יום שבת, 30 באוגוסט 2014

התבודדות חצות לילה עם הרב הלל צייטלין

חצות
עמקי ליל. דממה. שינה. ליבי ער.
אנוכי ער – אתה ער. נגורה יחד.
אני שופך שיחי לפניך, אתה שופך שיחך לפני. אתה מאזין לקולי, אני מאזין לקולך.
הבה נידבק לנצח!
אינני צועק לפניך. אינני מבקש ממך מאומה. אני – עימך, אתה – עימי.
האשיר שירתי לפניך? האריע תרועתי לפניך? האסוך נסך דמעותי לפנייך?
שירה ותרועה לא חפצת, דמעה ואנחה לא שאלת.
למה לך דמעותי? למה לך אנחותי? – כולי שלך.
למה לך שאלותי? למה לך בקשותי? – כולי שלך.
למה לך עריגתי? למה לך תשוקתי? – כולי שלך.
למה לך מילים? למה לך דברים?
בא-נא אלי, היכסני נא בי – בלא דברים.
(הרב הלל צייטלין, על גבול שני עולמות, תפילות אות ה' עמ' 219-220.)

בשעת ליל מאוחרת, בעת תרדמה עמוקה המעלימה עולם ומלואו  - תדהמה עמוקה 'מלא כל הארץ כבודו'. פתאום באמצע האין, בקרבה ממשית חבויה, בלהט עצור של אהבה גדולה והיכרות עתיקת יומין. שני רעים אהובים משוחחים בשתיקה. אהבה שאין לה גבול המילים קטנות עליה וגם המבטים מכלימים אותה בפולשנותם ההמונית. רק המחנק המעפיל במעלה הגרון ונובע בנהר הדמעות השקט, הזורם מבלי משים, משער מרחוק, במסעו הנועז, את עומק האהבה.

לבסוף גם הוא שקט כשהנפש נודדת לעומק האין המקורי שלה ונבלעת בו במסירות נפש.

ובאמת אין בקשות ואין איחולים, אין תקוות ואין פלפולים. בממשות האחדותית האלוהית אין דבר מבלעדי הכל ואין הכל, אלא דבר אחד. שאלת ה'למה לך?' נוגעת במקור הקדום, שאין טעם ואין סיבה קדומה, רק אמיתת עצמו באמיתת עצמו. פנים בפנים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה