דחיינות מובנית

רבים שואלים אותי איך אני מספיק לעשות הרבה דברים, והנה יצאתי צדיק, ומלאכתי נעשתה בידי אחרים: הפרופ' ג'ון פרי חשף את הסוד במסה קצרה ובהירה. הוא אף התיר לי, באדיבותו, לתרגם אותה לעברית למען ירוץ בה הקורא העברי, והרי היא לפניכם:

דחיינות מובנית / פרופ' ג'ון פרי
תרגם אסף ברטוב

"כל אדם מסוגל לכל כמות של עבודה, ובלבד שאין זו העבודה שמוטלת עליו באותו רגע" -- רוברט בנצ'לי, בספר Chips off the old Benchley (1949)

זה חודשים שאני מתכוון לכתוב את המסה הזו. אז איך סוף סוף התיישבתי לכתוב אותה? כי מצאתי סוף סוף קצת זמן פנוי? כלל וכלל לא. יש לי עבודות של סטודנטים לבדוק, טופסי הזמנה לספרי לימוד למלא, הצעת מחקר לשפוט עבור קרן המדע הפדרלית, וטיוטות של דוקטורטים לקרוא. העבודה על המסה הזו היא אמצעי לאי-עשיית כל הדברים הללו. זו תמציתה של השיטה שאני מכנה "דחיינות מובנית" (structured procrastination), אסטרטגיה מופלאה שגיליתי, אשר הופכת דחיינים לבני אדם יעילים, שזוכים לכבוד והערכה על כל מה שהם מספיקים לעשות ועל השימוש הנבון שלהם בזמן.

כל דחיין דוחה דברים שהוא צריך לעשות. דחיינות מובנית היא אמנות הפיכת המגרעה הזו ליתרון. המפתח הוא ההבחנה שדחיינות אין פירושה התבטלות מוחלטת. נדיר שדחיין באמת לא עושה כלום; דחיינים נוטים לעשות דברים בעלי תועלת משנית, כגון עבודה בגינה, חידוד עפרונות, או עריכת תרשים שמתאר איך יסדרו מחדש את הניירות שלהם, לכשיתפנו לכך. מדוע נוטים הדחיינים לעשות דברים כאלה? כי עשייתם מאפשרת לא לעשות משהו חשוב יותר. אילו כל מה שנותר לדחיין לעשות היה לחדד עפרונות, שום כוח בעולם לא היה מניע אותו לעשות זאת. לעומת זאת, אפשר להניע את הדחיין לבצע מטלות קשות, חשובות, ואפילו תלויות-זמן, ובלבד שהמטלות הללו יאפשר אי-עשיית משהו חשוב עוד יותר.

דחיינות מובנית פירושה סידור המטלות שעל הדחיין לבצע במבנה שמנצל את העובדה הזו. יש לסדר את רשימת המטלות בסדר חשיבות יורד. המטלות הנראות חשובות או דחופות ביותר תופענה בראש הרשימה. אבל תהיינה מטלות ראויות גם במורד הרשימה. ביצוע המטלות במורד הרשימה הופך להיות דרך לאי-ביצוע המטלות בראש הרשימה. בעזרת מבנה מתאים של מטלות, הדחיין הופך לאזרח מועיל. מתברר שהדחיין אף עשוי, כמוני, לצבור מוניטין של אחד שמספיק המון.

ההזדמנות המושלמת לדחיינות מובנית שנקרתה על דרכי היתה כשאשתי ואני שימשנו אנשי סגל דיירים ב"בית סוטו", אחד המעונות של אוניברסיטת סטנפורד. בערב, מול עבודות סטודנטים שעלי לבדוק, הרצאות שעלי להכין, וחובות שונות מועדות אקדמיות, הייתי יוצא מהקוטג' שלנו אל המועדון במעונות ומשחק פינג-פונג עם הסטודנטים, או מדבר איתם בחדריהם, או סתם יושב וקורא עיתון. מהר מאוד זכיתי במוניטין של איש סגל כיפי, ונודעתי כאחד הפרופסורים הבודדים שטורחים לשהות במחיצת סטודנטים ולהכיר אותם. איזה סידור! לשחק פינג פונג כדי לא לעשות דברים חשובים יותר, ולזכות במוניטין של המורה הטוב.

דחיינים רבים הולכים בדיוק בכיוון הלא נכון. הם מנסים למזער את המחויבויות שלהם, בהנחה כי אם יש להם רק משימות מועטות לעשות, הם יחדלו מן הדחיינות וייגשו למלאכה. אך זה מנוגד לטבעו של הדחיין, ומקלקל את הכוח המניע העיקרי שלו. המשימות המועטות הללו יהיו כמובן החשובות ביותר, והדרך היחידה להימנע מלבצען תהיה לא לעשות דבר. דרך זו סתם תהפוך אותך לבטלן, במקום לאדם יעיל.

בשלב זה ודאי עולה בלב הקורא השאלה "ומה עם המטלות החשובות בראש הרשימה, אלה שאף פעם לא מבצעים?" אכן, זו עשויה להיות בעיה.

הפטנט הוא לבחור בסוג המשימות הנכון עבור ראש הרשימה. למשימות מהסוג המתאים ביותר שתי תכונות: ראשית, נראה כאילו יש להן מועדים ברורים (אבל בעצם אין להן); שנית, נראה שהן חשובות ביותר (אבל בעצם אינן כה חשובות). למרבה המזל, החיים מלאים במשימות כאלו. באוניברסיטה, רוב מכריע מבין המשימות שייך לסוג הזה, ואני בטוח שכך המצב ברוב המוסדות הגדולים האחרים. הנה למשל הפריט בראש הרשימה שלי ברגע זה ממש: מדובר בהשלמת מאמר עבור כרך אקדמי שעוסק בפילוסופיה של הלשון. הייתי אמור להגיש את המאמר לפני אחד-עשר חודשים. ביצעתי מספר עצום של מטלות חשובות כדרך לא לעבוד על המאמר. לפני כחודשיים, אכול רגשי אשמה, כתבתי מכתב לעורך והסברתי כמה אני מצטער על האיחור, והבעתי את נחישותי להתחיל להתקדם. כתיבת המכתב היתה, כמובן, דרך נוספת להימנע מעבודה על המאמר. בסוף התברר שאני בעצם לא מאחר הרבה יותר מכל שאר מחברי המאמרים לאותו כרך. ועד כמה חשוב אותו מאמר בכלל? לא חשוב עד כדי כך שלא יגיע יום אחד משהו חשוב יותר. ואז אתיישב לכתוב את המאמר.

דוגמה נוספת היא אותם טופסי הזמנת ספרים. אני כותב את המסה הזו בחודש יוני. באוקטובר, אתחיל ללמד קורס על אפיסטמולוגיה. טופסי הזמנת ספרי הלימוד היו צריכים להגיע לחנות הספרים מזמן. קל להתייחס לזה כמשימה חשובה עם מועד דוחק (לטובת הקוראים הלא-דחיינים אסביר שמועדי הגשה מתחילים להיות דוחקים באמת בערך שבועיים אחרי שהם חולפים). אני מקבל תזכורות ממזכירת החוג כמעט מדי יום; סטודנטים שואלים אותי מדי פעם מה נקרא בקורס, וטופסי ההזמנה הריקים נחים במרכז שולחן הכתיבה שלי, מתחת נייר העטיפה של הכריך שאכלתי ביום רביעי שעבר. המשימה הזו מצויה קרוב לראש הרשימה שלי, והיא מניעה אותי לעשות דברים מועילים אחרים, לכאורה פחות חשובים. אך לאמיתו של דבר, חנות הספרים כבר עסוקה דיה עם כל הטפסים שהגישו עמיתי הלא-דחיינים. אני יכול להגיש את הטפסים שלי גם באוגוסט והכל יהיה בסדר. אני רק צריך לבחור ספרים ידועים ממו"לים זריזים ויעילים. עד תחילת אוגוסט, ודאי תצוץ משימה אחרת, לכאורה חשובה יותר. ואז ארגיש פנוי נפשית למלא את הטפסים, כדרך להימנע מעשיית המטלה החדשה הזו.

הקורא החריף אולי חש בשלב זה שדחיינות מובנית מצריכה מידה מסוימת של הונאה-עצמית, מכיוון שהדחיין בעצם מרמה את עצמו בתרמית פירמידה מתמדת. בדיוק כך. על הדחיין לזהות ולהתחייב למשימות בעלות חשיבות מוגזמת ומועדי הגשה לא-מציאותיים, תוך שהוא משכנע את עצמו שהן חשובות ודחופות. אין זו בעיה, מכיוון שכל הדחיינים מצטיינים גם בהונאה עצמית. ומה נאצל יותר מלפצות על מגרעה אחת בעזרת מגרעה אחרת?

נ.ב. את התרגום הזה, למשל, השלמתי לפני כשנה, ורק עכשיו התפניתי להעלותו לרשת. ככה זה.