אמיל דרקהיים ועמוס עוז במאה שערים

עיקרי התיאוריה של אמיל דרקהיים

·         אנחנו יודעים דברים מהחברה. אפשר למצוא את החוקיות של המבנה החברתי. בסטטיסטיקה משתקפים זרמי עומק תת הכרתיים שהחברה עוברת מבלי שהיא תהיה מודעת אליהם.

·         למשל, ערכי מוסר, מהו 'טוב' ומהו 'רע' אפשר להבין כשנבדוק על מה החברה מענישה? היא מענישה מתוך נקם על מי שנוטש את צורת החשיבה שלה ולא מבקשת דווקא את תיקונו. צריך לבדוק איזה דברים 'מעלים את הסעיף' לחברה ומביאים אותה לידי ענישה ומה מסתכם בלחץ חברתי חזק שהאינדבדואל יכול להגיב כלפיו בויתור, מרידה או הסתגרות.

·         ההבנייה תרבותית דרך סמלים, טקסים ורעיונות.

·         דת כהבנייה חברתית של מכלול הרעיונות וההבדלות שבין 'קודש' ל'חול'. החברה מקדשת את הסמלים האלה. הטקסים מאשרים את החברה ואת הגבולות שלה, את הערכים שלה, את המבנה החברתי וההיררכיה.

·         מהו המרחב הציבורי של החברה

·         חלוקה בין סולדיריות מכנית (לכל אחד יש תחליף) לבין סולידריות אורגנית (כל אבר הוא יחודי ואין לו תחליף.

להפוך את דרקהיים לשאלות:

1.      ראשית – זיהוי של סמלים וטקסים בולטים לעין.

2.      מה מגדיר את החברה?

3.      מה המרחב הציבורי שלה?

4.      האם יש לפנינו סולידריות מכנית או סולידריות אורגנית?

5.      מיהם בעלי התפקידים, מה ההיררכיה ביניהם והאם היא אורגנית או טכנית? האם הם חלקים של שלם אחד?

6.      מהם ערכי הטוב והרע, הקודש והחול של החברה? כיצד הטקסים מאשרים את זה? כיצד הפרטים מגיבים למצב? על מה החברה מענישה ועל מה היא מפעילה לחץ חברתי?

7.      מהם זרמי העומק של החברה?

אני מנסה לתרגל את השאלות הללו על פרק מתוך הספר של עמוס עוז 'פה ושם בארץ ישראל בשנת 1982' שמציג באופן יפה חלקים שונים שונות של חברה החברה הישראלית. אני בוחר בפרק הראשון 'ברוך השם יום יום' בו עוז מתאר את שכונת 'מאה שערים' החרדית שבירושלים.

עוז מתאר את דריסת הרגל של הציונות ההיסטורית שנמחתה מעל פני השכונות החרדיות. הוא מיטיב לתאר את התפיסה העמוקה של הנצחיות הקדומה או הקדמוניות הנצחית שיש ליהדות החרדית אשכנזית שמספחת אליה את הספרדים מחד ומוחקת את סממני הציונות מאידך. בכך היא מבצרת לה 'מרחב ציבורי סטרילי' שעל אופיו היא נאבקת.

אפשר לראות את התיאוריה של דרקהיים פועלת בכמה עניינים. הסמלים הבולטים – המשיח והיטלר כהנגדה חריפה של דואליות דיכוטומית. המדינה הציונית וכל הכרוכים אחריה נוהים אחר האומות ומעוררים את כוחו המשחית של היטלר. המשיח הוא הפכו של הציור, כל מי שמתנקה מכל השפעה תרבותית ופוליטית זרה וממתין בסבלנות לבואו של המשיח.

סממנים חיצוניים וסמלים בולטים: סוכה עם סכך דהוי, חבלי כביסה מתוחים ממרפסת למרפסת והם עמוסי בגדים, הביגוד: בגדים שחורים, זקנים, משקפיים, צבעים – אפור, הזנחה או שימור מראה של עיירה ממזרח אירופה. מצב שני, הסמל הבולט ביותר, החוזר על עצמו כמה וכמה פעמים במהלך הסיור של עוז הוא צלב קרס, הרבה יותר מאשר 'חורבן בית המקדש' (עמ' 7-8).

מוסדות: 'ישיבה למצויינים, אוהל חיה שרה, נתרם ע"י בעלה אליהו סדר", "בית המדרש הגדול מיסוד האדמו"ר מזידיטשוב זצ"ל", "קרן גמ"ח עטרת צבי", "ישיבת ראשית חכמה – אולם האוכל" (עמ' 11).

סמלים עמוקים בעלי אופי מיתולוגי הסמל של 'העגלה המלאה' של החברה החרדית ו'העגלה הריקה של החברה החרדית, שנפגשות זו בזו, מן המשל המפורסם שהמשיל החזון אי"ש לבן גוריון עומד בבסיס תפיסת העולם החילוני כמרוקן ומלא בוז עולה שוב ושוב בשיחה של עוז עם חרדי מזדמן וגלוי לב. העולם החילוני מוכר כמקום של רצח, ניאוף ותסכול לעומת התום והטוהר לכאורה של העולם החרדי.

טקסים שמוזכרים – חגיגות בהקשר דתי ותורני בלבד: 'בבנייני האומה יתקיים ערב בהשתתפות מרדכי בן דוד ורדיגר ולהקת ישיבת התפוצות', 'הנחה ביריד מכירת ספרים' וכיוצא בזה. אולם גם טקסים אלה נתונים למתקפה:

לחץ חברתי בשדה הפשקווליים: 'על המודעה הזאת (של ההופעה) מרח מישהו בצבע זפת את המילים 'פושעי ישראל' וליתר הדגשה הוסיף גם צלב קרס עבה', במודעה אחרת על כותל אבן לא רחוק משם: הרב ישראל יעקב קרבסקי יוצא בקריאה גדולה להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ע"ד שנפרצה עריכה ערבי שירה במעטה של קדושה וחסידות והם מביאים לידי מכשולות של קלות ראש ופריצת גדרי הצניעות ח"ו, ואף אם מבטיחים לעורכם בדרך כשרה ובשגם משום חורבן מקדשנו בעוה,ר אסור לשיר ומכש"כ בהתכנסות ובכלי זמר, אלא רק בשמחה של מצווה בלבד ולא בליצנות ובהוללות שהיא סן המוות רוחני באיצטלא של חסידות." (עמ' 9).

כתובת זועקת "אל תגעו במשחי" הכוונה לא להשחית את ילדי ישראל הטהורים ולידה צלב קרס. "פרס לגרדום בגין לשלטון" – מחוק ומעליו נכתב בזעם "מוות להציונים ההיטלראים", "קומפורט נאצי", "בוז טדי היטלר קולק" "בורג המשומד ימח שמו", "אין מלכות מלבד מלכות המשיח" (עמ' 11).

"היטלר והמשיח, שני אלה חולשים כאן על הקירות ועל הנפשות. הכל חולף, הכל יהיה כלא היה מלבד שני אלה הלוחשים כאן בקרקעית היסורים והחימה: היטלר והמשיח" (עמ' 11).

ערכי טוב ורע: עוז מצטט שיחה שמקתיימת במכולת בין חסיד נלהב ושאנן לבין מוכר מכולת פשוט וקשה יום ממוצא ספרדי. החסיד מתאר בהערצה את רבו, שעלה להשתטח על קבר רבו בהר הזיתים וחזר משום כשהוא נקי לחלוטין מכל כאבי הגב, המעיים ושאר מרעין בישין. לתמיהתו של המוכר כיצד נוהגים כך עונה החסיד ביוהרה גלויה: "זו מידת הבטחון, מי שבוטח בה' אין לו מחלות ולא כאבים ולא שום דבר דומה לכך." עוז מעיר לקוראים שעלולים לטעות כי לפנינו היפוך של המושג בטחון "המילה בטחון פירושה כאן, כמובן בדיוק ההיפך מפירושה אצלנו: לא בחיל ולא בכח, גם לא ברופאים ובתרופותיהם. ישועת השם כהרף עין, צדיק באמונתו יחיה" (עמ' 12). גם כאן רואים את הלחץ החברתי שמיוצר בחברה על קביעה של ערכי טוב ורע אחרים מאלה המקובלים בחברות אחרות. המושג בטחון מתרוקן מתוכנו המקובל ומתמלא במובן הפוך לחלוטין. החסיד זורע במוכר המכולת רגשות אשמה על מצבו הבריאותו ומחנך אותו להלום בהתנהגותו את החברה שסביבו.

השפעת החברה בולטת ביותר בחברה החרדית ובשיחות הסרק היום יומיות שעוז נחשף אליהן. היפוך הערכים במושג בטחון למשל, אינו מסתכםהן ברמה הפרטית (בשיחת האברך והזבן במכולת) וגולש כמון לרמה הכללית (ביחס לגאולה האחרונה). רואים שוב ושוב כיצד החברה מחדירה את השקפותיה אל היחיד. הן הזבן והן עוז נתקלים בנאומים חוצבי להבות על טיבה של אמונה ועל צעדיו של האדם שנקבעו מלמעלה.

בנוסף לכך, רואים את הלחץ החברתי פועל סביב עניינים של צניעות, ריחוק מהמעשה הציוני ומכל תרבות גויית. חרופים וגידופים סביב העניינים האלה. עוז מתאר בפירוט את העווית שמפנה כלפיו אישה חרדית שהוא נעץ בה את מבטה כמה רגעים. 

כמו כן הלחץ החברתי פועל גם מעבר לתחומי החברה החרדית ותופס גם את עוז עצמו. אין באפשרותו להביע את הביקורת כלפי החברה הזו וכלפי מעשיה בשל היטלר.

סולידריות אורגנית מתנשאת:

עוז מצטט שיחת רחוב עם חרדי מזדמן וגלוי לב. מתוכה מתברר יחסו לאנשים האחרים הקיימים באוכלוסייה, עמם הוא בא במגע עקיף.

יחס לערבים: "למה נקרא ישמעאל ישמעאל? נקרא ישמעאל כדי שישמע אל מה שיצחק מצווה עליו. ולמה נקרא יצחק יצחק? כדי שיצחק למראה זה, שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים."

יחס להיסטוריה כללית של אומות העולם: "חס וחלילה שילמדו הגויים על עסקי הגויים. אנו עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. איזה עניין יש לנו להתעסק בטומאה שלהם? רצח וגזל ופריצות אתה רוצה שנלמד לילדינו?"

יחס למדינה וליום העצמאות: "מה יש לחוג בזה? מה המשיח בא? אחרית המימים?... מי שאינו בורח ממנה [מהמדינה] – מתבייש בה, ומי שאינו בורח ואינו מתבייש – גונב ממנה במצח נחושה. מה כאן יש לחגוג? מה המציאה הגדולה? שנהיינו ככל הגויים?" עוז רואה הסעות של תלמידים לתלמודי תורה הממומנים בעזרת כספים מהשלטונות הציוניים שמסבסדים את ההסעות ואת הארוחות של התלמידים. עוז מחווה את דעתו: "הציונות נהדפה מכאן כלא הייתה. או לא נהדפה אלא ירדה למדרגת שפחה, מין שיקסע העושה למען יהדות ההלכה את המלאכות הנבזות כגון איסוף אשפה ואחזקת רשות הביוב."

 המבנה האורגני קיים אבל הוא רווי סרקזם. החלקים הנמוכים – הצינות והערבים – משמשים את החרדי הצוחק משעבודם. תוך כדי זה מתלבטת תפיסת עליונות של היררכיה שמצדיקה ניצול של משאבים באין נקיפות מצפון.