אושר וצער - זלדה

"כאשר אני רואה אדם מאושר – ליבי מלא תודה לו.

הוא המעיין המאיר אי שם, אף כי אין בי הכוח ללכת לראותו.

כאשר אני רואה אדם מואר מבפנים באהבה – ואהוב – יש לי רצון להגן עליו מפני הזדים שמתנכלים לו מבחוץ ומפני השדים שאורבי לו מבפנים. כי ההרגשה שקיים אושר, ויופי, ואהבה, אפילו אם בגלגול הזה הם אינם גרים אצלי – משנה את החיים, עושה אותם מוארים.

את הצער צריך לספר רק לשמים. כמו אותו תנא שבאו לנחמו וסיפרו לו שלעוד אנשים קרו אסונות והוא אמר: למה תוסיפו לי צער על צערי?! כך כשמספרים על כאב נורא ואומרים לך: גם לפלוני (שבלי ספק איננה פחות חשובה ממני) יש צער בדיוק כזה – נוטלים את המיוחד, מן הנורא של הצער שלי. הופכים את הר הגעש הגדול, שמפיק עננים של אבק אדום ומכסה בהם את העולם, למשהו שדר בכל בית, גם אצל השכנה. שמים את הר הגעש במגירה – מגירה של גיל, של סוג בדידות, של סוג בריאות, של סוג מזל, של סוג דור, של סוג משפחה.

והלא אין שני עלים שווים, אין שתי טיפות שוות. ואם תהיינה – יחזור העולם לתוהו ובוהו.

[אושר וצער, זלדה, מתוך 'ציפור אחוזת קסם']

האושר המציץ מעיניך

בחן, בחסד וברחמים, משוררת לה זלדה את האמיתות העמוקות הללו בשפת שירה נשית. תהומית וחמימה, פנימית ופשוטה, נוגעת ולא נוגעת. איפה האושר ואיפה האכזבה או השכול. מה קיים ואיפה הוא מתקיים בבטחה?

ישנה איזשהי חוסר סימטריה ביחס שהיא מציגה לזולת. אין דינו של המאושר כדינו של האבל. תנועה מתארת אושר ואהבה אצל האחר מעוררת אצלי תקווה להסתופף באושר הזה. לכל הפחות להתנחם בקיומו. לעומת זה, הרגשת הצער לא מתעמקת דווקא בבדידותה – רק במשכן הבדידות תוכל להתקיים.

היופי והטוב מצד עצמם. מתקיימים במרחביהם הנהדרים, מציצים לרגע, ניבטים מבין עיניו הזורחות של אדם מאושר. מפליאים בהגיונם הנדיר של זה המתהלך בשכרון אופריה.

כמו העולמות האידיאים האפלטוניים, החומקים מאחיזתן הרפה של יושבי המערה, גם היופי והאהבה מציצים ושוב נעלמים. אבל הם שם, 'אי שם'. הם "המעיין המאיר אי שם". ודי בזה בכדי להאיר את החיים העגומים והבינוניים.

הצער הקדוש

הצער האינדבדואלי היא הרגשה קיומית מתמשכת וכמעט נצחית, שאינה נעלמת גם בהופעות נדירות מעולם האושר. "אין בי הכח לראותו." / "קיים אושר, ויופי, ואהבה, אפילו אם בגלגול הזה הם אינם גרים אצלי." וככזה הוא מקודש ויקר.

יש מקום להפסיק להלאים את האבל. להגמל, לפחות לכמה רגעים, מההרגל הפטריוטי להכניס את הצער על האבל לאתוס לאומי של גבורה ונחישות כללית. הקול ההפוך של אנשים שמרגישים בהלאמה את העוצמה שלהם קיים ואולי הוא מנחם.ויש כאלה שמרגישים בזה סוג של עלבון. [אליעזר מלכיאל] הוויכוח סביב השאלה אם לכתוב שמות פרטיים על מצבות צבאיות נגזרת מכך [הרב זאב שרון]. אבל אנחנו צריכים חמלה, הן כלפי אלה והן כלפי אלה [הרב חיים וידל]. זו לא ההזדמנות לפתח איבה כלפי הדברים האלה.

[הרהורים משותפים של חבורת אשכולות, אתמול בלילה, בישיבת יפו.]
לקריאה נוספת על הספר החדש - לחצו כאן.