאת ברכה. והללו כנגדם טוענים – אין התשובה ביכולת האדם, הרפה, הנכשל והמדוכא בחטאיו. חסד אלוהי מרחם ואימהי חופף עליו באהבה, חובש את פצעי נשמתו באהבה ומנחמו.
ענה ואמר המהר"ל (בנתיב התשובה) לא כדברי אלו ולא כדברי אלו. אין התשובה כי אם הכרח טבעי. התשובה - סדר העולם היא, ומתחייבת ממצב האדם ומהות התורה: "אף אם היו חוטאים במזיד היה מתחייב להם [...] שיש להם תשובה" (פ"א עמ' קמז). אין בכך חסד אלוהי חריג או הבעה לחופש האדם, זהו תיאור של מציאות בלתי נמנעת: "כי התורה שהיא שכלית לגמרי והאדם אינו שכלי, רק הוא בעל גוף." עובדת היותו בלתי שכלי ומואר באור החכמה לגמרי, גוזרת חוסר עקביות התנהגותי. "שכל דבריו של בשר ודם נמשכים אחר המקרבה בלבד, לפעמים מתפייס ולפעמים אינו מתפייס, הכל לפי המקרה" (פ"ג עמ' קנד). ובניסוח קיומי יותר, ההבעה של ה'שכליות למחצה' או ה'פסבדו-שכליות' של האדם החצוי באה לידי ביטוי בחרטה: "החרטה שייכת לאדם במה שאין כל מעשיו שכליים... אבל מפני שהאדם אינו שכלי גמור תשובה וחרטה שייך בו" (פ"א שם). חרטה איננה הערכות מחודשת בהתאם לנתונים שנוספו או הוחסרו. לוגיסטיקה מיומנת אינה מלווה בייסורי מצפון. חרטה של אמת והצטערות על התנהגות שנעשתה מתוך מחשבה ובחירה חופשית היא הרגשה קיומית של המהות השכלית שמבצבצת ומורגשת כעת יותר ממקודם. כעת אני חכם יותר, לרגע אני 'שכלי לגמרי' ואז מתחוורים לי המחירים של המעשים שנעשו כשהייתי שכלי למחצה או גרוע מכך, רדוף מ'רוח שטות' (שם).
התשובה היא הכרח עולמי וכמו חוק פיזיקאלי שהכל מצייתים לו, בעל כרחם ושלא מדעתם. "דבר זה הוא סדר העולם, שהעולם הזה שב אל השם יתברך ואין לו קיום מצד עצמו, רק שהוא שב אל השם יתברך אשר ממנו הוא נמצא וזה קיום שלהם... שהנמצאים שבים אל השם יתברך כמו שנמצאו ממנו" (ספ"ב עמ' קנד). השיבה כמו ההמצאה נוגעים בעצם הקיום וה'היות'. התנועה אל השם כמו התנועה ממנו. "ולכן מגיע התשובה שהאדם חוזר עד השם יתברך, שהוא התחלת האדם, ולכך מגיע עד השם יתברך לגמרי" (פ"ב עמ' קנג ועוד בפ"ד עמ' קנט).
באופן לא צפוי ה'זכות' היא למעשה ציות לחוק טבע פנימי – "וזה עצמו זכות האדם, כאשר נמשך אחר סדר העולם אשר סידר השם יתברך" (שם). ובאופן חד יותר: "זה שהוא שב אל השם יתברך כאשר ראוי אל הבריאה להיות דבקים מתוך אהבה – זדונות נעשים כזכויות. ואלו הדברים אין לפרש אותם לעומק שלהם" (שם).

זה לא אישי
דא עקא, בתשובה המוכרח והכמעט מכניסטית של המהר"ל מטשטשת נועזותו של השב. חריפותם של מאמרי חז"ל מסויימים קהה גם כן: כשרבי יהושע בן לוי אומר (ע"ז ד:) ש"לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה" או כשרבי שמעון בר יוחאי אומר: "לא היה ראוי דוד לאותו מעשה... ולמה עשו? אלא לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד שעשה תשובה – אף אתה עשה תשובה" והמשמעות היא מרחיקת לכת. פשטותם של המאמרים מציגה 'עבירה לשמה' או חטא שנכפה על ידי ה' כביכול על אותם אנשים בכדי לטעת את תקוות התשובה בדורות הבאים. פירושים דומים מצויים לרוב בכתבי רבי צדוק הכהן מלובלין (ראה למשל תקנת השבין סימן ה' וסימן י). המהר"ל לעומת זה מפרש: "לא הייתה הגזירה על אלו, דהיינו על ישראל שהיו באותו הדור שיחטאו, רק שהייתה הגזירה מן השם יתברך שיהיו חוטאים ויעשו תשובה ויהיה שם יתברך מקבל אותם. ומזה נדע כי הוא יתברך מקבל השבים הן הכלל והן הפרט." אין כאן שום דבר אישי ויוצא דופן, "ואם לא הם היו חוטאים היה נמצאת התשובה על ידי אחרים, כי לא סידר השם יתברך רק שתהיה התשובה נמצאת בעולם על ידי חוטאים" (פ"ד עמ' קנח). אמנם, מוטב כי עקרון יסודי ובסיסי שכזה, אשר סביבו מתארגן ו'מסתדר' סדר העולם, "כי התשובה היא מיסודי העולם" (שם עמד קנט), יופיע על ידיד דמויות מפתח, "על ידי ישראל ודו שהם היו עיקר בעולם" (שם).
גם סיפורו הטראגי וההרואי של רבי אלעזר בן דורדיא (ע"ז יא.) מאבד את עוקצו וגורם ההפתעה והשינוי הקיצוני ניטלים ממנו. הפירוש המהר"לי למעשה מציג אותו כידוע מראש, כמו חוק טבע שניתן לחזות את התממשותו בלא התפעלות יתרה "כמו שהיה מוכן אל החטא גם כן היה מוכן אל התשובה בעצמו, ולפיכך היה מורה שמו על החטא ועל התשובה" (פ"ח עמ' קעא). פירוש 'דורדיא' בארמית הוא שמרי יין – הפסולת הנזרקת, המתארת את השתקעותו ההרסנית בזנות. שמו הפרטי 'אלעזר' מציג את "הכח שבאדם על התשובה, כי השם יתברך עוזר אל האדם" (שם עמ' קע). מראש ומקדם – הסוף ידוע מראש.

המלך משתמש בכלי שבור
אם אפשר לדבר על שמחה ונחמה הבאות בסופה של התשובה תהא זו ההתוודעות של החוטא, הבוש ככלי שבור, אל מלך העולם, "והנה המלך אמר: הכלי הזה שבור – אני משתמש בו. והראשונים שלא אמרו לך כך – מפני כבודי עשו, ולא מצד הנהגתי, אבל אני משתמש בו כך" (פ"א עמ' קמט). אחרי כל ניתוחי הטוב והרע המפוקחים של החכמה, אחרי דרישות חיסול הרע המוסרי של הנבואה, וניסיונות התיקון המוגבל (כך במקור!) של התורה, "אחר כך שאלו את השם יתברך בעצמו והוא אומר: בכלי שבור אני מתשמש, כמו שאמרנו, שכל כליו הם שבורים" (שם). כזה הוא האדם וכזה הוא העולם ולכן התשובה היא מוכרחת. וכשהיא באה, היא מביאה רפואה לעולם – "כי הרפואה גם כן שהוא שב להיות כבתחילה, וכאשר בני אדם עושים תשובה וחוזרים אל התחלתם – העולם גם כם חוזר אל התחלתו לתקן כל קלקול שהוא בעולם" (פ"ב עמ' קנב).
ההצגה של התשובה כחלק אינטרגלי של החיים, כעובדת בסיס בסדר העולמי משווה לה מקום נינוח ומפוייס הרבה יותר מזה שהתרגלנו אליו. אפשר לדמות אותה לצורכי הפרנסה. הריחיים מוטלות על כל מי שלוקח חלק פעיל בחיים האנושיים. כולם דוחפים את הגלגל הכבד של הכלכלה והמדינה והעולם. כולם משכימים עם שחר ויוצאים לעמוד בפקקים בדרך לעבודה. יש בצרכי של הפרנסה צער מסויים נלווה ולעיתים גם שמחה שקטה, אבל למעלה מכך – הכרח של 'אין ברירה'. באותה עין בוגרת ומשלימה אפשר להביט מחדש על החיים שלנו, השכליים למחצה. החיים האלה שהחטא והתשובה הם צדדים שונים של הסדר העולמי, הכלי השבור שהמלך משתמש בו. אפשר להביט בכל זה ולהשכים לסליחות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה