דרשה על 'הדרשה' של חיים הזז -

(פרשנות חסידית צייטלינית שלי שלי כנגד דברים שכתב הפרשן החילוני בארי צימרמן, באתר ארץ אחרת) 

ב'דרשה' העברית מדוברת בשלושה מבטאים-תפקידים שונים. המספר דובר חז"לית נינוחה ורווית תיאורים. ראש ההגנה קוצב את פקודותיו בצברית בוטה וקצרת סבלנות. יודקה, מסתבך בדיבור שאופי טעיותיו מסגיר את מוצאו הרוסי (כשל הזז עצמו). בהמשך דרשתו יודקה חוצב להבות בשפה צחה וברורה ונמלצת, הגוברת על טעויות העולה. ההזדהות העמוקה עם הדברים משחררת את סגור שפתיו, כמו נבואה המתדברת מתוך גרונו. אפשר המתדבר הוא הזז עצמו המביע את דעתו בגילוי לב כזה שאינו מאפשרת דמות המגמגם מרוסיה.

קריאה ראשונית מציגה את ההתנגדות לפסאודו היסטוריה היהודית הפאסיבית: מעגל הייסורים האינסופי של גזירות, עלילות, פרעות, קידוש השם וציפייה למשיח. המעגל מקובל באהבה על היהודים, אך לא על הילדים המבכרים רומנים היסטוריים לועזיים. יודקה מציג משרטט את הפרופיל של היהודי החדש, הציוני, האנטיתזה המוחלטת ליהודי הגלותי. "כובשים וגיבורים, שליטים ואדוני כל המעשים" ולא "ציבור של דווים וסחופים".
קריאה ביקורתית מציגה תמונה מורכבת יותר.

בשם 'יודקה' מובן של 'יהודי' יידישאי וגם אחד מהחברה. נאומו מבקר חריפות את העמדה התורנית אך נקרא 'דרשה'. חורג משתיקתו הכפויה עליו מחמת אופיו, גורלו כעולה ועיסוקו כשומר הוא מוסר הודעה לוועדה. זו כנראה מזכירות של קיבוץ מתהווה או פורום ביטחון סודי שידוע 'לצנועים'. אולם אין זו הודעה אלא נאום יורק אש. מתוכן דבריו נראה כי מאזינים אינם הנמענים המתאימים לו אלא בני הישוב הישן.

יודקה למעשה נקרע בין היהודי לציוני והוא דורש ממאזניו, הציונים, להיקרע בשאלה זו. כ"מבקר מבפנים" נמלטים מפיו תיאורי חיבה עזה לאידיאל המיסטי של הגלות. "היא קדושה, אהובה, אינטימית, קרובה כל כך ללב" אלו דימויים המתאימים לשכינה ומוסבים לפסיכולוגיה ה'לילית' המעוררת אסוציאציה לשדה המינית הפתיינית. השכינה היא אפוא לילית וסודה נגלה לו בשמירות ליליות, בהם העולם כולו מתעורר באופן אחר ורווי אלוהות. היפוך האידיאלים "הצער אידיאלי מהאושר... החלום מהמציאות... האמונה מהשכל הישר וכך עד סוף כל ההפכים" נושא איכות מיסטית ופואטית ידועה.

הסיפור נקטע לפני שיודקה אמר את עיקר ההודעה, כדי שיענה לשאלה זו כל קורא בכוחות עצמו.