ראיתם פעם אמן מנגן מתוך שבר כלי? כדאי לראות כאן את lejo מכה בשנית.
(ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה רפב)
נגינה קדושה היא חילוץ מסכנה, פדיון שבויים. כפי שרבי נחמן נוהג לבאר עניינים רזיים בצורה קיומית כך גם 'העלאת הניצוצות' הקבלית. הניצוצות השבורים\ הפזורים בין שברי הכלים, מקבלת כאן מובן חדש ומופלא.
יש באדם ובחיים ערבוביה של רוחות, רוח טובה ורוח רעה. כוונות טובות חבויות בין פגמים של אינטרסים ומניפולציות. רגעים מדוייקים בין רבבות צרימות וזיופים. כאלו הם החיים מעורבבים ונפתלים. אבל הדימוי של 'רוח רעה' או 'רוח טובה' הוא עשיר ורחב יותר מאשר כוונה או מחשבה. 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות'. הלך נפש מטופש ואוילי הוא הגורם להדרדרות לא רק כניעה לפיתוי. יש איזה סחף כללי של טמטום ושממון, של ריקנות ואפיסה. אדם שנלכד בוואקום ריקני שכזה מתרוקן מעצמו וחוטא. וגם במצווה – יש יותר מאשר מעשה טוב, מחשבה טובה או רצון. 'ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול'. יש מעשה שמרים אותך לגבהים אחרים. אתה נישא על רוח טובה למרחבים חדשים. גלים גואים של אלטרואיזם טהור שופכים על העולם רוח נדיבה של אופוריה אופטימית. המעשה הטוב שלך משתלב מאליו באיזה הרמוניה כללית מתוקה.
ושני הרוחות האלה מתערבבות וסוערות. האומנות מבטאת היטב את הערבוביא הזו. היא עולה ויורדת, מצפה ומתאכזבת, מתלהמת ומרגיעה. מדברת את שפת הנפש של בעל הניגון ומשרה את רוחו על המאזינים.
המנגן הקדוש הוא המברר. בקולנוע אומרים 'דרמה היא החיים בלי הקטעים המשעממים' (כך אמר במאי שמן עם סיגר בפה שאיני זוכר את שמו). ולהבדיל, לעניינו: ניגון קדוש הוא שמנשב דווקא את הנקודות הטובות, את הרצונות המדוייקים, את רגעי האמת, את מה שבשבילו הכל היה שווה. את מה שטועמים בו את טעם הבריאה.
"וְזֶה הַמְנַגֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה יוֹדֵעַ נַגֵּן כַּנַּ"ל. גַּם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַכְּלִי בִּשְׁלֵמוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּצֵא כָּל הָרוּחַ הַמְעֹרָב טוֹב וָרַע בְּבַת אַחַת... כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְבָרֵר וּלְכַוֵּן הַנִּגּוּן בִּשְׁלֵמוּת כָּרָאוּי, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה שֶׁהוּא בְּחִינַת שִׂמְחָה, בְּחִינַת רוּחַ נְבוּאָה, מִן הָעַצְבוּת רוּחַ, שֶׁהוּא רוּחַ רָעָה כַּנַּ"ל.
כִּי כְּשֶׁאֵין הַכְּלִי שָׁלֵם, אוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ נַגֵּן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לַעֲלוֹת וְלֵירֵד בְּיָדוֹ, לְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה, עָלָיו נֶאֱמַר 'כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְּסִיל', דְּהַיְנוּ שֶׁמּוֹצִיא כָּל הָרוּחַ בְּבַת אַחַת, וַאֲזַי בְּוַדַּאי אֵין נִבְנֶה הַנִּגּוּן. כִּי עִקַּר נְעִימַת הַנִּגּוּן, נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי בֵּרוּר הָרוּחַ (שֶׁהוּא הָאֲוִיר שֶׁמִּשָּׁם הַקּוֹל, כַּיָּדוּעַ לְחַכְמֵי הַנְּגִינָה)...".
(ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה נד)
הדייקנות המוזיקאלית, שבאה לידי ביטוי בפריטה / נשיפה / הקשה נכונה, קשורה לעדינות מסוג גבוה יותר. לא מספיק לפרוט / לנשוף / להקיש בזמן הנכון. הלב מרגיש את העוצמה המדוייקת או נכון יותר, את השתיקה הרועמת. את הנגיעה שאינה נוגעת. זה הטאץ' והגרוב וכל המילים שמי שיש לו יש לו ומי שאין לו – לפחות שידע. זה מגע הקסם.
המילים, עשירות וצבעוניות ככל שיהיו, אינן נוגעות ולא נוגעות כמו ניגון. אינן נותנות דרור כה גדול לרוח הטובה. אנחנו זקוקים למשהו חמקמק ידוע להשתחל דרך חורים וסדרים, להתפתל עם הנפש ולעצב אותה תוך כדי, כדי להוציא ממנה את הנקודה הטובה החבויה ומתגעגעת להתגלות. "רק הניגון יכול לרדת אל הכאוס הרגשי וליצור תנועה של התחדשות. הכאב נגאל על ידי המוזיקה בהיותה מעניקה לו תנועתיות, בהיותה הופכת את החסרון לגעגוע, את הכאב – להשתוקקות. בכך מתבררת לה הרוח הטובה מהרעה... ומכאן סגולתו של הניגון להשיב את האדם אל החיים, לעוררו, להעניק לו כח של התחדשות ושל תנועה" (הרב איתמר אלדר).
המנגן הגדול באמת הוא מי שמסוגל לקחת שבר כלי ומנגינה מרוסקת ולרקוד איתה עד לב השמיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה