תשובה של בכי - הפלגה בים של דמעות

זוהר כרך ב (שמות) פרשת שמות דף יב עמוד א

ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור,

בשעתא דהוו פסקי ישראל מאורייתא (בשעה שפוסקים ישראל מן התורה),

מיד, "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור",

הות נחתת מדת הדין לאסתחאה מדמא דישראל על עלבונא דאורייתא (מיד יורדת מידת הדין לרחוץ בדמם של ישראל על עלבונה של תורה).

ונערותיה הולכות על יד היאור,

אלין אומיא דאינון אזלין ורדפין אבתרייהו (אלו האומות שהולכות עמה ורודפות אחריהם).

על יד היאור - על סבת עלבונא דאורייתא (על יד היאור נדרש על ידי ובגלל עלבון אור תורה),

ואינון דמורים (נ"א דמיכין) בה, דרפו ידייהו מינה (והמורים בתורה – ידיהם אף היא רפה ואינם מורים בה כהוגן, באומץ ובבהירות).

א"ר יהודה:

כל מלין דעלמא תליין בתשובה (כל דברי העולם תלויים בתושבה, במבונה הרחב - חיבור העולמות הנפרדים, הספירות האלוהיות והאינסופף זה לזה.) ובצלותא דצלי בר נש לקודשא בריך הוא (ובתפילה שמתפלל אדם לקדוש ברוך הוא),

וכל שכן מאן דאושיד דמעין בצלותיה,

דלית לך תרעא דלא עאלין אינון דמען (וכל שכן מי שמוריד דמעות בתפילתו, שאין לך שער שלא עולים בו הדמעות).

מה כתיב?

ותפתח ותראהו את הילד.

ותפתח –

דא שכינתא דקיימא עלייהו דישראל כאימא על בנין, (זו השכינה שקיימת על ישראל כאמא על בניה)

והיא פתחה תדיר בזכותיהון דישראל, (והיא פותחת תדיר בזכויותיהן של ישראל)

כיון שפתחה –

ותראהו את הילד,

ילד שעשועים (ירמיה לא),

דאינון ישראל דמתחטאן קמי מלכיהון (נ"א מאריהון) בכלא,

ומיד דמתחננן קמי קודשא בריך הוא, הדרי בתשובה,

 ובכאן קמיה, כברא דבכי קמי אבוי,

מה כתיב?

והנה נער בוכה

(הפתיחה של השכינה היא כדי לראות את הפנים של ישראל. מגלים שהפנים הם של ילד קטן, ילד שעשועים, אוהב שמתחנן ובוכה לפני אביו – זו הנקודה של עם ישראל ונקודת היחסים שלו עם הקדוש ברוך הוא.),

כיון דבכי, אתעדו (ס"א מתתברי) כל גזרין בישין דעלמא, (כיוון שבוכה – מתבטלים כל הגזירות והדינים ממנו.)

מה כתיב?

ותחמול עליו,

אתער עלוי ברחמים (הקדוש ברוך הוא מתעורר ברחמים) ומרחם ליה,

ותאמר מילדי העברים זה,

דאינון רכי לבא (הוא מילדי העברים, שהם רכי לב. רוך הלב היא התכונה היסודית של עם ישראל),

ולא מילדי העכו"ם, דאינון קשי קדל וקשי לבא,

מילדי העברים,

רכי לבא מאבהן ומאמהן, לאתבא קמי מאריהון (רכי לב מאביהן ומאמן לשוב לפני אדוניהן),

ותקרא את אם הילד,

(מדת הדין קורא לאם הילד – השכינה התחתונה – המלכות, הקרויה רחל)

שהיתה בוכה, הדא הוא דכתיב: קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו' (שם),

הוא בוכה, ואם הילד היא בוכה.

א"ר יהודה: לזמנא דאתי (לעתיד לבוא), מה כתיב?

בבכי יבואו ובתחנונים וגו'(שם),

מהו, בבכי יבואו, בזכות בכי דאם הילד שהיא רחל, יבואו, ויתכנשון מן גלותא. (לא רק התשובה, גם הגאולה כולה תלויה בדמעות. 'בבכי' משתנה מתיאור מצב לתיאור הסיבה. בזכות בכיה של רחל יתכנסו מן הגלויות).

ואמר רבי יצחק: פורקנא דישראל לא תליא אלא בבכי, כד ישתלמון ויכלון בכי דמעות דבכה עשו קמי אבוי, (ישועת ישראל אינה תלויה בדבר אלא בבכי, כאשר ישלימו את מכסת הדמעות שבכה עשיו לפני אביו. צריך להבין כיצד הדמעות של עשו מתבטלות ובאופן פשוט – ביטול ברוב דמעותיהן של ישראל.) דכתיב, וישא עשו קולו ויבך (בראשית כז),

ואינון דמעין אחיתו לישראל בגלותיה,

כיון דיכלון אינון דמעין בבכיה דישראל, יפקון מגלותיה,

הדא הוא דכתיב, בבכי יבואו ובתחנונים אובילם (ירמיה ל"א):

דיבורים של בני חבורת 'אשכולות' על הזוהר:

הרב חיים: מה שמפליא כאן הוא הזיהוי של התכונה הישראלית היסודית בבכיה. העוקץ הכמעט פרובוקטיבי בסיום הדרשה היא שגם עשיו יודע לבכות. כל זמן שדמעותיו מצויות בעולם ישראל אינם יכולים להגאל וגם התשובה אינה יכולה להתרחש. כדאי שנתבונן בזה?

אריאל: יש כאן מעבר בין חטא של 'עלבונה של תורה' לתיקון ותשובה במישור אחר לגמרי - בכי. במקום התחזקות בלימוד יש בכי ושבר. גם הבכי של עשיו הוא הבכי על גניבת הבכורה ובחירת ישראל.

אבי: כשאדם בוכה, לפני פסק דין או החלטה, יש המסה חמימה ולא צפויה של השיקולים הקרים והאכזריים. ויכוח עם בת זוג שמתחילה לבכות בשלב ההכרעה נועד לכשלון. היא ממיסה את ביצורי הטיעונים המוכנים למתקפת הניצחון. הבכי שמתאר הזוהר גואל את הבוכה האובד מבדידותו הנואשת. בכייך הוא בכי עולמים עם הנער הבוכה בוכה גם השכינה ומעוררת את הרחמים.

הרב חיים: כיצד בכי, שאינו גורר עמו שום שינוי מוסרי או התנהגותי, משנה את גזר הדין? במה שאני חקרתי, בכי אינו מצוי אצל בעלי חיים, כמו גם הצחוק. אין הומור, אירוניה או צער וטרגדיה מחוץ לעולמו של האדם. ישנם שלושה סוגי דמעות: יש דמעות מתמידות הזורמות מבלוטת הדמעות שמלחלחות את העיניים. זו ההופעה המתמדת וה'טל'ית [מלשון 'טל' – ברכת שמיים שאינה מורגשת] של הדמעה. יש דמעות שהם גירוי לתגובה פיזית, כמו כניסה של גירוי זר שנכנס לעין. הדמעות מסייעות לפלוט את הגוף הזר. הדמעות שהם מהסוג השלישי נרגמות כתוצאה מגירוי אמוציונאלי. בוכים מצער, בוכים, מפגיעה והשפלה. לפעמים בצער של אחר – בסרט או במציאות – מעוררת יותר דמעות. אבידן: סיפור מרגש מעורר סערת רגשות גדולה יותר.

אבי: בכי של הרגשת תופעה שהיא גדולה מהכיל. כמו בהגיונות קודש בנסתרות התורה.

הרב חיים: מהו הבכי של התשובה? עלבון? זעם? חוסר אונים? אני חושב כמו שאמר אבי – משהו שאי אפשר להגביל. דמעה היא עמוקה יותר מניגון. כשאנחנו בוכים אנחנו מנסים לדחוק את ההתייפחות. זו הבעה שמתחת לשתיקה. אינך משמיע קולות או צלילים, תמונות או מראות. זה משהו מאד חזק שפורץ את הגבולות של השיח הרגיל שמתרחש במסגרת של מילים באיזשהי שפה. דמעה זה אולי בדיוק המקום שהוא לא שפה ומעבר לשפתיות. יש כאן הבעה שאינה הבעה במובן הרגיל. אין תחביר לדמעות, שהם גבוהות גם מקול השופר.

בכי של תשובה – בוכה ומתחטא לפני אביו. ממתיק את הדין ומעורר את הרחמים. הזוהר לא נכנס לעבי הקורה של ייחוד הנפרדים. בגלל עלבון התורה מידת הדין מתעוררת ויורדת על ישראל והתשובה שנישאת על ידי הבכי – מהות ישראל – התשובה. הכוונה היא אולי שמי שבוכה – זו המטרה. אדם צריך להגיע לבכי בראש השנה או בתשובה. אבל בכי אינו יזום או מניפולטיבי. זה תוקף אותך ונושא אותך בלי הכנה מוקדמת. האם יש עבודה כזו שצבחאה אץ האדם בהדרגה אל הבכי. איך הבכי מתקיים בתשובה?

אבי: הדימוי 'עלבונה של תורה' – גם הוא האנשה מיוחדת. יש ביטול תורה ועבירה על דברי תורה. תורה נעלבת היא כזו שלוקחת את הזנחתה באופן אישי. על עלבון צורב לא תכפר מילת סליחה, רק בכי של מי שמעיד שצער הנעלב הוא צערו וצרתו האמיתית.

הרב חיים: אם העלבתי אותך, הדרך היחידה לסמן את ההתחרטות השלמה היא הבכי בדמעות. כשמישהו מבקש סליחה בדמעות אתה יודע שהמעוות תוקן.

אבידן: בכי זה ביטוי של חוסר אונים, כל שנותר הוא המקום היותר פנימי.

הרב חיים: למה אני אמור להתרצות? למה אני מתרצה מול הבכי? אני נהנה מאין האונים? הנקודה היא שהצער שלי הוא כל כך עמוק שאין לי דרך לבטא את זה אלא בבכי.  

הרב חיים: באר"י כתוב שמי שבוכה בראש השנה זה זמן המשפט בו דנים אותך ומי שלא בוכה החמיץ את החג. הזוהר אומר הכרת החטא, וידוי, קבלה – אם לא הגעת לבכי התהליך לא הגיע עד התהום המקורית שלו. זה מאד מאתגר, בזמני חינכו שלא לבכות, לא רק בצבא אלא גם באזרחות. זה רף מאד גבוה שמשמע מהזוהר שהוא מציג שאיפה רוחנית בעבודת ה'. תשובה שלימה היא כל כך עמוקה שממילא היא גורמת לדמעות. זה אתגר, גם באופן כללי וגם מעשי. איך עושים את זה ואיך מגיעים למקום הזה? איך זוכים שבאלול לפחות תהיה דמעתנו מצויה. התשובה היא – רוך הלב הישראלי.

אלעד וייטמן: ליקוטי תנינא צה.

התבודדות חצות לילה עם הרב הלל צייטלין

חצות

עמקי ליל. דממה. שינה. ליבי ער.

אנוכי ער – אתה ער. נגורה יחד.

אני שופך שיחי לפניך, אתה שופך שיחך לפני. אתה מאזין לקולי, אני מאזין לקולך.

הבה נידבק לנצח!

אינני צועק לפניך. אינני מבקש ממך מאומה. אני – עימך, אתה – עימי.

האשיר שירתי לפניך? האריע תרועתי לפניך? האסוך נסך דמעותי לפנייך?

שירה ותרועה לא חפצת, דמעה ואנחה לא שאלת.

למה לך דמעותי? למה לך אנחותי? – כולי שלך.

למה לך שאלותי? למה לך בקשותי? – כולי שלך.

למה לך עריגתי? למה לך תשוקתי? – כולי שלך.

למה לך מילים? למה לך דברים?

בא-נא אלי, היכסני נא בי – בלא דברים.

(הרב הלל צייטלין, על גבול שני עולמות, תפילות אות ה' עמ' 219-220.)

בשעת ליל מאוחרת, בעת תרדמה עמוקה המעלימה עולם ומלואו  - תדהמה עמוקה 'מלא כל הארץ כבודו'. פתאום באמצע האין, בקרבה ממשית חבויה, בלהט עצור של אהבה גדולה והיכרות עתיקת יומין. שני רעים אהובים משוחחים בשתיקה. אהבה שאין לה גבול המילים קטנות עליה וגם המבטים מכלימים אותה בפולשנותם ההמונית. רק המחנק המעפיל במעלה הגרון ונובע בנהר הדמעות השקט, הזורם מבלי משים, משער מרחוק, במסעו הנועז, את עומק האהבה.

לבסוף גם הוא שקט כשהנפש נודדת לעומק האין המקורי שלה ונבלעת בו במסירות נפש.

ובאמת אין בקשות ואין איחולים, אין תקוות ואין פלפולים. בממשות האחדותית האלוהית אין דבר מבלעדי הכל ואין הכל, אלא דבר אחד. שאלת ה'למה לך?' נוגעת במקור הקדום, שאין טעם ואין סיבה קדומה, רק אמיתת עצמו באמיתת עצמו. פנים בפנים.

אושר וצער - זלדה

"כאשר אני רואה אדם מאושר – ליבי מלא תודה לו.

הוא המעיין המאיר אי שם, אף כי אין בי הכוח ללכת לראותו.

כאשר אני רואה אדם מואר מבפנים באהבה – ואהוב – יש לי רצון להגן עליו מפני הזדים שמתנכלים לו מבחוץ ומפני השדים שאורבי לו מבפנים. כי ההרגשה שקיים אושר, ויופי, ואהבה, אפילו אם בגלגול הזה הם אינם גרים אצלי – משנה את החיים, עושה אותם מוארים.

את הצער צריך לספר רק לשמים. כמו אותו תנא שבאו לנחמו וסיפרו לו שלעוד אנשים קרו אסונות והוא אמר: למה תוסיפו לי צער על צערי?! כך כשמספרים על כאב נורא ואומרים לך: גם לפלוני (שבלי ספק איננה פחות חשובה ממני) יש צער בדיוק כזה – נוטלים את המיוחד, מן הנורא של הצער שלי. הופכים את הר הגעש הגדול, שמפיק עננים של אבק אדום ומכסה בהם את העולם, למשהו שדר בכל בית, גם אצל השכנה. שמים את הר הגעש במגירה – מגירה של גיל, של סוג בדידות, של סוג בריאות, של סוג מזל, של סוג דור, של סוג משפחה.

והלא אין שני עלים שווים, אין שתי טיפות שוות. ואם תהיינה – יחזור העולם לתוהו ובוהו.

[אושר וצער, זלדה, מתוך 'ציפור אחוזת קסם']

האושר המציץ מעיניך

בחן, בחסד וברחמים, משוררת לה זלדה את האמיתות העמוקות הללו בשפת שירה נשית. תהומית וחמימה, פנימית ופשוטה, נוגעת ולא נוגעת. איפה האושר ואיפה האכזבה או השכול. מה קיים ואיפה הוא מתקיים בבטחה?

ישנה איזשהי חוסר סימטריה ביחס שהיא מציגה לזולת. אין דינו של המאושר כדינו של האבל. תנועה מתארת אושר ואהבה אצל האחר מעוררת אצלי תקווה להסתופף באושר הזה. לכל הפחות להתנחם בקיומו. לעומת זה, הרגשת הצער לא מתעמקת דווקא בבדידותה – רק במשכן הבדידות תוכל להתקיים.

היופי והטוב מצד עצמם. מתקיימים במרחביהם הנהדרים, מציצים לרגע, ניבטים מבין עיניו הזורחות של אדם מאושר. מפליאים בהגיונם הנדיר של זה המתהלך בשכרון אופריה.

כמו העולמות האידיאים האפלטוניים, החומקים מאחיזתן הרפה של יושבי המערה, גם היופי והאהבה מציצים ושוב נעלמים. אבל הם שם, 'אי שם'. הם "המעיין המאיר אי שם". ודי בזה בכדי להאיר את החיים העגומים והבינוניים.

הצער הקדוש

הצער האינדבדואלי היא הרגשה קיומית מתמשכת וכמעט נצחית, שאינה נעלמת גם בהופעות נדירות מעולם האושר. "אין בי הכח לראותו." / "קיים אושר, ויופי, ואהבה, אפילו אם בגלגול הזה הם אינם גרים אצלי." וככזה הוא מקודש ויקר.

יש מקום להפסיק להלאים את האבל. להגמל, לפחות לכמה רגעים, מההרגל הפטריוטי להכניס את הצער על האבל לאתוס לאומי של גבורה ונחישות כללית. הקול ההפוך של אנשים שמרגישים בהלאמה את העוצמה שלהם קיים ואולי הוא מנחם.ויש כאלה שמרגישים בזה סוג של עלבון. [אליעזר מלכיאל] הוויכוח סביב השאלה אם לכתוב שמות פרטיים על מצבות צבאיות נגזרת מכך [הרב זאב שרון]. אבל אנחנו צריכים חמלה, הן כלפי אלה והן כלפי אלה [הרב חיים וידל]. זו לא ההזדמנות לפתח איבה כלפי הדברים האלה.

[הרהורים משותפים של חבורת אשכולות, אתמול בלילה, בישיבת יפו.]
לקריאה נוספת על הספר החדש - לחצו כאן.

רבי אלעזר בן דורדיא (עבודה זרה דף יז עמוד א) עם הערות של חבורת 'אשכולות' בהנחיית הרב חיים וידאל / עריכה והגיגים נוספים: אבי טאוב

א. דיון הרקע ההלכתי

כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים,

וכי מאחר שלא שבו, היכן ישיגו?

הכי קאמר: ואם ישובו, לא ישיגו אורחות חיים.

למימרא דכל הפורש ממינות מיית?

והא ההיא דאתאי לקמיה דרב חסדא ואמרה ליה: קלה שבקלות עשתה בנה הקטן מבנה הגדול,

ואמר לה רב חסדא: טרחו לה בזוודתא, ולא מתה.

מדקאמרה קלה שבקלות עשתה, מכלל דמינות נמי הויא בה,

ההוא, דלא הדרא בה שפיר, ומש"ה לא מתה.

איכא דאמרי ממינות אין, מעבירה לא.

והא ההיא דאתאי קמיה דרב חסדא ואמר לה רב חסדא: זוידו לה זוודתא, ומתה,

מדקאמרה קלה שבקלות, מכלל דמינות נמי הויא בה.

ומעבירה לא?

ב. אקספוזיציה

והתניא: אמרו עליו[1] על רבי[2] אלעזר בן דורדיא[3],

שלא[4] הניח[5] זונה[6] אחת בעולם[7], שלא בא עליה[8].

ג. המסע אל פסגת החטא

פעם אחת שמע שיש זונה אחת[9] בכרכי הים[10]

והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה[11],

נטל כיס דינרין והלך ועבר[12] עליה שבעה נהרות[13].

ד. החשכה

בשעת[14] הרגל דבר[15] הפיחה[16],

אמרה[17][18]: כשם שהפיחה[19] זו אינה חוזרת למקומה[20],

כך אלעזר בן דורדיא[21], אין מקבלין[22] אותו בתשובה[23].

ה. המסע אל פסגת התשובה

הלך וישב[24] בין שני[25] הרים וגבעות[26],

אמר[27]: הרים וגבעות בקשו עלי[28] רחמים[29][30],

אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו[31],

שנאמר: כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה[32] וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְדֹוָד: (ישעיהו נד י)

אמר: שמים וארץ[33] בקשו עלי רחמים,

אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו,

שנאמר: שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה. וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת: (ישעיה נא ו)

אמר: חמה ולבנה[34] בקשו עלי רחמים,

אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו,

שנאמר: וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה[35] הַחַמָּה כִּי מָלַךְ יְדֹוָד צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוד (ישעיה כד כג) 

אמר: כוכבים ומזלות[36] בקשו עלי רחמים,

אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו,

שנאמר: וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם וְכָל צְבָאָם יִבּוֹל כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה: (ישעיהו לד ד)[37]

ו. ההארה

אמר[38]: אין הדבר[39] תלוי[40] אלא בי[41],

ז. התשובה

הניח ראשו בין ברכיו[42] וגעה בבכיה[43]

עד שיצתה נשמתו[44].

יצתה בת קול ואמרה[45]:

ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא[46].

ח. סגירת המגל של הדיון ההלכתי

[והא הכא בעבירה הוה, ומית!]

התם נמי, כיון דאביק בה טובא, כמינות דמיא.

ט. אפילוג

בכה[47] רבי ואמר[48]: יש קונה עולמו בכמה שנים,

ויש קונה עולמו בשעה[49] אחת[50].

ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן[51], אלא שקורין אותן רבי[52].

---

[1] 'אמרו עליו' - כולם מדברים עליו. הסיפור מתחיל מתוך איזו שמועה שמסתובבת בין אנשים. ר' אליעזר בן דורדיא הוא ידוע ומפורסם. 'סלבריטי ידוע' בציבור שכבודו מפוקפק. הוא יותר מסיפור על אדם פרטי ששמו הנקוב ידוע לשמצה. הוא (כהיום כן אז) מיתוס, אב טיפוס, אגדת עם. האקספוזיציה כאן היא דרך העיניים של החברה, הציבור, 'העולם'. הסיפור מסופר בגוף שלישי, על מי שהוא מחוץ לחיי החברה הנורמאליים. איזה מאוס ומנודה שכזה. לאורך כל הסיפור הוא לא מדבר עם שום אדם. השער היחידי שלו לחייהם של אנשים אחרים הוא צדדי ואף אחורי. דרך מה שמדברים עליו הבריות. הוא נתון למשל ולשנינה, ואולי, בסתר, אף מושא להערצה וקנאה.

[2] 'רבי' - הוא מכונה כבר כאן 'רבי', הספור מסופר בפרספקטיבה לאחרו מהסוף להתחלה. אולם בשלב זה התוספת 'רבי' מחריפה את הפארדוכס ואולי בהקשר אחר, זהו ה'רבי' של כל החוטאים עלי אדמות. (ולבסוף – גם הרבי של בעלי התשובה.)

[3] 'דורדיא' -  המהר"ל מצביע על שמו המיוחד – דורדיא הם שמרים שמעוררים לתסיסה, כדברי הרב על הרשעים, שמוסיפים את התסס החי והעז ליין כולו. אע"פ שאינם ראויים למאכל ומושלכים לבסוף.

[4] 'שלא' – שלילה היא מוחלטת וחריפה יותר מחיוב. לשון השלילה מלמדת על ההתמכרות האובססיבית. לכאורה הוא פעיל, הולך לסוף העולם, לא נח ולא שוקט. אבל באמת הוא נפעל ונדחף באין אונים, הוא אינו מסוגל להפסיק.

[5] 'הניח' – אין לו מנוח, ולכן אינו מניח. את מנוחתו הוא מוצא בחוסר המנוחה.

[6] 'זונה' – הוא אינו מעונין בקשר קבוע וארוך טווח עם אישה, אפילו אשת איש, אלא בזונה.

[7] 'בעולם' –  הוא לא בוחר רק בזונות הטובות והאיכותיות, אלא בכולם, גם בגרועות ובזולות. הוא אינו מעונין בזונה מסוימת, אלא בכל זונות העולם, באשר הם. בדגש מיוחד על ה'כל'. הוא מבקש לכבוש את העולם באמצעות כיבוש כל זונותיו.

[8] 'בא עליה' – הלשון האלימה ביותר למעשה הזיווג, שהשימוש בו הוא גם לכיבוש ארץ במלחמה - הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ... (שמות לד יב).

[9] 'אחת' – אחת הניכרת כיחידה ומיוחדת. זו שהוא 'חיפש' אחריה כל חייו. אולי היא התגשמות חלומותיו. זה יהיה כיבושו האחרון והסופיץ

[10] 'כרכי הים' – הכי רחוק שאפשר, מעבר לאוקיינוס, בעולם אחר, שמתדמה להיות כולו טוב.

[11] 'כיס דינרים' –  לא רק הכי יקר שאפשר, אלא מעל ומעבר לכל תשלום מדוד. הכי רחוק והכי יקר, הכי בלתי ניתן להשגה.

[12] 'נטל, הלך, עבר' – פעיליות רבת עוצמה. תכיפות הפעלים זה לאחר זה מתארת בדרך כלל מהירות. וכאן – החלטיות ונמרצות. אין התלבטות או מחשבה, בחירה ברורה מאליה.

[13] 'שבעה נהרות' – הכי הרבה מכשולים בכמות ואיכות שאפשר להעלות על הדעת. חצית רוביקון. השיא של מסעותיו החיצוניים שיביא אותו למחוז חפצו. למספר שבע טרמינולוגיה מפורסמת – הוא ממצה את כל מה שאפשרי בעולם הטבעי.

[14] 'בשעת' – זו תחילת השעה בה הוא קונה את עולמו. שעה שאינה דרמטית והירואית, שעה אפילה, מוזנחת ומבחילה. אותו רגע של עירום ומאיסה פיזית ונפשית, הוא גם רגע של התחלת השלת הקליפות. המסוה השקרי של האלמוות, והשליטה החיצונית שלו בחייו ובכל העולם, עומדים לפוג. ההשפלה וההכנעה יובילו אותו לבסוף ל'אין הדבר תלוי אלא בי' – בתוכי, שהיא כולה ענווה צרופה.

[15] 'הרגל דבר' – לשון חז"ל שמשמעותה תשמיש (וכך מפרש רש"י כאן). בנדה גזרו משום 'הרגל דבר' - שרגילים בו איש ואשתו

[16] 'הפיחה' – מסתבר שבאונס אך יתכן גם שבכוונה. לא ניתן להעלות על הדעת לעג גדול יותר. מאמץ האדירים, ההליכה המסוכנת מסוף העולם, המחיר היקר – הכל מתבדה. החלום מתאדה ונגוז, שוב חומק ממנו. ההפחה תקעה סיכה בבלונו הנפוח. אמנם פיחה מאוסה זו, למרבה הפלא מפיחה בו רוח חיים.

[17] 'אמרה' – לא כתוב: 'לו', אמרה לעצמה כמשיחה לפי תומה, לפי התממותה המצטדקת. אבל כמובן דואגת שהוא ישמע, מן הצד, את האמת שכולם יודעים ואין עליה חולק. היא רק חושבת בקול, אך כקובעת עובדה, זה הרבה יותר חזק, פוגע ונוקב (הרמ"א).

[18] 'אמרה' – במנורת המאור: יצאה בת קול ואמרה ואמרה לו מפי הזונה. המהר"ל מסביר 'והנה היה יוצא תשובה שלו מן החטא עצמו. לכך נקרא אלעזר בן דורדיא, כי מה שהקב"ה היה עוזר לו אל התשובה, היה בא מן הפסולת עצמו' כלומר, הזונה היא היא העזר האלקי, במודע או בשלא במודע. מזכיר את משל הזונה שבזוהר, שבו גם הפיתוי הוא עזרת ה' לאדם. (ובהמשך למנורת המאור ניתן לומר: דווקא בת הקול האלוהית דוחה אותו מחוץ לעולמו של ה'. נעילת הדלת הסופנית היא שמעוררת את הבחירה לטוב, באין ברירה. וכדרשת האדמו"ר 'אוהב ישראל' שאמירת ה' למשה 'הרף ממני ואשמידם' נועדה לעורר את תפילתו של משה. אין האונים הטראגי וסתימת הגולל על האפשרות לשינוי עוקרות מהשורש את השמירה התיאורטית של אופציית החטא. אי אפשר יותר להמשיך במדיניות העמומה והמתחמקת. אי אפשר עוד להמשיך לפסוח על שני הסעיפים, לשוב ובסתר להדחיק את התקווה ל'אחטא ואשוב'. רק כשאין ברירה והכל אבוד מתברר הרצון האמיתי והחרטה עמוקה ותהומית. ובדרך אחרת, היכולת לשמוע גם בדבריה של הזונה היא בת קול שמימית היא הצעד הראשון בדרך חדשה לתשובה.)

[19] 'הפיחה' –  הפיחה היא הפרשת ריח רע, הפרשת גזים פסולת. אפשר שיש כאן ביטוי להתרוקנות המחפירה של מה שמלא ונפוח בלא כלוום. לריקנות של המלאות היצרית שמאפיינת את חייו של בן דורדיא. מותו וגם חייו הינם התפזרות, התפוררות, נביקת רוח, מסריחה ואבודה. מביכה בהשתחררותה ומשמחת בהתנדפותה והתפוגגותה.

[20] 'אינה חוזרת למקומה' – חוסר היכולת לחזור למקום המקורי, מבטאת את חוסר הפשר והתכלית של מסלול החיים. את היאוש מהחיים באשר הם תהליך של יציאה החוצה, התנכרות והליכה לאיבוד ואבדון. ובמובן פשוט – אתה רועה זונות, אין לך אישה, אין לך בית. אין לך לאן לחזור.

[21] 'רבי' – מהמהר"ל עולה שהיא רומזת לו שהוא אינו יכול לחזור בתשובה ולהשאר בחיים, שהוא יוולד רק במותו, שאין לו עוגן לתשובה באישיותו ולכן יצטרך למות מ/בתשובתו.

[22] 'אין מקבלין' – יש מי שמקבל את השב, זה לא תהליך טבעי והכרחי, אלא תהליך דיאלוגי, פרסונלי וחופשי. חלק גדול מההתעצלות ומדחיית התשובה מתבסס על ההשערה כי תשובה היא תהליך מוחלט בעל אופני מכניסטי. אם אין הדבר תלוי אלא בי – בהבנה ההמונית ובראשית המחשבה, מתי שרק אחפוץ אוכל לשוב. אקיים בעצמי את שלבי התשובה  -חרטה, עזיבה, קבלה, וידוי - והתשובה תושלם. אולם, ידע איניש בנפשיה, כי התשובה מושלמת כשמקבלים אותה. יש הרגשה-השגה אחרת, של ריצוי והתפייסות, שתלויה בגורם נבדל ממני.

[23] 'בתשובה' – התשובה היא חזרה למקומו, ל'מקורי' ול'עצמי'. למרבה הפלא, מה שמעמיד את חייו של הרבי של החוטאים, 'המקום שלו', הוא אפשרות התשובה. ההשערה הנעלמת שתמיד יוכל לחזור למקומו מאפשרת לו להתרחק אל מעבר לכרכי הים, לאחר שבעת הנהרות. יש בכך גם קריאת תיגר על אומץ רוחו ו'גבריותו'. אומרת הזונה: אין לך מעצורים, לא הנחת זונה בעולם, אבל אינך הולך באמת בכוחות עצמך. אתה ממשיך לינוק בחבל טבור נעלם ממקור התשובה, מתקוות השינוי. אתה נאחז, כמו תינוק, בסינר של אמא. תפסיק לעבוד על עצמך, אין לך לאן לחזור. אתה הולך בכביש חד כיווני, אין דרך חזרה. הלכת באמת, בחרת באמת, אין מוצא. אם נאזין לבת הקול האלוהית המדברת מתוך גרונה של הזונה נוכל לשמוע קול של הבנה ורחמים. כאילו הזונה מזהה שיותר מכל, מה שמעמיד את חייו של ר' אלעזר היא תקוות התשובה. את התשובה הוא רוצה יותר מכל, לכן הוא דוחה אותה לסוף. הוא מאמין בעומק נסתר שסוף כל סוף הוא יחזור. היא אומרת לו: עד כאן, הלכת רחוק כל כך, לא תוכל לחזור. יש גבול לתשובה. שובו בנים שובבים חוץ מאלעזר בן דורדיא. כשהיא שומטת את הקרקע תחת רגליו הוא מיד נאחז בחבל המקורי.

[24] 'הלך – וישב' – עדיין אינו מדבר, אך בפעם ראשונה הוא מגיע למצב של מנוחה. הוא מניח לזונה, וגם לעצמו מריצת האמוק שלו, ויושב משתהה – 'מיישב את דעתו' ונפגש עם עצמו. סוף סוף לאחר שבילה את ימיו במרדף אחר זונות – בלזנות לבגוד לנאוף בעצמו, בבריחה מעצמו. פעם ראשונה שהוא נע פנימה ולא החוצה.

[25] 'בין שני' – זהו המצב האנושי, תמיד בין שני... הרים וגבעות, שמים וארץ, חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, ולבסוף, שני ברכיו.

[26] 'הרים וגבעות' – הרים וגבעות הם החלקים הבולטים והגבוהים שבמרחב הטבעי. באופן כללי הוא פונה אל מורקדי החיים העצים, הנצחיים, שקיומם איתן. ההרים הם גם האבות והאמהות 'אשא עיני אל ההרים' – אל ההורים.

[27] 'אמר' – הוא יוצא מאילמותו ומדבר בפעם הראשונה, לאחר שרק פעל בעבר. מה שהביא אותו לכך היא ה'ישב'. אולם הוא מדבר לא עם בני אדם, אלא עם איתני טבע. הוא עצמו איתן טבע, שמחוייב לחוק קדום 'שלא הניח... בעולם'. כוחותיו הפראיים והחייתיים קרובים לחי יותר מאשר למדבר. הוא שומע את שוועת האימים של המציאות כולה. לא רק איתיניותו ו'גבריותו' מעוררת, איתנות הכל עומדת על בלי מה. הכל מבקשים רחמים, הכל תלויים ועומדים, הכל בדין וברחמים.

[28] 'עלי' – לעומת ה'בא עליה', 'עבר עליה', שבהתחלה, עתה ה'על' מוסב על ראב"ד עצמו: 'בקשו עלי', 'עד שאנו מבקשים עליך'. לא הוא מעל הכל, אלא הכל מעליו. בתחתית המציאות, חסר אונים וישע.

[29] 'בקשו עלי רחמים' – הוא אינו יודע, מסוגל, מאמין, לבקש רחמים על עצמו. הוא לוקח ברצינות את דברי הזונה, וברור לו שאין לו סיכוי לשוב בכוחות עצמו. אותו אין מקבלים בתשובה אבל אותי אותם. לפיכך הוא פונה לאיתני הטבע – לאבות ואמהות – לגדולי עולם – לאבות האומה – לרביים ולמסטרים לגורויים. ובקשתו לבקש עליו רחמים, לא לסייעו, ללמדו, לתמוך ולאשש את בחירתו. הוא אינו מאמין שהם יכולים לשנות אותו, אלא רק לעורר עליו רחמי חינם נסיים. יש כאן אולי ייאוש מתשובה אלא אולי גם חוסר רצון לתשובה, ובעיקר חוסר הבנה. כל אלה מביאים בקשת פתרון חיצוני. לפי המהר"ל הוא מבחין בצדק כי אין לו קשר ל'התחלתו' שממנו התשובה ולכן מבקש עזר חיצוני. יש בזה לא רק פיכחון אלא גם ענווה שבהבנה שבדבקות ב'צדיקים' חיים. זוהי תחילתה של תשובה. יש במציאות אפשרות לתשובה אך מסתמא אינה תלויה בו.

[30] ע' דברים רבה ליברמן שמשה מנהל את אותו דיאלוג בדיוק, בנסיון לבטל גזרת מותו.

[31] 'נבקש על עצמנו' –  התשובה החוזרת על עצמה, פירושה – גם קיומנו המרשים אינו עצמאי. גם אנו מבקשים רחמים על עצמנו. גם אנו איננו יכולים להציל את עצמנו מהכיליון בלבושיו השונים, ולכן איננו יכולים לעורר רחמים עליך, ולכן עשה כמונו – בקש אתה רחמים על עצמך.

[32] כנגד היציבות והאיתנות שבהורים, בבית. מה שמובן כשהורים מזדקנים וחוזרים לתפקוד – טכני ורגשי - ילדותי.

[33] העוצמות הפיזיות והרוחניות.

[34] 'חמה ולבנה' – העוצמות הזכריות והנקביות. ע' בראשית רבה פרשה ו'.

[35] 'בושה' – הבזיון והבושה שכנגד הכבוד העמדה והערך

[36] 'כוכבים ומזלות' – העוצמות הטבעיות והעל טבעיות המניעות את העולם.

[37] גם כאן הפסוק הבא מעמיד כנגד העוצמות הנ"ל את גבורת הדין האלהית ה האלהית - כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד וְעַל עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט: (ישעיהו לד ה)

[38] 'אמר' – בפעם הראשונה הוא מדבר אל עצמו.

[39] 'הדבר' – מובן בכפל משמעות ראשית, החטא, וממילא גם התשובה.

[40] 'תלוי' – הכל תלוי ברחמים, ובקשת הרחמים תלוי במבקש. הכל תלוי ועומד והכל תלוי בי.

[41] 'בי' – מסקנה מפתיעה, מהפכנית, ואולי גם גאוותנית, והיא אכן אינה עובדת. לשון זו מופיעה בחז"ל בעיקר בפי דוד שהגיע למסקנה שהמגפה היא באשמתו. כלומר לא התשובה תלויה בי אלא האשמה תלויה בי. זה החידוש שנתחדש לו כי עד עכשיו תלה את כישרונותיו וכישלונותיו באחרים – נסיבת חייו הוריו מוריו וכו', ולכן מהם ביקש רחמים. ועתה הבין שחטאו-כישלונו הוא באשמתו ואחריותו. הוא אינו יכול להאשים אף אחד בכך וגם לא להיעזר באף אחד ומאידך אינו יודע מה לעשות.

[42] 'ראשו בין ברכיו' – חוזר לתנוחה עוברית, ציפה במי שפיר. שהות במנוחה קדומה ושלוות עולמים. למצב האנושי שאין בו יצר ולא חטא, לפני כל התפעלות והתרשמות לטוב ולרע. לשורשו הטהור, כמו שאיוב מתרפק 'מי יתנני ירחי קדם'. ובמהר"ל באופן פשוט: השפיל דעתו.

[43] 'געיה בבכיה' – געיה היא בכי הבא מהמקום הבהמי, החייתי שאינו יודע לדבר. הצד השני של איתניות הטבע היא חייתיות. העוצמות הבלתי נגדרות של ר' אלעזר בן דורדיא, הם חזקות ותהומיות. זוהי תשובה של מי שאינו אדם אלא נע ומתרוצץ בין איתניות לחייתיות. לעומת זאת רבי 'בכה ואמר'. יש להתבונן האם הבכי הוא התשובה או המיתה היא התשובה? ע' שו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך ב יו"ד סימן ב ד"ה). וראה גם: מצינו בר"ע בזוהר חדש, שבאומרו שיר השירים געה בבכיה מפני שידע עד היכן הדברים מגיעים.

[44] 'יצאה נשמתו' – יש הוא אמינא שהתאבד - ע' שו"ת שבות יעקב חלק ב סימן קיא ד"ה תשובה הנה. יצתה נשמתו – יצתה בת קול. 

[45] 'ואמרה' – זו סגירת מעגל לפתיחה 'אמרו עליו'.

[46] 'מזומן לחיי העולם הבא' – לר' אלעזר אין שייכות לעולם הזה במשך כל חייו. המקום שלו הוא ללא גבול. מזומן הוא מדרגה גבוהה מ'יש לו חלק' - תוספות מסכת כתובות דף קג עמוד ב: מזומן לחיי העולם הבא - תימה והלא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ופירש הרב ר' מאיר כל היכא דאמר מזומן לחיי העולם הבא היינו בלא דין ובלא יסורין. ולעומת זאת תורת המנחה פרשת נצבים / דרשה עו עמוד 683 : וכן הם הצדיקים והרשעים בשעת פטירתם אע"פ שהם נידונין, אין פסק דינן נגמר עד יום הדין הגדול, ועל כן קראו לו יום הדין הגדול. וזהו שאמרו רז"ל (מו"ק ט. כתובות קג ב) כשנפטרין הצדיקים והחסידים הלשון "מזומן לחיי העולם הבא", ר"ל מזומן הוא ועדיין לא הגיע למעלתו הגדולה, ואפי' על משה רבינו ע"ה אמרו כן כשנפטר משה יצאת בת קול ואמרה משה מזומן לחיי העולם הבא. וכן תורת המנחה ליום הכיפורים / דרשה פא עמוד 724 :והרמב"ן ז"ל הקשה עליו ממה שדרשו רז"ל בבלע המות לנצח (ישעיה כה ח) כי אחר תחיית המתים לא יהיה שם מות כלל כי יבולע המות לנצח. ועוד ממה שארז"ל (סנהדרין צב א) מתים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן. ועוד מצינו שאין הטובה הצפונה לאדם באה לו מיד אחר פטירתו, כי לא מצינו בשום מקום שאומרים בפטירת הצדיקים שמיד הם זוכין לעולם הבא, ואמרו בספרי כשנפטר משה רבינו ע"ה יצאה בת קול ואמרה משה מזומן לחיי העולם הבא, לא שהוא עכשיו בחיי העולם הבא. ואמרו (ברכות סא ב) בר' עקיבא כשנפטר אשריך ר' עקיבא שיצאה נשמתך באחד ואתה מזומן לחיי העולם הבא. וכן אמרו (ע"ז יז א) בר' אלעזר בן דורדיא ובקטיעא בר שלום (שם י ב) כשנפטרו שהם מזומנים לחיי העולם הבא. וע' חסד לאברהם.

עוד מקורות ל'מזומן לחיי העוה"ב: ברכות דף סא עמוד ב - אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה? (תהלים יז) ממתים ידך ה' ממתים וגו'! - אמר להם: חלקם בחיים. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא.

תענית דף כט עמוד א - תניא: כשחרב טורנוסרופוס הרשע את ההיכל נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה. בא אותו הגמון ועמד בבית המדרש, ואמר: בעל החוטם מתבקש, בעל החוטם מתבקש. שמע רבן גמליאל, אזל טשא מינייהו. אזל לגביה בצנעא. אמר ליה: אי מצילנא לך מייתית לי לעלמא דאתי? - אמר ליה: הן. - אמר ליה: אשתבע לי. אשתבע ליה. סליק לאיגרא נפיל ומית. וגמירי, דכי גזרי גזירתא ומית חד מינייהו - מבטלי לגזרתייהו. יצתה בת קול ואמרה: אותו הגמון מזומן לחיי העולם הבא.

כתובות דף קג עמוד ב - ההוא יומא דאשכבתיה דרבי, נפקא בת קלא ואמרה: כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב. ההוא כובס כל יומא הוה אתי קמיה, ההוא יומא לא אתא, כיון דשמע הכי, סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית, יצתה בת קול ואמרה: אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא.

קהלת רבה (וילנא) פרשה ז ד"ה א [יא] טובה - יצתה בת קול ואמרה כל מי שלא נתעצל בהספדו של רבי מזומן לחיי העולם הבא בר מן קצרה דהוה תמן ולא אתא, כיון דשמע כן סלק וטלק גרמיה מן איגרא ונפל ומת, יצתה בת קול ואמרה אף לאגרא קצרא מזומן לחיי העולם הבא.

ילקוט שמעוני תורה פרשת תצוה רמז שפד - ההוא קיסר דהוה סני ליהודאי אמר להו לחשיבי דמלכותא מי שעלתה לו נימא ברגלו יקטענה ויחיה או יניחנה ויצטער אמרו ליה יקטענה ויחיה אמר ליה קטיעא בר שלום חדא דלא מצית מכלת להו לכולהו דכתיב כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם ועוד קרו לך מלכותא קטיעא, אמר ליה מימר שפיר קאמרת מיהו כל דזכי למלכא לישדי לקמוניא חלילא כד נקטין ליה ואזלי אמרה ליה ההיא מטרוניתא ווי לה לאילפא דאזלא בלא מכסא נפל על רישא וקטע אמר יהבית מיכסאי חלפית ועברית כי שדו ליה אמר כל נכסי לרבי עקיבא וחבריו, יצא רבי עקיבא ודרש והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו יצתה בת קול ואמרה קטיעא בר שלום מזומן לחיי העולם הבא, בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים

[47] 'בכה רבי' – התגובה לספור היא להצטרף לראב"ד ולבכות, בכי של תשובה, או של... או של... העיקר לבכות. מי שספור זה לא מביאו לידי בכי לא למד אותו כתורה...

[48] 'בכה ואמר' – מבכי בא רבי לאמירה. את האמירה אפשר להבין כשמחה או זעם ובקורת או פליאה. ע' קובץ 'בכה רבי ואמר'. יערות דבש: ולכך (ע' להלן הערה 53) בכה רבי, כי ראה שאין לבטוח בעצמו, שאם היום חוזר בתשובה, יש לחוש שלמחר יחזור להוסיף לחטוא ולמרוד בה'.

[49] 'בשעה' – יש פירושים נוספים ל'שעה' מלבד משך זמן קצוב - בשוועה אחת בשעיה אחת (רמ"א).

[50] 'בשעה אחת' – יערות דבש: ויש להבין למה מת תיכף. וצ"ל הן בקדושיו לא יאמין, כי חשב אולי כאשר יחיה, ח"ו יחזור לסורו כי יצרו רע, והקב"ה חפץ בטובת ברואיו, ולכך מת תיכף בעודנו בתשובה שלמה לפני המקום.

[51] 'שמקבלים אותן' – לשון חז"ל והפוסקים בהקשר של קבלת גרים

[52] 'רבי' – המהר"ל: כי התשובה הוא סלוק הגשמי שבו החטא ולפיכך קורין אותו "רבי" גם כן כאילו היה שכלי, כי כאשר סלק את גופו על ידי התשובה והגיע אל המיתה – אז נעשה שכלי וכאילו היה נבדל מן הגוף לגמרי, אז נעשה שכלי וכאלו היה נבדל מן הגוף לגמרי ונעשה שכלי וראוי לקרותו רבי ".