תשובה של בכי - הפלגה בים של דמעות

זוהר כרך ב (שמות) פרשת שמות דף יב עמוד א

ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור,

בשעתא דהוו פסקי ישראל מאורייתא (בשעה שפוסקים ישראל מן התורה),

מיד, "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור",

הות נחתת מדת הדין לאסתחאה מדמא דישראל על עלבונא דאורייתא (מיד יורדת מידת הדין לרחוץ בדמם של ישראל על עלבונה של תורה).

ונערותיה הולכות על יד היאור,

אלין אומיא דאינון אזלין ורדפין אבתרייהו (אלו האומות שהולכות עמה ורודפות אחריהם).

על יד היאור - על סבת עלבונא דאורייתא (על יד היאור נדרש על ידי ובגלל עלבון אור תורה),

ואינון דמורים (נ"א דמיכין) בה, דרפו ידייהו מינה (והמורים בתורה – ידיהם אף היא רפה ואינם מורים בה כהוגן, באומץ ובבהירות).

א"ר יהודה:

כל מלין דעלמא תליין בתשובה (כל דברי העולם תלויים בתושבה, במבונה הרחב - חיבור העולמות הנפרדים, הספירות האלוהיות והאינסופף זה לזה.) ובצלותא דצלי בר נש לקודשא בריך הוא (ובתפילה שמתפלל אדם לקדוש ברוך הוא),

וכל שכן מאן דאושיד דמעין בצלותיה,

דלית לך תרעא דלא עאלין אינון דמען (וכל שכן מי שמוריד דמעות בתפילתו, שאין לך שער שלא עולים בו הדמעות).

מה כתיב?

ותפתח ותראהו את הילד.

ותפתח –

דא שכינתא דקיימא עלייהו דישראל כאימא על בנין, (זו השכינה שקיימת על ישראל כאמא על בניה)

והיא פתחה תדיר בזכותיהון דישראל, (והיא פותחת תדיר בזכויותיהן של ישראל)

כיון שפתחה –

ותראהו את הילד,

ילד שעשועים (ירמיה לא),

דאינון ישראל דמתחטאן קמי מלכיהון (נ"א מאריהון) בכלא,

ומיד דמתחננן קמי קודשא בריך הוא, הדרי בתשובה,

 ובכאן קמיה, כברא דבכי קמי אבוי,

מה כתיב?

והנה נער בוכה

(הפתיחה של השכינה היא כדי לראות את הפנים של ישראל. מגלים שהפנים הם של ילד קטן, ילד שעשועים, אוהב שמתחנן ובוכה לפני אביו – זו הנקודה של עם ישראל ונקודת היחסים שלו עם הקדוש ברוך הוא.),

כיון דבכי, אתעדו (ס"א מתתברי) כל גזרין בישין דעלמא, (כיוון שבוכה – מתבטלים כל הגזירות והדינים ממנו.)

מה כתיב?

ותחמול עליו,

אתער עלוי ברחמים (הקדוש ברוך הוא מתעורר ברחמים) ומרחם ליה,

ותאמר מילדי העברים זה,

דאינון רכי לבא (הוא מילדי העברים, שהם רכי לב. רוך הלב היא התכונה היסודית של עם ישראל),

ולא מילדי העכו"ם, דאינון קשי קדל וקשי לבא,

מילדי העברים,

רכי לבא מאבהן ומאמהן, לאתבא קמי מאריהון (רכי לב מאביהן ומאמן לשוב לפני אדוניהן),

ותקרא את אם הילד,

(מדת הדין קורא לאם הילד – השכינה התחתונה – המלכות, הקרויה רחל)

שהיתה בוכה, הדא הוא דכתיב: קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו' (שם),

הוא בוכה, ואם הילד היא בוכה.

א"ר יהודה: לזמנא דאתי (לעתיד לבוא), מה כתיב?

בבכי יבואו ובתחנונים וגו'(שם),

מהו, בבכי יבואו, בזכות בכי דאם הילד שהיא רחל, יבואו, ויתכנשון מן גלותא. (לא רק התשובה, גם הגאולה כולה תלויה בדמעות. 'בבכי' משתנה מתיאור מצב לתיאור הסיבה. בזכות בכיה של רחל יתכנסו מן הגלויות).

ואמר רבי יצחק: פורקנא דישראל לא תליא אלא בבכי, כד ישתלמון ויכלון בכי דמעות דבכה עשו קמי אבוי, (ישועת ישראל אינה תלויה בדבר אלא בבכי, כאשר ישלימו את מכסת הדמעות שבכה עשיו לפני אביו. צריך להבין כיצד הדמעות של עשו מתבטלות ובאופן פשוט – ביטול ברוב דמעותיהן של ישראל.) דכתיב, וישא עשו קולו ויבך (בראשית כז),

ואינון דמעין אחיתו לישראל בגלותיה,

כיון דיכלון אינון דמעין בבכיה דישראל, יפקון מגלותיה,

הדא הוא דכתיב, בבכי יבואו ובתחנונים אובילם (ירמיה ל"א):

דיבורים של בני חבורת 'אשכולות' על הזוהר:

הרב חיים: מה שמפליא כאן הוא הזיהוי של התכונה הישראלית היסודית בבכיה. העוקץ הכמעט פרובוקטיבי בסיום הדרשה היא שגם עשיו יודע לבכות. כל זמן שדמעותיו מצויות בעולם ישראל אינם יכולים להגאל וגם התשובה אינה יכולה להתרחש. כדאי שנתבונן בזה?

אריאל: יש כאן מעבר בין חטא של 'עלבונה של תורה' לתיקון ותשובה במישור אחר לגמרי - בכי. במקום התחזקות בלימוד יש בכי ושבר. גם הבכי של עשיו הוא הבכי על גניבת הבכורה ובחירת ישראל.

אבי: כשאדם בוכה, לפני פסק דין או החלטה, יש המסה חמימה ולא צפויה של השיקולים הקרים והאכזריים. ויכוח עם בת זוג שמתחילה לבכות בשלב ההכרעה נועד לכשלון. היא ממיסה את ביצורי הטיעונים המוכנים למתקפת הניצחון. הבכי שמתאר הזוהר גואל את הבוכה האובד מבדידותו הנואשת. בכייך הוא בכי עולמים עם הנער הבוכה בוכה גם השכינה ומעוררת את הרחמים.

הרב חיים: כיצד בכי, שאינו גורר עמו שום שינוי מוסרי או התנהגותי, משנה את גזר הדין? במה שאני חקרתי, בכי אינו מצוי אצל בעלי חיים, כמו גם הצחוק. אין הומור, אירוניה או צער וטרגדיה מחוץ לעולמו של האדם. ישנם שלושה סוגי דמעות: יש דמעות מתמידות הזורמות מבלוטת הדמעות שמלחלחות את העיניים. זו ההופעה המתמדת וה'טל'ית [מלשון 'טל' – ברכת שמיים שאינה מורגשת] של הדמעה. יש דמעות שהם גירוי לתגובה פיזית, כמו כניסה של גירוי זר שנכנס לעין. הדמעות מסייעות לפלוט את הגוף הזר. הדמעות שהם מהסוג השלישי נרגמות כתוצאה מגירוי אמוציונאלי. בוכים מצער, בוכים, מפגיעה והשפלה. לפעמים בצער של אחר – בסרט או במציאות – מעוררת יותר דמעות. אבידן: סיפור מרגש מעורר סערת רגשות גדולה יותר.

אבי: בכי של הרגשת תופעה שהיא גדולה מהכיל. כמו בהגיונות קודש בנסתרות התורה.

הרב חיים: מהו הבכי של התשובה? עלבון? זעם? חוסר אונים? אני חושב כמו שאמר אבי – משהו שאי אפשר להגביל. דמעה היא עמוקה יותר מניגון. כשאנחנו בוכים אנחנו מנסים לדחוק את ההתייפחות. זו הבעה שמתחת לשתיקה. אינך משמיע קולות או צלילים, תמונות או מראות. זה משהו מאד חזק שפורץ את הגבולות של השיח הרגיל שמתרחש במסגרת של מילים באיזשהי שפה. דמעה זה אולי בדיוק המקום שהוא לא שפה ומעבר לשפתיות. יש כאן הבעה שאינה הבעה במובן הרגיל. אין תחביר לדמעות, שהם גבוהות גם מקול השופר.

בכי של תשובה – בוכה ומתחטא לפני אביו. ממתיק את הדין ומעורר את הרחמים. הזוהר לא נכנס לעבי הקורה של ייחוד הנפרדים. בגלל עלבון התורה מידת הדין מתעוררת ויורדת על ישראל והתשובה שנישאת על ידי הבכי – מהות ישראל – התשובה. הכוונה היא אולי שמי שבוכה – זו המטרה. אדם צריך להגיע לבכי בראש השנה או בתשובה. אבל בכי אינו יזום או מניפולטיבי. זה תוקף אותך ונושא אותך בלי הכנה מוקדמת. האם יש עבודה כזו שצבחאה אץ האדם בהדרגה אל הבכי. איך הבכי מתקיים בתשובה?

אבי: הדימוי 'עלבונה של תורה' – גם הוא האנשה מיוחדת. יש ביטול תורה ועבירה על דברי תורה. תורה נעלבת היא כזו שלוקחת את הזנחתה באופן אישי. על עלבון צורב לא תכפר מילת סליחה, רק בכי של מי שמעיד שצער הנעלב הוא צערו וצרתו האמיתית.

הרב חיים: אם העלבתי אותך, הדרך היחידה לסמן את ההתחרטות השלמה היא הבכי בדמעות. כשמישהו מבקש סליחה בדמעות אתה יודע שהמעוות תוקן.

אבידן: בכי זה ביטוי של חוסר אונים, כל שנותר הוא המקום היותר פנימי.

הרב חיים: למה אני אמור להתרצות? למה אני מתרצה מול הבכי? אני נהנה מאין האונים? הנקודה היא שהצער שלי הוא כל כך עמוק שאין לי דרך לבטא את זה אלא בבכי.  

הרב חיים: באר"י כתוב שמי שבוכה בראש השנה זה זמן המשפט בו דנים אותך ומי שלא בוכה החמיץ את החג. הזוהר אומר הכרת החטא, וידוי, קבלה – אם לא הגעת לבכי התהליך לא הגיע עד התהום המקורית שלו. זה מאד מאתגר, בזמני חינכו שלא לבכות, לא רק בצבא אלא גם באזרחות. זה רף מאד גבוה שמשמע מהזוהר שהוא מציג שאיפה רוחנית בעבודת ה'. תשובה שלימה היא כל כך עמוקה שממילא היא גורמת לדמעות. זה אתגר, גם באופן כללי וגם מעשי. איך עושים את זה ואיך מגיעים למקום הזה? איך זוכים שבאלול לפחות תהיה דמעתנו מצויה. התשובה היא – רוך הלב הישראלי.

אלעד וייטמן: ליקוטי תנינא צה.