שורשים בעלי שתי אותיות

פוסט לבלשנים עם נטייה קבלית או למוקבלים עם נטייה בלשנית:

להלן רשימה של ששורשים בעברית מתחילים משורשים בני שתי אותיות ויש בינהים קשר פנימי:
דוגמה בולטת זה השורש פ"ר שמבטא פרוד ושבירה:

פר: פר"א, פר"ד, פר"ז, פר"ח, פר"ט

אבל לא רק. ראו למשל:

רע: רע''ע רע''ד רע''ץ / רע''ש רע''מ
גל: גל''ה גל''ף גל''ח
אס: אס''ר אס''ף אס''ם
גב: גבב, גבה, גבל, גבן, גבע, גבר

יש לכם דוגמאות נוספות?

זכורני כד הוינא טליא וכבש המקפץ על הגבעות, באחת ההתוועדויות של הרב גינזבורג, שאמר: למילה 'חשש' ו'חשב' אותו השורש בן שתי האותיות. המילה 'חשש' היא בעצם שורש של 'חש' 'ש'. דהיינו, חש שמשהו קורה אך לעת עתה חישה זו מלווה בדמיונות והחש אינו יכול להצביע עליו באמת. לעומתו 'חשב' הוא שורש של 'חש' - ב. דהיינו, חש במשהו ויכול לדעת גם במה בדיוק. התבוננות פרטית זו איננה חשש אלא מחשבה.

תארתי לעצמי שהמגמה לקחת את כל השורשים בעברית, שרובן בני שלוש אותיות, לכיוון השתיים היא קבלית. על בסיס הנאמר בספר יצירה העולם נברא בדיבור בדרך צירוף. כלומר - לא ציווי האל על הדברים להיות הוא שעשאם אלא צירופי האותיות. האותיות הם אלוהיות וקדושות, מלאות חיים ורצון. לא רק סימנים שרירותיים של דוברי שיח מקומי. הצירופים שלהם יוצרים את כל הדברים בהדרגה. מצאתי לזה אז קצת ביאור בתחילת 'שער הייחוד והאמונה' של אדמו"ר הזקן מחב"ד. והרחבה טכנית גדולה מאוד בסוף ספר הקדמות ושערים של בעל הלשם שבו ואחלמה במאמר 'שער הפונה קדים'. בעומק העניין אדמו"ר הזקן ביקש להמחיש את המגמה האקוסמיסטית ולראות שהכל אלוהות. לא רק המדבר, החי והצומח, שסימני החיים גלויים בהם במידה פחותה והולכת. גם הדומם, ביסודו, מורכב מאותיות הדיבור האלוהי. בעל הלשם התשעשע במחשבה שצירופי האותיות הם שעשועים פנימיים שמתקיימים בתוך האלוהות ושמהם נברא העולם. צירופי האותיות, כמו משחקי מילים, והתענוג החוזר ובא שבצירופים עומדים ביסוד כל הדברים ואכמ"ל.

לאחרונה נחשפתי לאסכולה שלמה, שאפשר לכנות 'האסכולה הצרפתית' של בלשנים ופרשני מקרא שנוקטים בעמדה הזאת. חכמי צרפת - רש"י וסיעתו ורבותיו, וקראו לפעלים אלה "פעלים שניים" ורבי אברהם אבן עזרא, שלא היה צרפתי אבל היה מדקדק גדול סבר כך. אחד מראשוני המדקדקים 'מנחם בן יעקב' [מצורף קישור] כותב על כך בחיבור שלו שנקרא 'מחברת יעקב'.