נסיעה בקו 18 כשרחוב אלנבי מתכונן לשינה

בשעה זו שבה סוגרים את החנויות בתל אביב המפויחת מעמל יומה כולם מוותרים. מוותרים כעת על הקונים שאולי יקלעו בטעות לחנות ונפרדים באין אומר מיעדי המכירה. מוותרים על הרווחים והחלומות מבקשים נואשות פינה רכה להתקפל, להתכרבל בה, לשינה צפופה וריקה מחלומות. גם החנויות, בהדרגה לא חיננית מוותרות על הייצוגיות הראוותנית והמצוחצחת שלהן. האורות של חלונות הראווה כבים. תריסי ההגנה מפני הגנבים נגללים כלפי מטה כפרוכת של יום חול שעליה מרוססות אותיות גרפיטי לועזי חסר פשר. האותיות מלאות צבע ומלוות בהצללה ובה בעת דהויות ומאובקות וכנועות. זאת התורה כולה על רגל אחת כואבת: הניחו לנו, אל תוציאו את את הסחורה, לא נקנה כלום. לא חסרנו דבר. מוותרים גם האנשים ואינם דוחפים כהרגלם באוטובוסים. יושבים דמומים, מטלטלים אנה ואנה בפיתולי הנסיעה. עיניהם פעורות, תלויות על בלי מה שנשטף בזרם דרך החלון. והזמן הזה של הנסיעה, שבבוקר היה מנוצל בקדחתנות לסגור עסקאות ולפתוח פרויקטים, כעת מוותרים עליו, מניחים לו לחלוף באין אומר ודברים. יושבים מותשים ומובסים. עייפים אנחנו עייפות מתוקה שיש בה שכחת עצמי עמוקה. עייפים מכדי להודות באי ההצלחה, אפילו מלהכיר בה, אפילו מלהניף את הדגל הלבן ולהנות מן החופש של מי שוויתר על עקרונותיו, ממתק זממו של המשתמט, העריק. ביטול עמוק כזה, לכח גדול שעצור בחיים, שעוצר אותם ומתיש את מרוצתם, יש בו חגיגיות שבתית. עת הלאות הנעימה מתגנבת לעפעפיים היא לוחשת צלילים של ביטול לרצון אלוהי שוטף כל, עוטף את הכל בסמיכת עלטה.

תפילת הדרך

ביום חמסין כזה הרקיע מאדים

הכביש מעלה אדים

ניחוח להשם 

ניחוח לאין שם

לאי שם
השמש קופחת עליו
והוא, כמו נפשי,
זרוע רסיסי זכוכית
בוהקים ומסנוורים,
כמו כוכבים על רקיעים שחורים
לוחשים בחום לתמרורים
ניגון תפילה חרישית