אָדָם עֵר לֵילוֹת

אָדָם עֵר לֵילוֹת 
לְבָנִים כְּמַלְאָכִים 
רְחוֹקִים,
מְלַקֵּט אֶת שְׁבָרָיו מֵאָה 
אֶלֶף חֲלָקִים.

לְכָל פָּאזֶל 
שְׁמוּרָה הַזְּכוּת
לִהְיוֹת מֻרְכָּב,
לְעֵת זִקְנָה, לְעֵת נָכוּת.

כְּשֶׁמְּמַשְּׁשִׁים 
אֶת הַתְּמוּנָה, אִם רוֹצִים, לְעִתִּים
מַרְגִּישִׁים 
שֶׁיֵּשׁ שְׁבִילִים, חֲרִיצִים קְמָטִים
שֶׁנּוֹשְׁמִים רוֹטְטִים

אָבִי טָאוּבּ