יום חמישי, 28 בינואר 2016

לנשק את הפרוכת של עולם האצילות

כל הוויכוחים
כל הפירודים והפרידות
והדוקטורטים במדעי הרוח
נעוצים בהבדלה שבין
אור וכלי. סובייקט ואובייקט. רוח וחומר. תרבות וטבע. אלוהות ועולמיות. פנתאיזם ואתאיזם, קונפיציוס וצ'וואנג טסה.
גם ישו וזרתוסטרא, שופנאואר ובודהא
כולם מתפייטים ומתפרסנים מהפיצול הזה שבראש
שבראש עולם הבריאה.

אבל אי שם, מעבר לקשת,
מקום שבו איהו וחיוהי חד. הוא יתברך וחייו אחד.
בעולם האצילות, הכלי מזוכך ונעלם אור מרוב אור,
מרוב אקסטזה, מרוב אחדות.
רגעים של שקט הומה, של אין שאין בו אגו:
לא תחושת נפרדות וגם לא תחושת מיוחדות.
יש כאלה שהלכו לשם תמיד כמו נדב ואביהו. הלכו ולא חזרו.

הקדוש ברוך הוא לא רוצה שנבקר אותו תדיר.
הוא יכול היה לתכנת אותנו ככה שנשכח לגמרי את הדברים האלה.
את כל הביקורים החטופים.
אבל זה נשאר כזיכרון, כרושם.
ולכן את הגעגוע שמתאווה להתממש ולקבל מקום.
יש מיתון אונטולוגי לדבר הזה, זו הפרסא, מסך הפרוכת.
התאבכות. מבט מזוגג של עיניים נעצמות.


(בהשראת חבורת הזוהר שלנו עם הרב חיים וידל)


תגובה 1:

  1. מושג האינסוף הוא נסיון לגשר על שני עולמות. זה המושגי, המחולק, המוגדר, לזה שיש בו חויה וטעם וידיעה אך לא התבוננות עצמית וניתוח אנליטי. אינסוף הוא רק תואר שלילי: אין-סוף, אבל הוא מתחיל לגרד משהו אחר לחלוטין.

    השבמחק