הרב הלל צייטלין נוגע בי ביותר באופן אישי. מכמה בחינות. מטעמי נוחות ומטעמי פתיחות לא אסווג את הנימוקים לאישיים או לכאלה שאחרים יכולים למצוא בהם טעם. אולי דווקא הדברים האישיים יכולים לגעת גם באחרים.
את הרב הצדיק הלל צייטלין פגשתי בעבר ב'פרדס החסידות והקבלה' אבל לא התרשמתי בכלל. הצגת הרעיונות החסידיים והקבליים בספר פשוטה. נדמה כי ניתן לקבל תמונה נהירה יותר מהכתבים המקוריים. כיום ההשערה שלי שמדובר בספר לבני הנעורים או משהו כזה.
אחר כך ראיתי את מאמר הצימאון (משותף בזה). נשמתי נעתקה. האמירה השלמה והמדוייקת, הצעקה השותקת והמהדהדת מסוף העולם ועד סופו. זה הדבר הטוב ביותר שקראתי, וקראתי פה ושם כמה דברים בחיים. [אבי הוא אחראי מחלקת עיון בספריית רמת גן וכל ימי וכספי בוזבזו על ספרים.] עד היום לא הצלחתי להשלים את המאמר. הוא יפה מדי ועמוק ונורא הוד. אחר כך בכוכב השחר נמשכתי אחרי 'ספרן של יחידין'.
הקישור החסידי והקיומי תמיד היה קיים, אבל רק בשנים האחרונות הבנתי עד כמה עמוק ותהומי האיש הפלאי הזה. בשנתיים האחרונות למדתי היסטוריה בצורה מוגברת [הכשרה להוראה אמנם, אבל עדיין היה משמעותי ביותר], במיוחד של העת החדשה ושל המאורעות הכבירים שבצילם ובאורם צייטלין כותב. זו זווית חשובה.
חוצמזה, יש בו את כל התכונות הטובות שהייתי רוצה שיהיו בי או ששאריות מהן היו בי רק בשלמות. הגעגועים האלוהיים הנוראים, החיפוש הרוחני, 'הצמאון', רוחב האופקים הבלתי נדלה, המבינות העמוקה, הרגישות שאין כדוגמתה והכתיבה הפובליסיצטית-פרוזאית-שירית.
וזה שלא צריך להרחיק נדוד ולהשוות את כל הפסקאות כדי להבין אותו ואז עדיין לא להבין אותו. וזה שאין לו בית מדרש וכת של מסבירנים צרי מוח ואטומי לב שמנפנפים בדגלו. וזה שהוא איש אלוהים, כזה שגם חוטא ומספר ביומניו האישיים על נפילות [בצניעות אופיינית] וגם לא נרדם בלילה מגעגועים שאין הלב יכול להכיל.
על זה שהוא מחבר לעצמו 'ליקוטי תפילות' בסגנון שירי ופנימי על רעיונות מתוך 'כתר שם טוב' לבעש"ט, ספר חמדת הימים, ליקוטי תפילות וגם 'אוגוסטינוס הקדוש' עם השמטות ושינויים מתאימים.
באופן אישי לחלוטין הוא מרים אותי בכל פעם ומרתק אותי מחדש. הוא כותב ב'על גבול שני עולמות' יומן שמזכיר פנקסנות של יראת שמיים של בחור ישיבה. קבלות של הנהגות קדושה, פרישות וענווה והוא עוקב אחר הקיום שלהם מדי יום ביומו. בנתיים, כתיבתו נודדת אל מארעות התקופה, על תמורות ושינויים שעובר העולם. על חלומות וחזיונות שיש לו ותהליכים היסטוריים שהוא חוזה באיזשהי עמימות חלומית. ושוב, ההנהגות שלו מנשאות אותו מעל התמורות הכבירות ונהרות הדם שנשפכים לתהום.
על זה שהוא מנתח בעין מלאת חיבה ורגישות את התהליך שניטשה עובר לאורך הספרים שלו [איך בכלל אפשר לקלוט תהליך בכתיבה כזו מסוערת וקפריזאית] ומציין את המקום שניטשה נגמר ועמו פתרונו והוא ממשיך הלאה, מעבר ל'על-אדם' ו'אדם עליון' שהוא גם 'אנושי אנושי מדי' ובורא את אלוהי עצמו בדמותו, אל מה שמעבר לאדם באמת, אל אל עליון שברא את האדם בצלמו.
את הרב הצדיק הלל צייטלין פגשתי בעבר ב'פרדס החסידות והקבלה' אבל לא התרשמתי בכלל. הצגת הרעיונות החסידיים והקבליים בספר פשוטה. נדמה כי ניתן לקבל תמונה נהירה יותר מהכתבים המקוריים. כיום ההשערה שלי שמדובר בספר לבני הנעורים או משהו כזה.
אחר כך ראיתי את מאמר הצימאון (משותף בזה). נשמתי נעתקה. האמירה השלמה והמדוייקת, הצעקה השותקת והמהדהדת מסוף העולם ועד סופו. זה הדבר הטוב ביותר שקראתי, וקראתי פה ושם כמה דברים בחיים. [אבי הוא אחראי מחלקת עיון בספריית רמת גן וכל ימי וכספי בוזבזו על ספרים.] עד היום לא הצלחתי להשלים את המאמר. הוא יפה מדי ועמוק ונורא הוד. אחר כך בכוכב השחר נמשכתי אחרי 'ספרן של יחידין'.
הקישור החסידי והקיומי תמיד היה קיים, אבל רק בשנים האחרונות הבנתי עד כמה עמוק ותהומי האיש הפלאי הזה. בשנתיים האחרונות למדתי היסטוריה בצורה מוגברת [הכשרה להוראה אמנם, אבל עדיין היה משמעותי ביותר], במיוחד של העת החדשה ושל המאורעות הכבירים שבצילם ובאורם צייטלין כותב. זו זווית חשובה.
חוצמזה, יש בו את כל התכונות הטובות שהייתי רוצה שיהיו בי או ששאריות מהן היו בי רק בשלמות. הגעגועים האלוהיים הנוראים, החיפוש הרוחני, 'הצמאון', רוחב האופקים הבלתי נדלה, המבינות העמוקה, הרגישות שאין כדוגמתה והכתיבה הפובליסיצטית-פרוזאית-שירית.
וזה שלא צריך להרחיק נדוד ולהשוות את כל הפסקאות כדי להבין אותו ואז עדיין לא להבין אותו. וזה שאין לו בית מדרש וכת של מסבירנים צרי מוח ואטומי לב שמנפנפים בדגלו. וזה שהוא איש אלוהים, כזה שגם חוטא ומספר ביומניו האישיים על נפילות [בצניעות אופיינית] וגם לא נרדם בלילה מגעגועים שאין הלב יכול להכיל.
על זה שהוא מחבר לעצמו 'ליקוטי תפילות' בסגנון שירי ופנימי על רעיונות מתוך 'כתר שם טוב' לבעש"ט, ספר חמדת הימים, ליקוטי תפילות וגם 'אוגוסטינוס הקדוש' עם השמטות ושינויים מתאימים.
באופן אישי לחלוטין הוא מרים אותי בכל פעם ומרתק אותי מחדש. הוא כותב ב'על גבול שני עולמות' יומן שמזכיר פנקסנות של יראת שמיים של בחור ישיבה. קבלות של הנהגות קדושה, פרישות וענווה והוא עוקב אחר הקיום שלהם מדי יום ביומו. בנתיים, כתיבתו נודדת אל מארעות התקופה, על תמורות ושינויים שעובר העולם. על חלומות וחזיונות שיש לו ותהליכים היסטוריים שהוא חוזה באיזשהי עמימות חלומית. ושוב, ההנהגות שלו מנשאות אותו מעל התמורות הכבירות ונהרות הדם שנשפכים לתהום.
על זה שהוא מנתח בעין מלאת חיבה ורגישות את התהליך שניטשה עובר לאורך הספרים שלו [איך בכלל אפשר לקלוט תהליך בכתיבה כזו מסוערת וקפריזאית] ומציין את המקום שניטשה נגמר ועמו פתרונו והוא ממשיך הלאה, מעבר ל'על-אדם' ו'אדם עליון' שהוא גם 'אנושי אנושי מדי' ובורא את אלוהי עצמו בדמותו, אל מה שמעבר לאדם באמת, אל אל עליון שברא את האדם בצלמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה