יום שני, 1 ביוני 2015

ערגה השתחררה הבייתה

ערגה השתחררה הבייתה. היא שוכבת יושבת על הספה תנועתיותה מוגבלת. אחרי שהסתכלה על המתנות שקיבלה מהילדים בגן היא הרפתה לתנומה קלה לצלילי קבלת שבת של יצחק מאיר. אחרי יומיים וחצי בבית חולים אני רואה אותה וזרם חם מתפרץ ומייבב בבכי חופשי מהיגיון. רוח נעימה שטה מהים ונמסכת בניגון על מי מנוחות ינהלני. אני עוצם את עיני והכל אלוהות ורחמים עדינים ואז אני נכנע בתבוסה וגואה בבכי גדול. אחרי כל ההתחממות הגלובלית וההתחכמות הפרטיקולרית רק רחמים אלוהיים מלטפים את פני המבוגר שלי. כמה חיצים שנונים של הלצות אוכל לירות כנגד מפלצת הגורל. כמה ממים אפשר להמציא ולא לגעת בתהום. כוחו ההירואי של הגיבור הטראגי מוגבל מעצם טבעו האנושי. לפתע גיליתי שהגעתי עד הקצה והכל אין. ברגע של מנוחה ובלתי התראה מוקדמת נגלית ההשגחה הארורה, כאהובה יפה שמאצילה מחינה וחסדה. רק מבט שובב מושך את הלב להאמין וללכת שבי אחריה חיים שלמים. רגע נשגב, מכאיב בקוצר זמנו, מכת ברק, פולס של חיים, מנקה את אבק החיים מפני, זוקפת את קומתי ומושיבה אותי בחבורת בני היכלא דכסיפין. פני הכסיפו מבושה וליבי נכסף והומה בשאון געגועים רחוקים, ציפורים נודדות שחלפו לרגע ביפו המפוחמת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה