הסופר הרוסי, לב ניקולייבץ' טולסטוי, נפטר הרבה לפני שרעיונותיו של דה
סוסיר נפוצו בעולם. את ההשפעות הבולטות על כתיבתו ניתן למצוא ברעיונות ההשכלה
האירופית ובפרט ובעיקר הצרפתית: רוסו, וולטיר, מונטסקיה ואחרים. בעקבות הרעיונות
של ז'אן ז'אק רוסו ורבים אחרים מהוגי הדעות של תנועת ההשכלה יצא טולסטוי למתקפה.
מתוך שכנוע בסיסי שכל בני האדם טובים מטבעם הוא סימן את מקור הרשע המחלחל לחיים
האנושיים בארגון הקלוקל והמושחת של החברה. כמו רוסו, סבר טולסטוי שעצם התשתית של
הציביליזציה, השפה שמאחדת את היחידים בברה האנושית – נגועה ברעת השקר. בני אדם
עושים שימוש בשפה כדי להסתיר את מחשבותיהם ולשקר זה לזה. גם מערכות סימנים –
מערכות סמיוטיות – אחרות שמושתתות על שפה חדורות בשקר. מערכות הסימנים של דרגות
ממלכתיות וכנסייתיות, משרות, אותות הצטיינות, מדי השרד, דגלים, אייקונות, טקסים
פומביים ואזרחיים, צבאיים ודתיים, דוקטרינות מדיניות ודתיות וכדומה – כל אלה
מחדירים שקר לחיים האנושיים. כנגד כל הביטויים האלה של ארגון סמיוטי מורכב,
מלאכותי וכוזב של הציביליזציה, הציב טולסטוי – כמו רוסו – את פשטות הטבע האנושי
המתגלם בשאיפותיהם התמות של בני האם שהציביליזציה לא השחיתה אותם – בין אם זהו
ילד, איכר חסר השכלה או חכם התר אחר האמת הרחק מחברתם של בני אדם. כך הוגה הגיבור
הראשי בסיפורו 'חוֹלְסְטוֹמֵר' (1886), סוס כחם, בחייהם של בני אדם:
"בני אדם מכוונים את החיים לא לפי מעשים אלא לפי מילים. הם
אוהבים לאו דווקא את האפשרות לעשות משהו או לא לעשות משהו, אלא את האפשרות לדבר על
עצמים שונים במילים מוסכמות שקבעו בינם לבין עצמם. והרי המילים שבחברתם נהוג לייחס
להן חשיבות יתרה: שלי, שייך, רכוש. [...] רבים מאותם אנשים שקראו לי למשל 'סוס
שלהם', לא רכבו עלי כלל, אלא רכב עלי מישהו אחר לגמרי. [...] אדם אומר: 'בית שלי'
וכלל אינו גר בו אלא רק דואג לבניינו ולאחזקתו. [...] ישנם אנשים הקוראים לאדמה
שלהם, שעה שמעולם לא ראו את האדמה הזאת. [...] ישנם אנשים הקוראים לנשים 'הנשים
שלהם' או 'רעיות שלהם', בעוד שאותן נשים גרות עם גברים אחרים."[1]
טולסטוי כתב הרבה לפני שמשנת דה סוסיר התפרסמה[2]
בקטע שהובא לעיל מכפיף טולסטוי לניתוח חושפני את טבעו הסמיוטי של
הרכוש הפרטי. בטקסטים אחרים של טולסטוי מופנה עוקץ ניתוחו כלפי מושאים סמיוטים
מורכבים אחרים – בין אם זאת הטרגדיה של שייקספיר המלך ליר, שטולסטוי מפרק
אותה לנתחים חסרי משמעות במאמרו 'על שייקספיר ועל דרמה' ובין אם זאת הליטורגיה הפרבוסלבית שטולסטוי מציג אותה כקש
וגבבה של משמעויות מזיקות ברומן התחייה.
יחסו של טולסטוי למושאים סמיוטיים מורכבים חל גם על דרכו לתפוס את
התרבות בכללותה. 'התרבות מתפתחת רק באין דת ועל כן באין מוסר'. טולסטוי ראה ב'דת האמיתית' ובמוסר תופעות שאינן מתחום
תורת הסימנים, שאינה נכללת בתחום הסמיוטיקה,
אלא ביטויים טבעיים של רוח האדם. את התרבות הוא תפס דווקא כיצירה שיש בה מן ההתמחות
הצרה, אשר מבוססת על סימנים ונוגדת את הטבע – תולדה של צירופי סימנים המתחדשים ללא
הרף. במסכת 'מהי אומנות' [1987] ובהתבטאויות רבות אחרות שלל את ערכן של רוב
פסגות היצירה מתחום הספרות והאומנות – ובכלל זה את יצירותיו שלו מהתקופה שלפני
המשבר, ובהן מלחמה ושלום ואנה קרנינה. כנימוק לשלילה זו שימשו שני קני מידה
עיקריים לאומנות אמיתית שפיתח טולסטוי: קנה המידה של הפשטות, של ההיות הדבר מובן
'לכל בני האדם', וקנה המידה של המיקוד הדתי מוסרי של האומנות. טולסטוי הכיר רק
בחלקה המזערי של המורשת האומנותית העולמית כעונה על קנה מידה אחד לפחות מקני המידה
האמורים, ועל כן ראוי לשימור.
[1] ל.נ. טולסטוי, 'חוֹלְסְטוֹמֵר:
סיפורו של סוס', איוואן איליץ' ואחרים, תרגם פטר קריקסונוב, הקיבוץ המאוחד,
בני ברק 1999, עמ' 153.
[2] רבים כתבו על מאבקו של טולסטוי
כנגד הציביליזציה שבעיקרה אינה אלא התארגנות מילולית סמיוטית. העבודה החשובה ביותר
בנושא
krystyna Pomorska,
'Tostoy – contra Semiosis', Slavic Linguistics and Poetics, Columbus, 1982, pp
390-398.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה