שאלה פתוחה בכיתה

1.       שאלה פתוחה: שאלה שאין לה באופן עקרוני תשובה חד-משמעית, (כמו שאלה סגורה שהתשובה עליה היא כן/לא); שיש לה בפועל כמה תשובות; ותשובות אלה שונות, ויכולות להיות אפילו סותרות.

2.        שאלה שפותחת לדיון מוסרי, הבעות עמדה, תפיסות עולם.

3.        שאלה שמחייבת 'עיניים חדשות': התשובה לשאלה אינה מובנת מאליה, מה שכולם אומרים או חושבים, או מה שיודעים שאתה מצפה לשמוע. היא לא נשלפת מארסנל הדברים המשומשים. היא צריכה להיוולד כאן מחדש, לחשוב על זה בעיניים חדשות.

4.        שאלה מחוברת: שאלה שגם רלוונטית לחיי התלמידים ולא רק שאלה חזקה במקור עצמו.

5.       השאלה צריכה לפתוח מצד אחד, אך שהפתיחה לא תפזר את המוקד של השיעור, אלא תאפשר להשתמש בחומרים שעלו והתפתחו להמשך קידום השיעור מתוך לימוד המקור

משובים שיוצרים תהודה בכיתה

בס"ד

הגדרות

משוב - הוא תגובה של אדם על דבר שעשה או עושה אדם אחר: בדיבור, בשפת גוף, במעשה. היא יכולה להיות הערכה –  מפורשת או מובלעת, ישירה או עקיפה, או תגובה שתעורר תגובה נוספת.

חיינו רוויים משובים – כאלה שאנחנו מקבלים וכאלה שאנחנו נותנים. משובים הם רכיב מהותי בכל תקשורת בין בני אדם, והם אמצעי חיוני לכל למידה באשר היא.

 

דיאלוג – הוא שיח שמתקיים, בדרך כלל, מתוך בחירה חופשית של שני הצדדים, כאשר כל צד מביא עמו מטעןן משלו, מקשיב לזולתו, מקבל ואף תורם משלו. התנאים המאפשרים דיאלוג: כבוד, הקשבה, פתיחות, השתתפות, חופש, הדדיות ושוויון.

הדיאלוג - הוא פתח לכל מגע אנושי ולכל למידה מן הזולת. ההקשבה והדיבור הם הכלים המרכזיים של התהליך החינוכי ובאמצעותם אנו מקיימים את עיקר הקשר עם תלמידינו. הרגעים המרגשים ביותר בחינוך הם הרגעים שבהם אנו חשים כי "נגענו" בלבו של תלמיד/ה, או שהוא או היא "נגעו" בליבנו: הייתה הארה, הייתה הבנה, התקיים דיאלוג במלוא מובנו של המושג. אלה הם רגעים נדירים, אך עוצמתם רבה וכשהם מתקיימים אנו חשים כי הושגה מטרה חינוכית ראשונה במעלה.

עקרונות בניהול משוב של דיאלוג:

1. דיאלוג טוב אינו מעבר מהיר מתלמיד לתלמיד כדי למקסם את ההשתתפות, או משאלה לשאלה כדי לשמור על קצב ה"פינג פונג" בכיתה. חשובה מאד גם ההשהיה!

כדאי להאט את קצב ה'פינג-פונג'. קודם כל חשוב לתת זמן לפני שאוספים את התשובות. זה ירחיב את מעגל העונים. אחרי מתן התשובה – לא כדאי למהר להגיב. השתהו קצת על מה שתלמיד אמר. אפשר לומר "תן לי לחשוב על זה רגע", או "הסבר לי שוב, אני רוצה להבין".

2. שיפוט חיובי  ("יפה מאד", "מצויין") הוא משוב מחזק שנותן 'תגמול' למשתתף, אבל הוא הרבה פעמים מותיר את הדו-שיח ברובד שטחי וצפוי. הערכה ממוקדת איכות, שאלה שדורשת הסבר, דוגמא, המחשה, או ערעור של בסיס התשובה הצפוי – יגלו רובד עמוק יותר בתשובה של התלמיד, ובדו-שיח שלנו מולו.
3. חשוב לדעת שאמנם יצירת דיאלוג מול תלמיד אחד נותנת תחושה של סכנת איבוד שליטה מול כל הכיתה, אבל מצד שני היא גם מקרינה על כל השיח של הכיתה. ולכן חשוב לשמור על איזון. לא בכל תשובה נדרש משוב מעמיק, אבל נתכנן מקומות מסויימים שבהם נרצה לפתוח את הדו-שיח מעבר למילה של הערכה, אל רובד עמוק יותר של דיאלוג.
4. כשאנו "נעולים" על תשובה, אנחנו פחות פתוחים לתשובות ולרעיונות של התלמידים. לכן, כדאי לאחוז בתשובה "הנכונה" באופן רופף. להיות פתוחים למגוון תשובות, ונכונים להיות מופתעים מעוד תשובות מעניינות.
5. "עקרון החסד" - כלפי תשובה שממש "גרועה". מתוך אמפטיות ננסה להבין את התשובה או הרעיון של התלמיד מנקודת מבטו, להבין כיצד הוא מבין. ננסה "לתחקר" אותו – מדוע השיב כך, למה הוא חתר. הרבה פעמים נגלה, שמה שנשמע מנקודת מבטנו  כרעיון מוטעה או אף טיפשי, כאשר מבינים את נקודת המבט של התלמיד יש בו טעם.  

"סוגי משובים שיוצרים 'דיאלוג'

סוג משוב	מאפיין	דוגמאות
1. הערכה    (של מורים...)		·         (הנהון) עוד מישהו? ·         או.קי. אני שומע. תודה ·         יפה מאד, מצוין, כל הכבוד
2. הערכה   שיש בה   פתח   למפגש	הדגשה של נקודת 'איכות' שיש בתשובה או הבעה אישית כלפיה – עניין, חידוש, רגש.	·         הוספת נקודה חדשה בדיון ·         מה שאתה אומר מאד מעניין, ·         הצלחת לנסח משהו שכולנו מרגישים. ·         אתה מעלה הסתכלות שלא רגילים לראות בדרך כלל. ·         יש נקודה חשובה מאד לדעתי בדברים שאמרת... ·         ריגשת אותי בשיתוף שלך.
3.   הבהרה,  חידוד,  העמקה	שאלה שתאפשר לתלמיד לפתוח יותר את התשובה, כך שתעלה את רמת הדיון לעומק אחר. כדאי קודם לחזור בקצרה על דבריו (שיקוף) – בלשונו, או בניסוח חדש שיש בו העמקה (מינוף)	כלפי טיעון / דעה: ·         תסביר למה אתה מתכוון? אני רוצה להבין טוב יותר מה אתה מתכוון כשאתה אומר "(מושג מרכזי בתשובה)" ... ·         למה אתה חושב שיש כאן סכנה של פירוק החברה? במה זה יכול לבוא לידי ביטוי? ·         במה זה בא לידי ביטוי? תוכל להביא דוגמא שתמחיש את מה שאומר? כלפי שיתוף אישי / רגשי ·         מה הרגשת באותו רגע? מה חשבת כשזה קרה? ·         מה לקחת איתך מהאירוע הזה?
4. ערעור	שאלת 'פרובוקציה' שבאה לחדד את עמדתו, או לקרב דעתו לחולקים, או להעמיד אותו בסיטואציה מסוימת שבו הוא נדרש להחליט	·         מה תגיד במקרה ש... האם גם במצב כזה אתה חושב ש... ·         נניח שאתה היית נקלע למצב ש... איך אתה היית פועל?
5. יצירת דיאלוג בין התלמידים	יצירת שיחה לא רק בין כל תלמיד למורה, אלא בינם לבין עצמם. הדגשת יסודות משותפים בדבריהם, יצירת התייחסות אחד לדברי רעהו, והנגדה ביניהם יוצרים עומק אחר בשיחה.	·         נוי וסיון, אתן אמרתם בדרכים שונות, שהנתינה היא מרכיב משמעותי בזהות שלנו. ·         אתה בעצם אומר כיוון אחר ממה שתומר אמר קודם. במה אתה לא מסכים איתו? ·         דנה, את יכולה לענות ליואב שלא הסכים איתך?

שמונה טיפים לכתיבת פרוזה של קורט וונגוט

שמונה טיפים של קורט וונגוט ('עריסת חתול', בית מטבחיים 5') לכתיבת פרוזה מתוך פוסט של יהודה גזבר שכדאי שלא ישכח בשטפון הפיד. עריסת חתול הוכר גם כעבודת תזה באנתרופולוגיה, אם זה מעניין מישהו.
תורגם על ידי כי אני צריך לסיים סיפור, מה שגורם לי לבזבז זמן וכו'.
---
א. השתמש בזמנו של זר מוחלט בצורה כזו שהוא לא ירגיש שהזמן שלו בוזבז.

ב. תן לקורא לפחות דמות אחת שהוא או היא יכולים לעודד ולתמוך בה.

ג. כל דמות רוצה משהו, אפילו אם זה כוס מים

ד. כל משפט חייב לעשות אחד משני דברים: לחשוף דמות או לקדם את העלילה.

ה. התחל קרוב לסוף ככל שניתן.

ו. היה סדיסט. לא משנה כמה מתוקה או תמימה הדמות המובילה שלך, עשה שדברים איומים יקרו לה, כדי שהקורא יוכל לראות ממה היא עשויה.

ז. כתוב כדי לספק את רצונו של אדם אחד. אם תפתח את החלון כדי לאהוב ולרצות את כל העולם, כביכול, הסיפור שלך יקבל דלקת ראות.

ח. תן לקורא הכי הרבה מידע שאתה יכול לתת, והכי מהר שאפשר. לעזאזל עם המתח. צריך שתהיה לקוראים הבנה מלאה של מה הולך לקרות, איפה ומדוע, עד שהם יוכלו לסיים את הסיפור בעצמם; למקרה שג'וקים יאכלו את הדפים האחרונים.

תוספת בסוף - מחברת הסיפורים הקצרים האמריקאית הטובה בדורי הייתה פלאנרי אוקונור. היא הפרה כל אחד מהחוקים שלי מלבד הראשון. סופרים גדולים נוטים לעשות זאת.

עשרת הכללים של ג'ונתן פראנזן לכתיבת פרוזה

יהודה גזבר ממליץ בפוסט בפייסבוק על עשרת הכללים של ג'ונתן פראנזן לכתיבת פרוזה. מוגש מטעם מישהו שתרגם אותם בזמנו. הייתי מתווכח עם סעיף 8 אלמלא הייתי עסוק יותר בלבזבז את זמני. 

1. הקורא הוא ידיד, לא אויב ולא צופה מן הצד. 

2. כתיבה בדיונית, שאינה הרפתקאה אישית של היוצר לתוך הפחד או לתוך הלא-ידוע, אינה שווה כתיבה, אלא אם כן כסף כרוך בסיפור.

3. לעולם אל תשתמש במילה ´ואז´ לחיבור. יש לנו את וא"ו החיבור למטרה הזו. שימוש ב´ואז´ הוא פתרון של סופר עצלן או נטול-שמיעה-מוזיקלית לכך שיש לו יותר מדי ´ו´ על הדף.

4. כתוב בגוף שלישי, אלא אם כן קול ייחודי בגוף ראשון מציע את עצמו באופן שאין לעמוד בפניו.

5. ככל שהמידע הופך להיות חופשי, אוניברסלי ונגיש, הצורך בעשיית מחקר מעמיק בשביל הרומן פוחת והולך.

6. הכתיבה הביוגרפית הטהורה ביותר דורשת המצאה טהורה. איש מעולם לא כתב סיפור אוטוביוגרפי יותר מאשר ´הגלגול´.

7. אתה רואה יותר כאשר אתה יושב בשקט מאשר כשאתה רודף אחרי משהו.

8. ספק אם מישהו עם חיבור לאינטרנט באיזור העבודה שלו כתב אי פעם סיפור טוב.

9. פעלים מעניינים הם לעיתים רחוקות באמת מעניינים.

10. אתה חייב לאהוב את הדמויות שלך לפני שתוכל להיות חסר רחמים כלפיהן.

---
[מלבד זאת, יש עוד מעט מקומות בסדנת הפרוזה שלי. ימי שלישי בערב. ירושלים]

קהלת, שייקספיר, ליבוביץ ולאה גולדברג

קהלת קרא את דבריו והעמוקים בנעימה חרישית ונוגה. שייקספיר הטה אוזן ואז הרצה במליצה:

"כל העולם הוא במה, כל הגברים והנשים רק שחקנים. יש להם יציאות ויש כניסות, וכל איש בימיו – הוא משחק שְלל תפקידים שונים, והמערכות שלו – שִבעה דורות.

[1.] ראשית-כל – העולל, פועֶה, מקיא, מרטיב בזרוע האומנת.

[2.] אחר כך התלמיד המתלונן, עם הילקוט שלו, פרצוף בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון באי-רצון לבית-הספר.

[3.] אז בא האוהב, רותח כמו כבשן, ומזמר בלדה בוכיה על גַבּותיה של אהובתו.

[4.] ואז חייל, מָלא קללות מכל סוג ושפה, ועם זקן פנתר, לא יפגעו לו בכבוד, מהיר להתלקח ונדלק לריב, רודף אפילו בתוך לוע של תותח בועת סבון, שְמָה מוניטין.

[5.] אז השופט, עם כרס עגולת שומן, כיס מדושן כסף שחור, מבט חמור, זקָן גָזוּר לפי

הספר, פֶּה מלא באמרות שפר עם דוגמאות מודרניות; וכך הוא משחק את התפקיד שלו.

[6.] בדור ששי המחזה עובר אל הישיש המטושטש, כחוּש בנעלי-בית, משקפיים על

החוטם וארנק צמוד למותן, זוג מכנסיו שהוא שמר מימי העלומים תלוי עליו כמו שק, כי הצטמק הגֶזע, התכווץ הַקְּפִיץ; קולו, גברי רועם, הופך שוב לפַלְסֶט ילדון, עם צליל שורק

ומצייץ.

תמונה אחרונה מכל, אשר נועלת מחזה מוזר ורב-תהפוכות זה, היא ילדוּת שניה ושִכחה גמורה, נוֹן-שן, נוֹן-עין, נוֹן-טעם, נוֹן-כלום."

(כבקשתכם "AS YOU LIKE IT" ויליאם שייקספיר תרגום: דורי פרנס)

וישעיהו לייבוביץ בהה בנקודה מסויימת באוויר ודומה שהיה שהוא שקוע בענייניו. ואז הניף את אצבעו הגרומה ונזף בקול מצליף ומתלונן:

"זה כל-האדם! קיימת אנלוגיה עמוקה בין "הבל הבלים הכל הבל" של "קוהלת", לבין דברי שייקספיר, אלא שהאחרון לא ידע או לא עלה בידו, להביע את הרעיון העמוק והעצום של המאמין הגדול "קוהלת מלך בירושלים", המלמדנו כי למרות רעות-הרוח וההבל הרב האופפים את שבע תקופות חיי האדם, יראת-אלוהים ושמירת מיצוותיו, "זה כל-האדם".

(הגיונות על מגילת קהלת)

(אבל להכי יפה שיש - לאה גולדברג על קהלת - תסתכלו כאן.)

שורשים בעלי שתי אותיות

פוסט לבלשנים עם נטייה קבלית או למוקבלים עם נטייה בלשנית:

להלן רשימה של ששורשים בעברית מתחילים משורשים בני שתי אותיות ויש בינהים קשר פנימי:
דוגמה בולטת זה השורש פ"ר שמבטא פרוד ושבירה:

פר: פר"א, פר"ד, פר"ז, פר"ח, פר"ט

אבל לא רק. ראו למשל:

רע: רע''ע רע''ד רע''ץ / רע''ש רע''מ
גל: גל''ה גל''ף גל''ח
אס: אס''ר אס''ף אס''ם
גב: גבב, גבה, גבל, גבן, גבע, גבר

יש לכם דוגמאות נוספות?

זכורני כד הוינא טליא וכבש המקפץ על הגבעות, באחת ההתוועדויות של הרב גינזבורג, שאמר: למילה 'חשש' ו'חשב' אותו השורש בן שתי האותיות. המילה 'חשש' היא בעצם שורש של 'חש' 'ש'. דהיינו, חש שמשהו קורה אך לעת עתה חישה זו מלווה בדמיונות והחש אינו יכול להצביע עליו באמת. לעומתו 'חשב' הוא שורש של 'חש' - ב. דהיינו, חש במשהו ויכול לדעת גם במה בדיוק. התבוננות פרטית זו איננה חשש אלא מחשבה.

תארתי לעצמי שהמגמה לקחת את כל השורשים בעברית, שרובן בני שלוש אותיות, לכיוון השתיים היא קבלית. על בסיס הנאמר בספר יצירה העולם נברא בדיבור בדרך צירוף. כלומר - לא ציווי האל על הדברים להיות הוא שעשאם אלא צירופי האותיות. האותיות הם אלוהיות וקדושות, מלאות חיים ורצון. לא רק סימנים שרירותיים של דוברי שיח מקומי. הצירופים שלהם יוצרים את כל הדברים בהדרגה. מצאתי לזה אז קצת ביאור בתחילת 'שער הייחוד והאמונה' של אדמו"ר הזקן מחב"ד. והרחבה טכנית גדולה מאוד בסוף ספר הקדמות ושערים של בעל הלשם שבו ואחלמה במאמר 'שער הפונה קדים'. בעומק העניין אדמו"ר הזקן ביקש להמחיש את המגמה האקוסמיסטית ולראות שהכל אלוהות. לא רק המדבר, החי והצומח, שסימני החיים גלויים בהם במידה פחותה והולכת. גם הדומם, ביסודו, מורכב מאותיות הדיבור האלוהי. בעל הלשם התשעשע במחשבה שצירופי האותיות הם שעשועים פנימיים שמתקיימים בתוך האלוהות ושמהם נברא העולם. צירופי האותיות, כמו משחקי מילים, והתענוג החוזר ובא שבצירופים עומדים ביסוד כל הדברים ואכמ"ל.

לאחרונה נחשפתי לאסכולה שלמה, שאפשר לכנות 'האסכולה הצרפתית' של בלשנים ופרשני מקרא שנוקטים בעמדה הזאת. חכמי צרפת - רש"י וסיעתו ורבותיו, וקראו לפעלים אלה "פעלים שניים" ורבי אברהם אבן עזרא, שלא היה צרפתי אבל היה מדקדק גדול סבר כך. אחד מראשוני המדקדקים 'מנחם בן יעקב' [מצורף קישור] כותב על כך בחיבור שלו שנקרא 'מחברת יעקב'.

טולסטוי על דה סוסיר

הסופר הרוסי, לב ניקולייבץ' טולסטוי, נפטר הרבה לפני שרעיונותיו של דה סוסיר נפוצו בעולם. את ההשפעות הבולטות על כתיבתו ניתן למצוא ברעיונות ההשכלה האירופית ובפרט ובעיקר הצרפתית: רוסו, וולטיר, מונטסקיה ואחרים. בעקבות הרעיונות של ז'אן ז'אק רוסו ורבים אחרים מהוגי הדעות של תנועת ההשכלה יצא טולסטוי למתקפה. מתוך שכנוע בסיסי שכל בני האדם טובים מטבעם הוא סימן את מקור הרשע המחלחל לחיים האנושיים בארגון הקלוקל והמושחת של החברה. כמו רוסו, סבר טולסטוי שעצם התשתית של הציביליזציה, השפה שמאחדת את היחידים בברה האנושית – נגועה ברעת השקר. בני אדם עושים שימוש בשפה כדי להסתיר את מחשבותיהם ולשקר זה לזה. גם מערכות סימנים – מערכות סמיוטיות – אחרות שמושתתות על שפה חדורות בשקר. מערכות הסימנים של דרגות ממלכתיות וכנסייתיות, משרות, אותות הצטיינות, מדי השרד, דגלים, אייקונות, טקסים פומביים ואזרחיים, צבאיים ודתיים, דוקטרינות מדיניות ודתיות וכדומה – כל אלה מחדירים שקר לחיים האנושיים. כנגד כל הביטויים האלה של ארגון סמיוטי מורכב, מלאכותי וכוזב של הציביליזציה, הציב טולסטוי – כמו רוסו – את פשטות הטבע האנושי המתגלם בשאיפותיהם התמות של בני האם שהציביליזציה לא השחיתה אותם – בין אם זהו ילד, איכר חסר השכלה או חכם התר אחר האמת הרחק מחברתם של בני אדם. כך הוגה הגיבור הראשי בסיפורו 'חוֹלְסְטוֹמֵר' (1886), סוס כחם, בחייהם של בני אדם:

"בני אדם מכוונים את החיים לא לפי מעשים אלא לפי מילים. הם אוהבים לאו דווקא את האפשרות לעשות משהו או לא לעשות משהו, אלא את האפשרות לדבר על עצמים שונים במילים מוסכמות שקבעו בינם לבין עצמם. והרי המילים שבחברתם נהוג לייחס להן חשיבות יתרה: שלי, שייך, רכוש. [...] רבים מאותם אנשים שקראו לי למשל 'סוס שלהם', לא רכבו עלי כלל, אלא רכב עלי מישהו אחר לגמרי. [...] אדם אומר: 'בית שלי' וכלל אינו גר בו אלא רק דואג לבניינו ולאחזקתו. [...] ישנם אנשים הקוראים לאדמה שלהם, שעה שמעולם לא ראו את האדמה הזאת. [...] ישנם אנשים הקוראים לנשים 'הנשים שלהם' או 'רעיות שלהם', בעוד שאותן נשים גרות עם גברים אחרים."[1]

טולסטוי כתב הרבה לפני שמשנת דה סוסיר התפרסמה[2]

בקטע שהובא לעיל מכפיף טולסטוי לניתוח חושפני את טבעו הסמיוטי של הרכוש הפרטי. בטקסטים אחרים של טולסטוי מופנה עוקץ ניתוחו כלפי מושאים סמיוטים מורכבים אחרים – בין אם זאת הטרגדיה של שייקספיר המלך ליר, שטולסטוי מפרק אותה לנתחים חסרי משמעות במאמרו 'על שייקספיר ועל דרמה' ובין אם זאת הליטורגיה הפרבוסלבית שטולסטוי מציג אותה כקש וגבבה של משמעויות מזיקות ברומן התחייה.

יחסו של טולסטוי למושאים סמיוטיים מורכבים חל גם על דרכו לתפוס את התרבות בכללותה. 'התרבות מתפתחת רק באין דת ועל כן באין מוסר'. טולסטוי ראה ב'דת האמיתית' ובמוסר תופעות שאינן מתחום תורת הסימנים, שאינה נכללת בתחום הסמיוטיקה, אלא ביטויים טבעיים של רוח האדם. את התרבות הוא תפס דווקא כיצירה שיש בה מן ההתמחות הצרה, אשר מבוססת על סימנים ונוגדת את הטבע – תולדה של צירופי סימנים המתחדשים ללא הרף. במסכת 'מהי אומנות' [1987] ובהתבטאויות רבות אחרות שלל את ערכן של רוב פסגות היצירה מתחום הספרות והאומנות – ובכלל זה את יצירותיו שלו מהתקופה שלפני המשבר, ובהן מלחמה ושלום ואנה קרנינה. כנימוק לשלילה זו שימשו שני קני מידה עיקריים לאומנות אמיתית שפיתח טולסטוי: קנה המידה של הפשטות, של ההיות הדבר מובן 'לכל בני האדם', וקנה המידה של המיקוד הדתי מוסרי של האומנות. טולסטוי הכיר רק בחלקה המזערי של המורשת האומנותית העולמית כעונה על קנה מידה אחד לפחות מקני המידה האמורים, ועל כן ראוי לשימור.

---

[1] ל.נ. טולסטוי, 'חוֹלְסְטוֹמֵר: סיפורו של סוס', איוואן איליץ' ואחרים, תרגם פטר קריקסונוב, הקיבוץ המאוחד, בני ברק 1999, עמ' 153.

[2] רבים כתבו על מאבקו של טולסטוי כנגד הציביליזציה שבעיקרה אינה אלא התארגנות מילולית סמיוטית. העבודה החשובה ביותר בנושא

  krystyna Pomorska, 'Tostoy – contra Semiosis', Slavic Linguistics and Poetics, Columbus, 1982, pp 390-398.