יום רביעי, 1 באוקטובר 2014

מעשה מאבי טאוב ושלמה בר בקו 25 לבת ים

אני ושלמה בר באוטובוס.

השעה כמעט עשר בלילה. אני עולה לאוטובוס לכיוון בת ים, תפסתי אותו בזמן. חוזר הבייתה אחרי עבודה ב'המקום'. בנתיים אני מחפש סתם מקום לשבת בו. בורר את הכסאות, בוחן את רמת המוזרות של האנשים שנוסעים באוטובוכס כשכבר כל החנויות סגורות. פתאום נוגה האור, בוקע מתקרת האוטובוס, על יד דלת היציאה הראשונה. אני רואה את שלמה בר לבוש טריקו וחבוש כיפה לבנה מאובקת, מואר באור של מאחורי הקלעים, יושב ומדבר עם הידיים עם היושב לצידו. אני נעצר לידו ושואל: "שלמה בר? מ'הברירה הטבעית'?", אולי שומעים איך בקול של מתערבבת השתוממות פלאית אמיתית והצגת השתוממות מעושה. כאילו זה בלתי אפשרי. כאילו היה זה רבי שלמה קרליבך או ג'ימי הנדריקס. אלי יעיד שרציתי לשמח אותו. יהודי יקר, בעל נשמה תהומית וקול חוצב להבות, שחוזר הבייתה באוטובוס, ועכשיו כמעט עשר בלילה. שלמה לוחץ את ידי ושואל לשמי.

"אז איפה אתה שלמה? הרבה זמן לא שמעתי אותך!" אני אומר בנימה חברית ושומע את עצמי נכשל בלשוני ופוגע בגמלוניות חסרת טקט.

"הופעת ב'המקום' לא מזמן? לא?" אני מנסה לתקן והוא אומר שזה כן היה מזמן. כבר שלושה חודשים. והוא עומד להוציא שני תקליטים. אחד של פיוטים של רבי דוד חסיד ויש בו פיוט שהוא הלחין לפני שלושים שנה. אני מספר לו שהרב שלי, הרב ברדח, לפי כמה שמועות הוא ממשפחתו של רבי דוד חסיד. כך נרמז בשמו 'ב'ן ר'בי ד'וד ח'סיד'. שלמה גוחן אלי בחיוך ומבקש לשאול שוב את השם. אחר כך חוזר עליו כמה פעמים כדי לחקוק את זה בזכרונו. אני חושב שזה פרט מיותר. אני מנסה להתקרב לליבו ושואל מה קרה למוזיקה המזרחית. שלמה קם מהמקום, מתקרב אלי ותופס את לחיי בחביבות.

"מוזיקה מזרחית זה מושג גזעני. כשאתה אומר שאני עושה מוזיקה מזרחית ומה שאתה עושה זה מוזיקה ישראלית אז אני בחוץ ואני משונה." שלמה אומר וצוחק. "אבל המוזיקה המזרחית היום נמצאת בשבר גדול. אין שם כלום. ריקנות, פריצות וניאוף. בכל מקום שיש כסף יש ניאוף." אומר שלמה בלב נקי ומציץ בקדמת האוטובוס לראות אם הגיע כבר התחנה.

"אבל יש מאפיינים ברורים למוזיקה מזרחית" אני מתגונן, "למשל רבעי טונים. מערביים לא מצליחים לשמוע את זה."
"לא רק שלא מצליחים לשמוע את זה, הם שומעים את זה לא טוב. הם חושבים שזה זיוף. אבל אני אגיד לך" אומר שלמה ומנופף באצבעו, "מוזיקה מערבית היא סימטרית ולכן היא לא עמוקה. תגיד לי, אנחנו סימטריים, הגוף שלנו לא אותו דבר בשני הצדדים שלו. מוזיקה מזרחית היא עמוקה מאד." אני מקשיב ואז אומר: "כן שלמה, אבל אתה תודה שיש גם זיוף באמת, מה זה זיוף?" שלמה לא עונה לשאלה הזאת, אלא ממשיך לענות על השאלה הקודמת: "מה זה? טה טה טה טה (הפתיחה לסימפוניה התשיעית של בטובן) זה תיאטרון, זה הצגה, זה יפה מדי. במוזיקה מזרחית יש מוזיקה של בוקר ומוזיקה של בין ערביים, מוזיקה של דין ומוזיקה של ברכה, אצל האירופאים אין שום דבר מכל זה. הם לא מרגישים שום דבר. תראה, המציאות טפחה על פניהם, היום אף אחד לא שומע אותם." נכון, אבל מי שומע מוזיקה מזרחית מקורית, טורקית, אנדלוסית, אסייתית? אני שואל. שלמה ממלמל משהו ושוקע לתוך עצמו.

"הגעתי לתחנה שלי, אני גר ברחוב אבועלפיה, לפחות את הרחוב הזה אני אוהב, בגלל השם שלו." אמר שלמה וירד באזור התעשייה של דרום תל אביב. פתאום נתעלה ועלה השמימה כשהוא אוחז עם שקיות הקניות מלאות במצרכי מזון.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה