שתי פרשנויות מרקסיסטיות

פרשנות מרקסיסטית על התנגדות לחוק הירושה

"הואיל וביטולה יוליך כנראה להלאמה גוברת והולכת של הבעלות על הטובין, והואיל והיא ממריצה בצורה כה ברורה לצבירת רכוש עד שהיא חיונית לפעולתו של הקפיטליזם, הירושה היא מוסד הטבוע בעצם מהותה של הכלכלה הקפיטליסטית"

(Comparative Economic System, by Whiliam N.)

יש כאן קריאה של מצב עניינים והצגה של טענה הנובעת כמסקנה. יש כאן התבססות על טענה שישנם עניינים מהותיים שהקשר ביניהם הכרחי ומחויב באופן שכלי ובלתי נמנע. הטענה היא טענת מהות – הכלכלה הקפיטליסטית מעצם מהותה מקיימת את מוסד הירושה. הנסיבות לכל הם כפולות ובאות מתוך העקרונות של הקפיטליזם. נפתח בשנייה: ההמרצה שגורמת מוסד הירושה לצבירת רכוש, שהיא כידוע אידיאל קפיטליסטי, מחייבת שלא לחבל בו. המחשבה כי למרות שאני אינני נהנה ולא אוכל להנות מכספי המרובים, אבל צאצאי בוודאי יהנו מהם מעודדת אותי לצבור רווחים על אף שלא אוכל לממשם. אלמלא היה ממוני עובר בירושה לצאצאי לא הייתי טורח אלא כדי מחייתי בימי חלדי. הטענה השנייה היא שביטול הירושה יגרום להלאמה גבוהה של הבעלות על טובות הירושה. גדילתה של המדינה על חשבון הפרט היא בוודאי נוגדת את העקרון הקפיטליסטי.

אם כן נסכם ההנחות, או היסודות שעומדים בבסיס השיטה הם – לוגיקה, מצבי עניינים מהותיים של צורות כלכליות שמחייבות עקרון מסויימים במציאות. התבססות על הנחות הקפיטליזם – עידוד הרווח האישי של הפרט החופשי וצמצום המדינה לכדי המינימאלי.

הירושה היא עניין שנדמה לי כמובן מאליו וכמו חוק טבע רוחני הנגזר מחוקי הבעלות. לא הייתי מבסס אותו על הקפיטליזם אלא על עצם עקרון הבעלות. יש כאן התנכרות מחוק הבעלות ובנייה של עקרון הירושה. אני מבין מתוך ההצדקה שהטקסט מציע לעקרון הירושה שהוא מוטל בספק עמוק ויתכן שחשיפת המניעים הקפיטליסטים שעומדים בבסיסו מבקשים לקעקע אותו. אפשר לזהות כאן את מלחמת המעמדות בין אלה שזכו מן הירושה לאלה שלא זכו, שנקודת הפתיחה שלהם שונה באופן עמוק ושהטקסט מבקש אולי לקעקע. אני לא מוצא כאן מודל של קונסטרוקציה.

מרקס מפרש את לייבניץ

אני מודע לכך שהטקסט שבחרתי קשור באופן ישיר למרקס משום שהוא עוסק בכלכלה ובניתוח או ניסוח מחדש של חוקים שלה. אני בוחר טקסט נוסף, מתוך הספר 'מבוא ללוגיקה' והפעם של לייבניץ מתוך הכרה ברורה שהוא אינו קשור לעניינים שמרקס עוסק בהם במישרין, בכדי לבחון האם אפשר לנתח אותם איתו.

"הואיל והאושר תלוי בשלוות הנפש, והואיל ושלוות נפש מתמדת תלויה בביטחון שיש לנו בעתיד, והואיל וכל ביטחון תלוי בידיעה שנרכוש על מהות האלוהים והנפש, יוצא מכך שהמדע הכרחי לאושר אמיתי."

(Leibniz, Preface a la Science Generale)

אני לא מוצא כאן גורמים היסטוריים אבל יכול לזהות כאן מתחים ועקרונות. המסקנה היא שהמדע הכרחי לאושר אמיתי. מובן כי מסקנה זו נדרשת לעומת טענה כי המדע אינו הכרחי או אפילו שולל ומעכב את האושר האמיתי.

ההקדמות למסקנה הן שהאושר תלוי בשלווה הנפש. שלוות הנפש מופרעת למצב של חוסר בטחון מפני מוראות העתיד. חוסר בטחון זה נפתר ומתמתק כאשר מגיעים לידיעה על מהות האלוהים והנפש. כאשר יתברר לנו נכוחה מתוך הידיעה על מהות האלוהים והנפש מצבנו בעתיד – שלוות הנפש לא תהיה מופרעת בשל הבטחון.

ההנחות הם שיש צורת חיים אנושית של אושר ויש לחתור אליה. יתרה מזו, שהאושר הוא המצב הטבעי שמופרע בשל אי ידיעה. הנחה נוספת היא שאת הפחדים מפני העתיד אפשר לפתור באמצעות ידיעת העתיד וכי ידיעה זו אפשרית ונגזרת מתוך הידיעות על דבר האלוהים והנפש.

לייבניץ מבקש לעודד את קרואיו לחיים של מדע ולבסס את הנטייה המדעית מתוך שיקול אינטרסנטי של בקשת שלווה ואושר אישי. אני יכול להניח שיש מתח סביב שאלות על דבר האלוהים והנפש ויש הנחה שאין טעם בעיסוק הזה. יש כאן התנכרות למצב העניינים הטבעי ולהרגשה הפשוטה שיש אנשים שחוששים יותר מן העתיד – עניים וחולים, לבין כאלה שפחות חוששים – עשירים ובריאים. יש כאן התנערות ודילוג מעל מלחמת המעמדות ואולי סוג של היסח דעת או בקשת מרפא.

המבנה שיש כאן הוא של אושר שנגזר מתוך ידיעה. הידיעה נמצאת בחושך ובמצב של אין – אי ידיעה. הוצאתה לאור בדרך המדע סביב שאלות האלוהים והנפש מקרינה בטחון על הנפש המיוסרת. הפחד ואי הידיעה כרוכים זה בזה והם שיקוף אחד של השני.