יום שלישי, 19 בנובמבר 2013

המהפכה הפוסטמודרני והמהפכה הוירטואלית

המהפכה האינטרנטית והפוסטמודרניזם
דיברתי קצת על המהפכה הוירטואלית כשהקמתי את הבלוג.

הפעם, אני מבקש להרחיב מעט את הדיבור על המהפכה הזו ולקשור אותה למהפכה אחרת – המהפכה הפוסט מודרנית. באופן אישי אינני מכריע – לפחות לא באופן מודע – לטובתה או לרעתה. אינני מצדד או מגדף, לפי שעה אני עדיין עסוק בניסיון להבין את שורש המחלוקת. מה שאני מבקש לשתף זה בסיכומים של ברורים שהתגבשו אצלי בתקופה האחרונה בנושא. (אני מביא דברים בשם אומרם ולכן אזכיר את שם החוקר שממנו לקחתי את הדברים בסוגריים עגולות כנהוג. גילוי נאות: את המפגש עם המקורות אני חייב לקורסים המתוקשבים של מכללת 'מורשת יעקב' אותם אני עושה בשעות הקטנות של הלילה)

נקח כמה צעדים אחורה ונדבר על העידן המודרני. אני לא מבין גדול מדי, אבל אני מצליח לשער שיש קשר בין השינויים ההיסטוריים להבדל התפיסות. כשאדם מתרגל לתפוס מציאות בצורה מסויימת מבחינה טכנית הוא מתחיל להאמין שכך היא המציאות - לעומקה ולאמיתתה. 

כך, אפשר לראות בכל השאלות הפילוסופיות הרווחות על דבר 'הקרטריון לאמת ולמוסר' איזו ספקולציה משוכללת של המהפכה התעשייתית. התעשיין, אחרי שגילה את הקיטור והתחיל להשען על חוקים וכללים כדי למנף את הייצור שלו. כשהצליח להבעיר לו איזו מכונה גדולה, שמריצה סרט נע - הוא התחיל בייצור. מחוקק לו צלם ותבנית העולים על רוחו ולתוכם הוא יוצר את החומר של המוצר. משעשה כן פעם אחת – הוא יכול לאפשר לסרט הנע לייצר מוצרים רבים. כולם יעשו – בצלמו וכדמותו של הדפוס הראשון. באותה המידה, הפילוסוף שאחרי המהפכה התעשייתי – מחפש לו איזה קריטריון תבוני, איזו נוסחה, איזו תבנית. אותה תשובה תשובה חמקמקה, אותה נוסחה בלתי פתורה לשאלה: כיצד אדע שדבר מסויים אמיתי? כיצד אדע להבדיל בין הדברים השקריים לבין אלו שאור האמת נוגה עליהם? מרגע שיצליח ללכוד אותו – הוא יניע את הסרט הנע וכל הממצאים / הידיעות / התובנות / או אפילו בני האדם – ירוצו על הסרט הנע ויגיעו אל היעד – מוצר מוגמר ושלם.

זה יכול להופיע בצורה מלוטשת ונקייה – באופן פילוסופי ותיאורטי. באותה המידה זה עשוי להופיע באופן דוגמטי ואכזרי – במערכות חינוך שכופות את ה'אמת' שלהם בצורה אגרסיבית. קשה לי שלא להזכר בסרט הנע – שסופו במטחנת בשר ב Another Birck in the wall של Pink Floyd (ראה שם מדקה 5:06).

איך מתעצמת המהפכה הפוסטמודרני לרגל התמורות הוירטואליות? מה הקשר בין האייפון הכי חדש לבין השאלה האם וכיצד נדע את האמת לאמיתה?

מהי אפוא הזיקה בין העידן המודרני לבין העידן הפוסט-מודרני?

האם קריאת השמות הזו אין לה אחיזה במציאות ואינה אלא המצאה מחשבתית. 'שיום' שאינו משקף את מצב העניינים בפועל אלא רק דימויים בתודעת האדם? אולי אין כאן אלא המשך של התפתחות המגמות של הנאורות ושל הקדמה (יונה, צוקרמן),  ושל המהפכה הטכנולוגית של החברה התעשייתית, שמקורה בתהליכים סוציולוגים של גלובליזציה של תקשורת המונים (במובנה העתיק - העיתונות, המפלגות הפוליטיות) ובתופעות של הגירה ושל ניעות (מוביליות) חברתית מן הכפרים החלקאיים אל הערים האורבניות (סמרט) בעקבות התיעוש? אולי אין סיבה למהומה, וודאי לא לחגיגה?  בהחלט יתכן...


אך רוב החוקרים לא סוברים שזהו העידן שאחרי המודרני אלא העידן המנוגד בהנחות היסוד הפילוסופיות והתיאוריות לעידן שקדם לו. 

אני שב ומזכיר שאינני מחווה את דעתי אלא מנסה להנהיר את המציאות כפי שהיא מורגשת – באופן מגובש. נרצה בכך או לא - הפוסטמודרניזם פושה והופך למציאות ממשית. הרבה מעבר להישג ידינו והרחק מטווח השפעתנו. במקום להתנגד, או לכל הפחות לפני שנתנגד - מוטב שנדע מעט יותר במה מדובר. אצל אנשים רבים המציאות הפוסטמודנית הפכה לממשית, לפחות בעקבות בחירתם.

אספתי כאן את כל היסודות שבהם נמצא את ההבדלים בין העדינים השונים. כמו כן סידרתי אותם במדרג שאני מוצא בו היגיון מהותי. החל מהחלשות האמת הכללית והמוחלטת במובניה השונים (אידיאולוגיה, תרבות, דתות, לאומים, מסורות, היררכיות) והעצמת הפרשנות הסובייקטיבית והנרטיבית.

1.  רלטיביזם – ובמילים פשוטות: אובדן האמונה במחולטות. מהיום לא ניתן עוד לדרג את התרבויות לרמות גבוהות ונמוכות, ראויות ולא ראויות, מכיוון שכולן שוות. גבולות התרבות פרוצים וחדירים. את המידע נקבל באופן ישיר ומהיר, הרבה לפני שלמחנכים שלנו תהיה האפשרות להביע את העמדה החינוכית ואת 'יחסנו אל' וכו' וכו'.

2. דא עקא, שהרלטיביזם דנן אינו סביל אלא פעיל וחתרני. יש רצון למוטט את תפיסת העולם הקנונית וההיררכית, שהייתה מבוססת על אמונה באמת אחת מוחלטת. אבדה האמונה באידיאולוגיה ובערכים המתיימרים להיות בעלי תוקף אובייקטיבי ואונברסלי. (יש ערגה לתנועות המהפכה של שנות ה-60 וה-70, או שרק נדמה לי?)

3. אבל גם המחנכים עצמם לא טומנים ידם בצלחת. אנחנו פוגשים שוב ושוב במוסדות השונים להשכלה גבוהה קריאת תיגר על כללי החשיבה הלוגית שאפיינו את העידן המודרני. גם הממסדים הדתיים ישנם קולות -גם אם לא רצויים - של ערעור על פולחנים נורמטיים המפקחים על בני תרבויות שונות (למרט). בתנועות הפוליטיות יש הערעור על קונצנזוס חברתי, תרבותי ופוליטי וגם על סטטוס קוו דתי.

4. זהו עידן שדוחה השקפות אונברסליות והיררכיות ומאמץ השקפות פלורליסטיות המבליטות את ההבלים בין זהויות תרבותיות של קבוצות ושל בני אדם אינדיווידואליים (לביא, ולם).

5. ובמקביל לכך - הסתמנות של שינויים מרחיקי לכת במעמדו של הפרט בחברה. הפרט מוכר כסובייקט בעל משמעות והחברה – כמבנה המושתת על סובייקטים, היוצרים בפירושיהם האינדיווידואליים את המרקם החברתי.

6. אם נסכם עד לכאן – אנחנו רואים היחלשות של 'אמיתות גדולות' ואבדן המדרג (היררכיה) התרבותי מחד, ומתן לגיטימציה ל'אמיתות' רבות, מקומיות וחלקיות, מאידך. במקום דבקות ב'נרטיבים גדולים' עליית חשיבותם של 'נרטבים קנטים' בעל צורה ותוכן שונים, המופיעים זה לצד זה וזוכים ללגיטימציה חברתית, בלי יכול או רצון להכריע בינהם.  

7.מסורות תרבויות אינן ניתן להערכה על בסיס תביעתן לאמת ולסמכות כי אם בהתאם ליכולתן לתרום לשחרור הפוטנציאל האנושי (גירו). ספרי ה'עזרה עצמית' פורחים בתוך היהדות.

8. שינוי מפת ההבנה התרבותית, קריאת תיגר על תפיסות ליברליות והומניסטיות של הסובייקט הרציונאלי. התעלמות ופקפוק בכל משמעות טרנסצנדנטלית ועל היסטורית שמקורם בתבונה אוניבראסלית (ג'ירו). אימוץ קודים חברתיים ותרבותיים ללא הגמוניה אידיאולוגית שניתן לנהל עליהם משא ומתן.

9. נפתחות אפשרויות לאלתור (אימפרוביזציה), לביטויים אינדיווידואליים ואימפולסיביים וכן לצורות ביטוי דיפוזיות ללא עקביות וללא הרמוניה (קאהאנה). לשלטון תרבות המערב אין עוד זכויות יתר בשל צבע, מעמד, מוצא אתי והון תרבותי וחברתי (גירוקס) אפילו לא ל'זכר הלבן האירופאי'.

10.  ידע, לשון וסמלים תופסים מקום מרכזי בהבנת החיים האנושיים, גם כאשר הבסיס שלהם אינו מעוגן בחוקים קבועים.

לסיכום ניתן לומר: העידן המודרני התאפיין בתרבות רציונאלית, ליניארית וטוטאלית. העידן הפוסט מודרני מתאפיין באירציונאליות, בכאוס, בייצוגים וירטואליים ובסמלים. זו הסיבה לדימויים שהתרגלנו לראות: שבר, אי המשכיות ואי ודאות.

כל זה תופס אותנו בלתי מוכנים בעליל.  לעומת התגבשות הממושכת של העידן המודרני, במשך מאות שנים, העידן הפוסט-מודרני צעיר לימים. החוקרים מתארכים את הולדתו בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, או התקופה שאחרי מלחמת העולם השניה.

בנוסף ובמקביל, או אולי בשורש, התהליכים שמוספרו להלן יש להוסיף עניינים חשובים השופכים אור על תמונת העולם החדשה. תמונה השונה במאפיינים המרכזיים של הקיום האנושי האינדיווידואלי והחברתי. הם החוליה המקשרת בית המהפכה הפוסטמודרנית למהפכה האינטרנטית-חברתית.

המחשוב המתקדם בקצב מסחרר והגלובליזציה של הרשתות השונות ובעיקר החברתיות גורמות לבני הדור הפוסט מודרני להתייחסות הפוכה מזו שהכרנו. אנו מוצאים התייחסות אל מציאות וירטואלית באופן רצינייותר מאשר אל מציאות ממשית. המהפכה נובעת ממיסוד של תהליכים וירטואליים בחיי היום יום. אלה מכוניים יחסים אישים וירטואליים באמצעות טכנולוגיות התקשוב. רשתות ויחסי כח המייצרים קבוצות גדולות בעלות כח חברתי וקבועות חסרות כח חברתי. הסובייקט האנושי, זהותו, תודעתו, אפשרויותיו ומגבלותיות הם הקובעים את המציאות של כל אחד מהפרטים.

תופעות ומסגרות חדשות המניבות שינויים במבנה המשפחה, במעמדים מגדריים, בתרבויות של נוער ותהליכי חברות. קידום קודים הנהגותיים חדשים במיוחד בקרב צעירים המבוססים על ספונטניות ואלתור.

הסובלים הגדולים מכל הסיפור הם ההורים והמורים.

מערכות החינוך, כפי שאנחנו מכירים אותם, פועלות על בסיס הדפוסים המודרניים. איזה מין סטטוס קוו לא מפורש מוסכם על ידי כולם: יש לשרת את הקונצנזוס החברתי המובן מאליו של מטרות ופרקטיקה פדגוגית. עלינו, המורים לעצב את הדור הצעיר לאור ובמתכונת התרבות, הערכים והנורמות המוחלטות והאפריוריות.

אולם, כיצד ניתן לעצב את דמותו של הבוגר בעידן הפוסט מודרני?

בעידן הפוסט מודרני דפוסים אלו מתערערים. ההגדרות של מהות החינוך ושל מטרותיו וכן מהות הפרמטרים הבסיסיים שהמערכת פועלת על פיהם - אינם ברורים עוד. נוצר קונפליקט היסודי של המערכת. שמחד - מודעת לאחריות שהחברה הטילה עליה בעיצוב הדור הצעיר, ומאידך העידן החדש אינו מציב לפניה מודל תרבותי וחברתי שינחה אותה במילוי משימות אלה מכל הסיבות הנ"ל. 
המחונכים אינם רואים את עצמם בני חינוך משם שמחנכיהם אינם מבינים לטעמם ולעולמם. חוסר היציבות הרוחנית והתרבותית, קריסת ההיררכיות הקיימות והתמוטטות סולם הערכים האנושיים, המוסכמים והאוניברסאליים משמיטים את הקרקע המבססת את הכבוד למסורות בכלל ולמסורות החינוכיות בפרט.

בעידן המודרני מקור השינויים החינוכיים היה במוסדות השלטון המרכזי ובעיקר במשרדי החינוך. (אנחנו יכולים להזכר בחינוך הממלכתי שהנהיג דוד בן גוריון או החינוך המפלגתי שקדם להם. קדמו לשני אלה החינוך הסוציאליסטי ובניגוד לכך – הפאשיזם והנאציזם.) בעידן הפוסט מודרני מוקדי השינוי בתהליכים גלובליים ומקומיים מורכבים – פוליטיקה וכלכלה – שהשלטון והמערכות החינוך מצויים בתוכם ונגררות בעל כורחן לתוכן. שוב אין הם קובעות את סדר היום הציבורי אלא מאחרות את הרכבת ההיסטורית שדוהרת ליעדים אליהם היא אינה רוצה להגיע. למען האמת - היא כלל איננה יודעת על קיומם.

עיקר המבוכה הוא בתחום של קביעת מטרות על בשל אבדן המעמד שהיה לאמיתות מוחלטות כגון: סולידריות, שיוויון ואינטרגציה. על העוסקים בחינוך להכיר בצורך הפיתוח אסטרטגיה חינוך שתלכוד את כל הרפורמות והשינויים. הזמן משחק לרעתנו. ככל שנהיה יותר לא רלוונטים ולא מותאמים לשינויים שקורים - כך גדל הסיכוי שנאבד כל יכולת עיצוב והכוונה. אובדן הדרכים יהיה טוטאלי.

בתוקפה של הצפת ידע ללשון, לידע ולמיומנויות ההתמצאות – משמעות רבה. אך לחינוך – מקום מרכזי, בהיות ההשכלה והידע מכשיר חברתי לגיטימי למיצוב חברתי ולשיוך הפרט לקבוצה בעלת כח חברתי.

אז למה לא?
אפשר להזכיר את השוללים של הרוח הפוסט מודרני. הללו טוענים שהוא מציין דלדול של הרוח האנושית, רדידות ובינוניות תרבותיות ומשבר ערכים חמור (בלום). קרנבל דקדנטי, תרבות יגעה שתביע לאנרכיה בגלל חוסר האמון במוסדות, בתיאוריות ובמערכות מדעיות. הרלטיביזם מגלה מרחבים מאיימים ופותח פתח לאין ספור פרשנויות (אידיאולוביץ, גור זאב). סכנה לחינוך ההומניסטי לשחרור האדם תתפוס מודרניזציה ביורוקרטית שאמת המידה שלה היא יעילות לשם יעילות ללא תכלית (שם). ניכור לאכפתיות תבונית, העדר להט מוסרי וחוסר כמיהה 'ארוטי' אל תרבות האדם ואל תפארתו (אלוני). (זה באופן אישי, החלק שהכי מכאיב לי.) ויתור על דיון תבוני ומסורי וחינוך לדמות אדם וחברה כפי שהם צריכים להיות. אם הכל הינו תלוי הקשר ומקום במציאות, אם הכל סובייקטיבי - התבונה החברתית – פיקציה או מיתוס שהתפתחו בהקשר היסטורי ותרבותי ספציפי שמשרתים את האינטרסים של הקבוצה השליטה ואינם מבטיחים התקדמות לקראת הבנה אמיתית יותר של המציאות והבניה של עולם אנושי צודק יותר. ביגוד לחינוך ההומניסטי שמחויב לקידום האדם ורווחתו, לטיפוח צמיחתו האישית, לפיתוח הביקורתיות ומימוש היכולת. החינוך ברוח הפוסט מודרניסטית המיט מוות על עצם הניסיון לחנך ומסתפק בסיוע לצעירים להגשים את מטרותיהם הפרטיות. לרוב, על פי דרישת השוק.

אני סבור כי כל אלה בכלל אתגרי החינוך בעידן הזה – הפוסט מודרני. אני מאמין שזה תפקידי כמחנך, כהורה וכמי שמנסה לחנך את עצמו. יש לעורר את הכמיהה לתבונה ולאידיאל האנושי – כפי שהוא ראוי להיות. יש להמשיך ולחנך לביקורת ולמיצוי היכולת. אולם, בד בבד יש להתכוונן אל הפלורליזם של העידן החדש. פתיחות וספקנות אינם מאיימים עלינו עוד. עברנו את זה. אדרבה, הללו יגינו עלינו מפני גישה סמכותית העלולה לאיים על חירות האדם ועל חייו. ישחרר את האדם ממתחים, מריבות, אלימות, מלחמות, מחסור וסבל.


ולמה כן?
יש מידה לא מבוטלת של תועלת בהלך החשיבה החופשי לבחון כל דבר חיוני לקיום האדם ולחירותו (גורביץ). הפוסט מודרניזם מביא עמו דמוקרטיזציה של נכסי תרבות והופך אותם למוצרים שווי נפש תוך ביטול מדרגים של מוקדי כח אליטיסטיים. יש כאן ביסוד המשמעת הנורמטיבית, כבוד וסלחנות בתחום הערכי והתרבותי, בניגוד לכוחנות הסמויה של המודרנה שכפתה את הפרשנות של 'הזכר האירופאי הלבן' על השכבות החברתיות החלשות יותר.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה