יום שני, 18 באוגוסט 2014


השאלה היא: 
'אני' שאין לי בעולמי אלא 'אני', 
הרואה את עצמו בחיים תלוש וסמוי מכל העולם הגדול הזה, 
בודד ותוהה בכל העולם הגדול הזה, 
מסוער מכל הצדדים ומכל המעמקים כמוץ מגורן, 
- מה לי בעצם,
לעמקו של דבר ולאמיתו של דבר,
ולעולם הגדול הזה עם כל מה שחי בו והווה בו?
מה 'אני' לו ומה הוא לי?
היש דבר-מה מאחד אותי בעומק הוויתי בו, בעולם הגדול הזה בכללו ובכל פרטיו: באדם, בכל מה שחי והווה?
מאחד כך, שיש בינינו יחס פנימי, נצחי, טמיר ונעלם, כעצם החיים,
יחס של חיים משותפים ויצירה משותפת...
או שמא אין כל זה אלא דמיון כוזב,
שמא 'אני' באמת לא ותר ממין מוץ מסוער מגורן,ואין לי עם כל העולם ואשר בו שום יחסים אחרים, ושום חשבונות אחרים,
מלבד היחס והחשבון של מלחמת הקיום,
ואין לי אלא החיים שאכבוש לי, והעולם שאברא לי?...
אם לא יותר נאה לי, בן אדם תולעה, קצר ימים ושבע רוגז ויותר מחוכם
לחיות את ה'על כרחך אתה חי' הקטן והתפל שלי,
פשוט כפי חיותי, כפי הרצון והיכולת, בלי כל התחכמות תפלה ובלי כל פיוטיות כוזבת, ילדותית, בוראה עולמות תלויים על בלימה, או על פחות מבלימה - על הונאה עצמית לדעת?!"

(אהרון דוד גורדון, האדם והטבע, 1904)

"שמעתי בשם מורי [הבעל שם טוב] בעניין התפילה וכוונתה,
וייחודים,
שצריך לקשר את עצמו בהם,
וידוע שהוא [האדם] עולם קטן,
ובהתעוררות דלמטה יתעוררו למעלה וישפיעו למטה,
עד מדרגתו של זה האדם המכוון זה ומקבל השפעה."

"יכוון בתפילה שמעורר אותיות שנבראו בהם שמים וארץ וכל הברואים כולם, עליונים ותחתונים, כל העולמות כולם,
ואם כן, באומרו התפילה והשבחים הוא אומר עם כל העולמות ועם כל הנבראים,
כי הוא מעורר האותיות, והאותיות הם החיות של הברואים,
אם כן - אם כולם הוא אומר,
ומעלה כל הנבראים משמים וארץ בכוונה זו,
ועל ידי בני העלייה שמתפללים בכוונה, הם מעוררים גם האותיו של פחותי ערך, וגם הם יוכלו להתפלל יותר בכוונה ובהתלהבות,
ויחזרו למוטב,
והבעל שם טוב גילה זה גם כן ואמר לתלמידיו -
צריך אתה להתפלל אפילו על עוף הפורח המצפצף."

(רבי ישראל בעל שם טוב, עמוד התפילה, סי' פב, פ).




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה