מי אתה איש הפח ולמה אתה מרגש אותי כל כך? חשבתי לעצמי כשראיתי את הסרטון הזה.
לא זו הייתה אשמתו של איש הפח [של 'קוסם מארץ עוץ' (ל. פרנק באום 1900)] במה שאיבד את ליבו. במה יאשם מי שמביא על עצמו קנאה של אחרים? רק עתה ליבו אבד והוא אטום ומתכתי.
לא רבים יודעים, אף הוא כמעט שכח, מי היה איש הפח בעברו הרחוק. איש הפח היה פעם חוטב עצים צעיר ומאוהב. בכל מאודו רצה להינשא עם צעירה אחרת, מבנות האוזנקים. קסמה המהפנט של האהבה, המתובל תמיד בנדירותה המצערת קסמו לו אבל גם כישפו אותו. אהבתו הנהדרת המיטה עליו אסון נוראי. המכשפה הרעה מהמזרח קנאה בו והפכה אותו בכשפיה לאיש פח נטול לב. מרגע שהפך לאיש פח מתכתי לא יכול עוד לבוא במגע עם מים שמחלידים את אבריו. לכל מקום נשא עמו את פך השמן הקטן. מבהיק את אבריו האפורים והקרים. מעתה, נדיב ככל שהיה לאורך המסע, לא יכול היה שוב לאהוב את הנערה. דמעותיה הרבות רק איימו עליו ועל אפשרות תנועתו. הוא פרש ממנה והמשיך בגפו.
עד אותו לילה סוער. בדיוק באמצע חטיבת העצים - הרעים הרעם וארובות השמים נפתחו ללא התראה מוקדמת. גשם כבד ניתך וגופו של איש הפח החליד בטרם הספיק לשמן את אבריו. בתנוחה משונה נאלץ לעמוד כפסל, באמצע היער למשך שנה, נזיר טיבטי בעל כורחו, עד בואה של דורותי.
אש הפח תרם בנדיבות רבה למסעה של דורותי. בידיו האיתנות הניף את הגרזן אותו נשא על כתפיו הרחבות וחטב עצים, בנה רפסודה, גשר ודאון. אך איש הפח רוצה לשוב ולאהוב באמת.
דעה הרווחת בקרב החוקרים - מייקל פטריק הרן (מחבר הנוסח המוער), קתרין רוג'רס (ביוגרפף) ועוד רבים אחרים - היא שסיפור הקוסם מארץ עוץ אינו משל פוליטי. נדמה כי מטרתו של באום הייתה אך ורק לספק לקוראיו הנאה שתהא תמורה הולמת לכספם. אולם הסיפור הזה מכיל נושאים שבהם עסקה החברה האמריקאית (בסוף המאה ה-19, במיוחד בשנים 1890 - 1900 שנת יציאת הספר) וגם אותנו.
האמריקאים היו בשיאה של מהפכה תעשייתית, אורבניזציה ופערי מעמדות. הדחליל ואיש הפח הם האנשים הקטנים והאפורים, שאיש לא זוכר ואיש לא סופר. הם מייצגים נאמנים של מעמד הפועלים: החקלאי ואיש החווה (הדחליל) ואת איש התעשייה (איש הפח). האנשים הקטנים, המנוצלים, העשוקים והעייפים. את מעסיקיהם מייצגת נאמנה - המכשפה מהמזרח. הדחליל מוצג - גם בעיני עצמו - כאדם שלא יכול לזוז, גזירת סיזיפוס הומטה עליו לעמוד חסר כוח בשדה. איש הפח חלוד כולו, איבד את ליבו, גם הוא מרותק למקום עבודתו במפעל. סופת הציקלון יוצרת מהפכה פוליטית וחברתית שמשחררת אותם והורגת את המכשפה.(ואנקדוטה נאה: איש הפח אינו יכול לזוז עד שהוא נעזר בדחליל ששימן את גופו. כן מובאות מטפורה על האיחוד שהיה במינסוטה בין מפלגת החקלאים לבין מפלגת העובדים שהביאה לניצחון והחלפת השלטון במדינה.)
אבל הסיפור הזה מעניין גם אותי, ואולי גם אתכם הפעם. בפרט איש הפח. העולם אומרים: "יש מעט מאוד אנשים שחיים, רובם רק קיימים." רובם עומדים, קיימים, איתנים כברזל אך חלולים ונעדרי לב. כל יום מוסיף שכבה של מתכת וכל כישלון משמן את הצירים. עורך עוד התייעלות כללית. כל כישלון הוא פחד וכל פחד הוא כישלון.
האנשים שחיים הם אלה שיודעים את הסוד שלא יאומן: האושר מסתתר מאחורי הפחדים. מי שיודע לחייך ולהיות מוכן להתבזות בחוסר ייצוגיות, להפסיד בכבוד מבלי לחשוש לתדמית, לבכות מעצוב ולקפוץ משחמה כששמח. לא להצהיר לשוא 'מה שצריך לקרות - קורה' ואפילו לא 'הכל לטובה' במצוות אנשים מלומדה. כל פחד הוא אתגר וכל אתגר הוא חיים.
ומה עמוק הוא נביא האמת שלנו, המבטיח נאמנה: "וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם, לֵב בָּשָׂר. (יחזקאל לו, כו).
אנחנו חיים בימים בהם ירושלים היא עיר מלחמת הדתות ומלבד משרדי ממשלה אין בה מרכזי תרבות תוססים. היא אבן שואבת בזכות העבר האלוהי שלה ולא מספיק בזכות הרגשת החיים התוססת שבהם בהווה, נתפלל כולנו לחזרת פעימות הלב שנדמו -בירושלים, ליבו הרחום והפורה של העולם.
לא זו הייתה אשמתו של איש הפח [של 'קוסם מארץ עוץ' (ל. פרנק באום 1900)] במה שאיבד את ליבו. במה יאשם מי שמביא על עצמו קנאה של אחרים? רק עתה ליבו אבד והוא אטום ומתכתי.
לא רבים יודעים, אף הוא כמעט שכח, מי היה איש הפח בעברו הרחוק. איש הפח היה פעם חוטב עצים צעיר ומאוהב. בכל מאודו רצה להינשא עם צעירה אחרת, מבנות האוזנקים. קסמה המהפנט של האהבה, המתובל תמיד בנדירותה המצערת קסמו לו אבל גם כישפו אותו. אהבתו הנהדרת המיטה עליו אסון נוראי. המכשפה הרעה מהמזרח קנאה בו והפכה אותו בכשפיה לאיש פח נטול לב. מרגע שהפך לאיש פח מתכתי לא יכול עוד לבוא במגע עם מים שמחלידים את אבריו. לכל מקום נשא עמו את פך השמן הקטן. מבהיק את אבריו האפורים והקרים. מעתה, נדיב ככל שהיה לאורך המסע, לא יכול היה שוב לאהוב את הנערה. דמעותיה הרבות רק איימו עליו ועל אפשרות תנועתו. הוא פרש ממנה והמשיך בגפו.
עד אותו לילה סוער. בדיוק באמצע חטיבת העצים - הרעים הרעם וארובות השמים נפתחו ללא התראה מוקדמת. גשם כבד ניתך וגופו של איש הפח החליד בטרם הספיק לשמן את אבריו. בתנוחה משונה נאלץ לעמוד כפסל, באמצע היער למשך שנה, נזיר טיבטי בעל כורחו, עד בואה של דורותי.אש הפח תרם בנדיבות רבה למסעה של דורותי. בידיו האיתנות הניף את הגרזן אותו נשא על כתפיו הרחבות וחטב עצים, בנה רפסודה, גשר ודאון. אך איש הפח רוצה לשוב ולאהוב באמת.
דעה הרווחת בקרב החוקרים - מייקל פטריק הרן (מחבר הנוסח המוער), קתרין רוג'רס (ביוגרפף) ועוד רבים אחרים - היא שסיפור הקוסם מארץ עוץ אינו משל פוליטי. נדמה כי מטרתו של באום הייתה אך ורק לספק לקוראיו הנאה שתהא תמורה הולמת לכספם. אולם הסיפור הזה מכיל נושאים שבהם עסקה החברה האמריקאית (בסוף המאה ה-19, במיוחד בשנים 1890 - 1900 שנת יציאת הספר) וגם אותנו.
האמריקאים היו בשיאה של מהפכה תעשייתית, אורבניזציה ופערי מעמדות. הדחליל ואיש הפח הם האנשים הקטנים והאפורים, שאיש לא זוכר ואיש לא סופר. הם מייצגים נאמנים של מעמד הפועלים: החקלאי ואיש החווה (הדחליל) ואת איש התעשייה (איש הפח). האנשים הקטנים, המנוצלים, העשוקים והעייפים. את מעסיקיהם מייצגת נאמנה - המכשפה מהמזרח. הדחליל מוצג - גם בעיני עצמו - כאדם שלא יכול לזוז, גזירת סיזיפוס הומטה עליו לעמוד חסר כוח בשדה. איש הפח חלוד כולו, איבד את ליבו, גם הוא מרותק למקום עבודתו במפעל. סופת הציקלון יוצרת מהפכה פוליטית וחברתית שמשחררת אותם והורגת את המכשפה.(ואנקדוטה נאה: איש הפח אינו יכול לזוז עד שהוא נעזר בדחליל ששימן את גופו. כן מובאות מטפורה על האיחוד שהיה במינסוטה בין מפלגת החקלאים לבין מפלגת העובדים שהביאה לניצחון והחלפת השלטון במדינה.)
אבל הסיפור הזה מעניין גם אותי, ואולי גם אתכם הפעם. בפרט איש הפח. העולם אומרים: "יש מעט מאוד אנשים שחיים, רובם רק קיימים." רובם עומדים, קיימים, איתנים כברזל אך חלולים ונעדרי לב. כל יום מוסיף שכבה של מתכת וכל כישלון משמן את הצירים. עורך עוד התייעלות כללית. כל כישלון הוא פחד וכל פחד הוא כישלון.
האנשים שחיים הם אלה שיודעים את הסוד שלא יאומן: האושר מסתתר מאחורי הפחדים. מי שיודע לחייך ולהיות מוכן להתבזות בחוסר ייצוגיות, להפסיד בכבוד מבלי לחשוש לתדמית, לבכות מעצוב ולקפוץ משחמה כששמח. לא להצהיר לשוא 'מה שצריך לקרות - קורה' ואפילו לא 'הכל לטובה' במצוות אנשים מלומדה. כל פחד הוא אתגר וכל אתגר הוא חיים.
ומה עמוק הוא נביא האמת שלנו, המבטיח נאמנה: "וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם, לֵב בָּשָׂר. (יחזקאל לו, כו).
אנחנו חיים בימים בהם ירושלים היא עיר מלחמת הדתות ומלבד משרדי ממשלה אין בה מרכזי תרבות תוססים. היא אבן שואבת בזכות העבר האלוהי שלה ולא מספיק בזכות הרגשת החיים התוססת שבהם בהווה, נתפלל כולנו לחזרת פעימות הלב שנדמו -בירושלים, ליבו הרחום והפורה של העולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה