יום רביעי, 29 בינואר 2014

הייאוש המנחם - מאמר על שער הביטחון בספר חובות הלבבות לרבינו בחיי אבן פקודה

הייאוש המנחם
"מפני (...) מאמרינו (...) ראיתי להביא (...)
מה שהוא צריך יותר מכל הדברים לעובד האלוהים
והוא הביטחון עליו יתברך בכל דבריו.[1]"
'על בטוח'
מה לא עושים בשביל קצת ביטחון?

עובדים וטורחים / חוסכים ומרוויחים / מבטיחים ומפריחים / מתהדרים ומתלכלכים / מטייחים ומורחים / מתגוננים ובורחים / שותקים וצורחים / בולעים ומוחים / ולמרות הכל - לא שמחים. העיקר להיות בטוח ומוגן: ביטוח חיים + ביטוח בריאות + ביטוח נכס + דיון מוגן וקמיע נגד עין הרע. טפו, טפו, טפו.
את שער הביטחון של רבינו בחיי אני מבקש ללמוד מתוך צורך דחוף: אני מבקש ביטחון. אני גם מבקש להבין את הפילוסופיה שעומדת מאחורי הרעיון המהפכני של הביטחון, אך לצערי לא אוכל להסתפק בכך. אני דחוק ולחוץ / מתוח וקצוץ / גדור ופרוץ / ואני זקוק לביטחון באופן די נחוץ. בכדי לזכות בו עלי לקרוא את השער גם בהיבט של טיפול עצמי.

לשם כך, אבקש להשוות בין שיטות אחרות (או לפחות שיטה אחת) להתמודדות עם דאגות וחרדות ולבחון מהי הדרך שמציע רבינו בחיי לעובד האלוהים והאם ובמה היא עדיפה על דרכים אלו? האם לדרכו של רבינו בחיי יש מעלות אחרות, נוספות ואם כן – מה הן? וחשוב מכל – כיצד ניישם אותם?

'אל דאגה – שיטות בדוקות להתמודדות עם חרדה'
ראש וראשון לכל מחברי ספרי 'העזרה העצמית'[2] הוא דייל קרנגי והספר השני שלו נקרא 'אל דאגה – שיטות בדוקות להתמודדות עם חרדה'. הספר הוא רב מכר, תורגם לעשרות שפות ונמכר במיליוני עותקים. הוא ממשיך להיות נדפס מאז שנות השלושים של המאה שעברה. מטרת הספר היא ללמד אנשים כיצד להשתחרר מהדאגות שאופפות אותם ולאמץ לעצמם דרך חיים רגועה יותר. קרנגי מונה אחת לאחת את חסרונותיה של הדאגה. התיאורים שלו – אימתניים. אולם האמתות שבבסיסן – אימתנית עוד יותר. ובכן:

בתחילה, הדאגה הורסת את יכולת הריכוז. המחשבה המבוהלת איננה רציפה והיא מדלגת בבעתה מעניין לעיין. כושר ההחלטה אובד לחלוטין כשאין קרקע יציבה תחת הרגליים. כשהיא מתעצמת  הדאגה מקפדת את חייו של אדם. סבירות גבוהה שרוב התחלואים – התמוטטות עצבית, התקף לב, כיב קיבה, יתר לחץ דם, בעיות כרדיולוגיות, בעיות עיכול, נדודי שינה, שיתוק, שגרון עיוורון ואפילו סרטן ל"ע –הם פירותיה הבאושים של הדאגה. אם היא לא גרמה אותם היא וודאי דרדרה אותם, ולכל הפחות הוסיפה שמן לבעירה. כשהיא גדלה עוד יותר, הדאגה גודלת לממדים מסוכנים של חרדה. אז היא מוציאה מתוך עצמה מזיקים רבים נוספים: ריקנות, תסכול, פחדים, הרגשת תבוסה וייאוש ולבסוף – אי שפיות. במידה ואדם סובל ממצוקה שלמעלה מכוחותיו הוא עלול להסיק שהעולם המציאותי קשוח מדי עבורו. הלז ינתק את קשריו עם סביבתו וייסוג אל עולם חלומות פרטי שיצר לעצמו.

למרבה האירוניה, התיאורים הללו לבדם עשויים להביא לדאגה חמורה ומסוכנת.. קצרו של עניין: המחיר שבנאדם עלול לשלם בגינה של הדאגה כבד ביותר. אין ברשותנו את הזכות להקל ראש עם הדאגה.

לשיטתו של קרנגי הדרך המעשית המרכזית היא הפניית הלב מן הדאגה הנפשית אל הזהירות הפרגמטית. הפנייה זו מתרחשת בשלושה שלבים:

הראשון: ההשלמה עם הגרוע מכל. 'התייאשות מתיקון' תביא לשלווה אמיתית. מבחנה פסיכולוגית פירושה של קבלת הגרוע מכל היא שחרור אנרגיה שהייתה מכווצת. יש לנתח את המצב בכנות בלתי מתפחדת ולהעריך מה הנזק הגרוע מכל שעלול להתרחש. עוד נשוב בהמשך להתייאשות היזומה הזו וניתן את הדעת עלייה. קרנגי מניח אותה כבסיס הכרחי ואץ לו אל השלבים הבאים. אנחנו סבורים כי היא גופה החלק המהותי ביותר של הביטחון.

'הרמת הידיים' היזומה מביאה אותנו לשלב השני המשתמע ממנו: מכאן אי אפשר יותר לרדת, מעתה נוכל רק להרויח. במקום לבכות את השריפה יש להציל את כל מה שנוכל מבין ההריסות. מעתה ואילך, יש להקדיש את כל המשאבים – הזמן, הכישרון, המחשבה – לניסיון שקול לשפר את הגרוע מכל, שאין הוא מאיים עוד עלינו משום שהשלמנו איתו כאילו הוא התרחש כבר. יש לברר את העובדות ברור נטול פניות ואובייקטיבי בכדי למצוא פתרון אינטליגנטי לבעיה[3]. את הפתרון הקונקרטי מוצאים אחרי שמנתחים את העובדות המדאיגות ובוחנים מה האפשרויות השונות שניתן לעשות ואת השלכותיהן. וכך, אם ננסה באמת ובתמים לשפר את המצב – גם מצב רוחנו ישתפר.

השלב השלישי: החלטה מהירה – וביצוע זריז מבלי להסתכל אחורה כלל. משעה שנמצאה הדרך לפתרון, שנראית בעינייך הגיונית – דבק בה ללא לאות עד להשגת תוצאות. מעתה, התנחמות ובחינה מחודשת של כל העובדות לא יפיגו את החרדה ולא יקרבו את הפתרון. הסתפקות עכשיו תהיה שקיעה נוספת במדמנת הדאגה.

הגישה הפרגמאטית – ריאליסטית של קרנגי יעילה בכדי לשחרר את האדם מסבך של דמיונות שבו הוא נלכד. היא מניעה אותו לפעול אולם אין היא פותרת את תורף הבעיה. היא לא מחסלת את גורם הדאגה ולא נוסכת במקומו גורם של ביטחון. היא משלימה עם המצב  – 'הגרוע מכל' – בעל כורחה, ומגדירה מחדש לאדם את טווח הפעולה האפשרי מבחינתו.

במהלך הספר, [אולי באופן לא מודע] מנסה קרנגי שוב ושוב למזער את הבעיה בדרכים שונות ומשונות. הוא לא מקדיש לכך את תשומת הלב אבל אם מלקטים דברים שונים שכתב במקומות שונים בספר רואים זאת. דוגמא לדבר – 'השתמשו בחוק הממוצעים, שאלו את עמכם 'מה הסיכוי שדבר זה יקרה בכלל?' קרנגי מנסה להחיל את הרציונאל שמסב רווחים נאים לחברות הביטוח גם על חייו הפרטיים של האדם. אסונות, לפי הממוצע, מתרחשות בתכיפות פחותה בהרבה ממה שאנשים חושבים. הדאגות הם דמיונות וציורים של העתיד בתרחיש השחור ביותר. רוב הסיכויים שזה לא יקרה, לפיכך – אין מקום לדאגה. בכיוון אחר קרנגי מנסה לנער את הדאגות הקטנות בעזרת הזכרות בבעיה מדאיגה הרבה יותר כמו למשל הזקנה והמוות הממשמשים ובאים. החיים הם הזדמנות שלא חוזרת וחבל להמשיך את ההחמצה. דרך נוספת למזעור מימדיה של הדאגה על הצרה הנוכחית: קריאה בספרי היסטוריה על מצבי התמודדות קשים ומייאשים. תפיסת פרופורציות של סבל וכאב ביחס למצבים נואשים בהרבה מאלה שאני מצוי בהם עשויה להקל.

כשהוא מתרומם לשיא תפיסתו הוא מנסה להניא את האדם מן ההרגל הרע להתרגש משטויות. 'אל תניח לדברים הקטנים, לאותן זוטות קטנות של החיים לפגוע באושר שלכם... אל מול המוות והכיליון הדברים הקטנים שמעוררים זעם ותסכול מתגמדים ונעשים חסרי חשיבות" כוונותיו טובות, הוא מבקש כי נקדיש את חיינו לפעולות והרגשות ראויים, למחשבות נשגבות, למשימות שיש בהם ממש. החיים קצרים מדי וחבל לעסוק בקטנות. אך שוב, אין בכוחו לפתור את סיבת הסבל הבסיסית. 'אין בוכים על חלב שנשפך'. הוא יצמצם ויבטל אותה במידת האפשר ויפנה את תשומת הלב לתיקון המעשי.

לעת עתה, נניח את ההתמודדות הפסיכולוגית עם החרדה ונצלול לתוך נבכי חובות הלבבות.

מנוחת הנפש
כפי שראינו הביטחון הוא 'מה שהוא צריך יותר מכל הדברים לעובד האלוהים יתברך'. הביטחון הוא יותר מאשר שחרור מדאגה שכבר קיימת. הוא דרך חיים נינוחה, גישה פייסנית ורגועה לכל מה שיקרה:

'מהות הביטחון היא מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה ליבו סמוך על מי שבטח עליו שיעשה הטוב והנכון לו בעניין אשר יבטח עליו, כפי יכולתו ודעתו במה שמפיק טובתו"[4]
"הבוטח באלוהים נפשו במנוחה וליבו שלו מצד הגזרות, לדעתו כי הבורא ינהיגן לטובתו בעולמו ואחריתו... ואשר איננו בוטח באלוהים – הוא בצער תמיד, ודאגה ארוכה, ואבל ועצב, לא ימושו ממנו בטובה וברעה: בטובה - מפני מעוט רצותו במצבו, ושאיפתו להוסיף ולהרבות ולכנוס. וברעה – מפני שהוא קץ בה, והיא כנגד תאוותו וטבעו ומידותיו"[5]

כבר בשלב זה ראשוני זה, בסופו של פרק א מעמיד רבינו בחיי את הביטחון על יסודות רוחניים. שני יסודות הכרחיים לנו, (א.) האמת ו(ב.) החסד:

"העיקר, אשר בעבורו יהיה הביטחון מן הבוטח, ואם יפקד – לא ימצא הביטחון, הוא,
(א.) שיהיה ליבו בטוח במי שיבטח בו שייקים מה שאמר, ויעשה מה שערב,
(ב.) ויחשוב עליו הטוב במה שלא התנה לו ולא ערב עשותו, שיעשהו נדבר וחסד"[6]

מהות הביטחון היא 'מנוחת נפש הבוטח' – התקיימות בשלווה וברוגע. הביטחון הוא מצב נפשי שנגזר מתוך עמדה רוחנית, שאת פרטיה ועיקריה עוד נשוב לבאר בהמשך. ייחודו של הביטחון הוא בכך שאי אפשר לזייף אותו. אפשר לבחון בטובות הבורא, אפשר לייחד את האלוה 'האחד האמת', אפשר לקיים מצוות רבות מחובות הלבבות מכל הלב. בביטחון – אין מנוס, המדד הפנימי של הרגיעה הנפשית הוא ססמוגרף לא אכזב. חסרונה של מנוחת הנפש הוא פוליגרף המעיד בפניך את מדרגת הביטחון שלך ללא כחל ושרק[7]. זאת משום שבניגוד למצוות אחרות מחובות הלבבות אי אפשר להחליט לעשות אותו. לבטוח זה כמו להמר ולהשאר רגוע. להיות תלוי על בלימה ולהשאר נינוח. יש משהו שמשתנה ביחס הבסיסי ביותר למאורעות. השאלה היא כמובן למה? או נכון יותר – למה לא? למה קשה לנו לבטוח?

הגדול שבמדוים
כפי שראינו, הביטחון הוא 'מה שהוא צריך יותר מכל הדברים לעובד האלוהים'. בתחילת המחשבה נדמה כי מה שהביטחון נצרך כל כך, הוא מחמת האתגרים הרבים הנערמים בשבילי חייו של אדם. את הקשיים אדם רואה נכוחה ואילו את האמונה והביטחון הוא נוצר – במקרה הטוב – בליבו. עליו לאזור אומץ וללכת עם אשר בליבו כנגד מציאות צינית ולועגת. להלחם בידיים חשופות באתגרי החיים. לשמור על שלוות נפש וגישה אופטימית למרות שסביבו הכל שחור.יי לטפס על המצוק התלול ולתפוס חבל בלתי נראה שימנע ממנו לצלול לתהומות. הקושי המוכר הנכרך בביטחון הוא לבטוח ולשמוח למרות חוסר האונים שמורגש במבוי הסתום. לבטוח זה בעצם לא ללכת  לא 'על בטוח'[8].

אולם למען האמת, הקושי לבטוח נעוץ בבעיות רוחניות עמוקות וסבוכות יותר משחשבנו. יותר משקשה לסמוך על האמונה הפנימית כנגד מרעית העין החיצונית קשה לדעת האם נכון בכלל לסמוך עליה במצב הזה? האם נכון כעת לבטוח או שמא להשתדל? האם מאמצים לשינוי המצב אינם אלא כפירה בהשגחה או שמא הביטחון והכניעה אינם אלא רפיסות ודלדול רוח? מה נכון לעשות במצב הנתון – האם להרפות ולהשליך כלפי מעלה, או להאבק במסירות נפש עד טיפת הדם האחרונה? מלבד הקושי להלחם, הספק המנקר מערער את המלחמה ומייתר אותה. אינני יודע אם מעשי רצויים, ובכן, כיצד אפוא אדבק בהם? זו באמת השאלה הנוקבת. אדם נדרש להשתדל ולבטוח במצבים משתנים אך אינו יודע מתי לעשות ומתי לא לעשות? תמיד הספק – שמא מחמת רפיונו בחר בבחירתו – שב ומציק. "כי לאל יתברך הטענה הניצחת על האדם, ואין טענה לאדם על האלוהים יתברך"[9]. אם אכשל – אתלה את כשלוני ברפיוני, אם אצליח – אתלה את הצלחתי בחסד ה'.

ובכן, מתי עלי לבטוח ומתי להוסיף ולהשתדל?[10] מהו ביטחון באלוהים וכיצד יוצרים אותו באופן לא מאולץ? האם אפשר להיות בטוח בביטחון או לחשוש לאוטוסוגסטיה (=שכנוע עצמי)?

שאלה זו באה לידי ביטוי ברמה המעשית, אך שורשיה נעוצים ברמה העקרונית. היכן יש למתוח את הגבולות? מתי 'נגמר' האדם ו'מתחיל' ה'? מה תחום שלטונו ו'מלכותו' של כל אחד מהצדדים? מה בכלל חובת האדם לעשות ומה בכלל חובתו לבטוח?

זוהי למעשה הסתירה בין 'ההכרח והגזירה [האלוהית] והממשלה והחפץ [האנושי]'[11]. במקום אחר מתאר רבינו בחיי את הבעיה העומדת בבסיס פארדוכס הביטחון כ'גדול שבמדוים'. הוי אומר, מעבר לכל הקשיים הרוחניים והנפשיים של 'עובד האלוהים', מעבר לכל התחלואים הפנימיים של האישיות, שוכנת לה בעייה רוחנית יסודית אשר אין לה פתרון. היא אשר הופכת את 'מה שהוא צריך יותר מכל הדברים' ל'גדול שבמדוים':

"מה שמצאתי בספרים מעניין ההכרח והגזרה והממשלה והחפץ:
שהכל לאלוהים בכל מה שברא – מקופא, וצומח וחי ומדבר... מה שיורה כולו כי האדם ושאר החיים, הכינם הבורא לזיון העולם הזה. ואם יניעם – ינועו ברשותו וכוחו ויכולתו. ואם יניחם – ינוחו ממעשיהם...

ונמצא בספר התורה מה שחולק עליו, מה שמורה, כי המעשים הנראים מין האדם נתונים ברשותו, והוא בוחר בהם בחפצו, והם הווים ברצונו ובחירתו. ועל כן התחייב בגמול ובעונש על העבודה ועל העבירה... וכל מה שיש בספרנו מתורה ומצוות ומוסר מורה על ברור העניין הזה, וכן מה שיש בו מגמול העבודה ועונש העברה – הכל מורה כי מעשי האדם מונחים אליו, וכי כבוד האלוהים נקי מטובתו ורעתו וצדקותיו ומעוותיו[12]."

הסתירה המדאיבה שמציג רבינו בחיי איננה בין הידיעה האלוהית לבחירה האנושית. הסתירה הזו, אותה הציג הרמב"ם[13], הינה סתירה תיאורטית ופילוסופית. היא מעיקה על התבונה המזהה את השלמות המחוייבת והאפריורית שבידיעת האלוה מחד, ואת השלמות המחויבת הגלויה של הבחירה האנושית החופשית לגמרי. היא אולי מבלבלת ומתסכלת אך לא משתקת. אין היא תוקפת את האדם בשעותיו הקשות ומצמיתה אותו. הסתירה אותה מציג רבינו בחיי מתקיימת במישור אחר – בהתנהלות המעשית. היא מתבטאת דרך המון מחשבות קטנות:
-          מה אני יכול ומה לא? מתי נגמרת הנועזות ומתחילה הטפשות?
-          מהי בגרות - להשלים עם העובדות או לדעת לשנות אותם?
-           האם אוכל לשבת בחיבוק ידיים ולהפסיק לנזוף בעצמי כי הגזירה כבר נגזרה? האם המלחמה אבודה? האם ככה אני וזהו? ולאידך, האם נגזר עלי לחיות באופן הזה או שמא המצב אינו אלא פרי מעשי?
-          האם הבחירה שלי ממשית? מקורית? חופשית? או שמא הייתה ידועה אפילו לי מראש? הרי היא עוצבה בידי הרגלי חיים מתמשכים במשך שנים?

"והעניין קשה אצלי, והפיק בין שני העניינים קשה מאד, ואם יש רפואה למוודה הזה?..." הספק על החופש של 'הבחירה' אל מול ההכרח של 'הגזירה' אינו פילוסופי תיאורטי אלא ממשי ונראה בחוש. השכל משיב לנפש, המקשה מתוך סברות פילוסופיות ונעזרת בציטוטי פסוקים:

"אין ... מקושי ההפקה בין שני אלו העניינים הנמצאים בספרים גדול ממה שימצא ממנו בפועל, בדרך הבחינה. והוא מה שאנחנו רואים ממעשי האדם, שיהיו כפי דעתו וחפצו בקצת העיתים, ויהיו שלא כרצונו וכוונתו בקצתם. והם יורוך, כי יש לבורא יתעלה ממשלת עליו, ושהוא תחת מאסרו: יתיר לו מה שיחפוץ וימנעו ממה שאינו חפץ. ויראה לך ממנו זה גם בתנועת לשונו ושמעו וראותו. ואני רואה אחר כן שהגמול והעונש עוברים עליו כפי מעשיו ותנועותיו לעבודת האלוהים ולהמרותו[14]."

התוכניות שאינן יוצאות אל הפועל, החלומות שאינם מתגשמים, הפרוייקטים שנגדעים באיבם למורת רוחו של אדם – כל אלה מוכרים לנו היטב. אנו נוהגים שלא לתת עליהם את הדעת אלא במידה בה נוכל להפיק לקחים ולממש את עוצמת בחירתו בהזמנות הבאה. אחרי שהחכמנו נוכל להיערך גם למניעות וקשיים שלא לקחנו בחשבון. תמיד נודה ביכולותינו המוגבלות, אך הודאה זו תעשה בעל כורחנו. לפי שעה טרם הכרנו את כל הגורמים ועדיין לא הצלחנו להביא בחשבון את כל הנסיבות.  אולם רבינו בחיי מזהה בתקרת הזכוכית את טביעת אצבעותיו של ה'. תן ליבך אל מה שלא הצליח, על אף המבוכה המודחקת . "והם יורוך, כי לבורא יתעלה ממשלת עליו, ושהוא תחת מאסרו." זוהי ממשלה ממשית ומורגשת. כשהיא מצירה ומונעת את מעשיו של האדם היא מלמדת אותו, כבדרך אגב, שגם פעולותיו שצלחו – ברשותה וגזירתה נעשו.

פתרון פגמטיסטי
למעשה, כדרכן של שאלות טובות, סתירה זו אינה נפתרת אלא מתחזקת. ההתנגדות והתמיהה מפנות את מקומן להשלמה ולכניעה. סימן השאלה מפנה את מקומו לסימן קריאה. כפי שכבר הזכרנו, השכל לא מרפא את 'הגדול שבמדווי הנפש' אלא מבסס אותה מתוך ההתנסות היומיומית: "אין במה שזכרת מקשי ההפקה בין שני אלו העניינים הנמצאים בספרים גדול ממה שימצא ממנו בפועל בדרך הבחינה, והוא מה שאנחנו רואים ממעשי האדם." השכל מציע את השיטות השונות המנסרות בחללו של עולם לפתירת המבוכה, אך לבסוף אינו מאמץ אלא פתרון מעשי:

"המעמיק בהם [בהכרח ובצדק] אינו ניצל מחטא ומכשול על איזה דרך שיסבור אותם...
הנכון:
שנעשה מעשה מי שיאמין כי המעשים מונחים לאדם, יגמל ויענש עליהם, ונשתדל בכל אשר יועילנו אצל הבורא בשני העולמים,
ונבטח באלוהים ביטחון מי שהתברר אצלו כי ממשלת כל המעשים והתנועות, והתועלת והנזק, בגזרת ה' ורשותו ובמאמרו,
וכי לאל יתברך הטענה הניצחת על האדם, ואין טענה לאדם על האלוהים יתברך"[15].

רבינו בחיי חוזר על הדברים הללו עצמם בשער הביטחון, כהנחיה מעשית:

"ואופי היושר בביטחון על אלוהים... שישליך את נפשו בהם להליכות הגוזר אשר גזר לו הבורא מהם, ותבטח נפשו באלוהים יתברך, וידע, כי לא יאמר לו מהם אלא מה שקדם בדעת הבורא שהוא הנכון לעניניו בעולם הזה ובעולם הבא, ויותר טוב לאחריתו, ושהנהגת הבורא לו בכלם שווה, אין לשום בריא בהם עצה ולא הנהגה אלא ברשותו וגזרתו ודינו. וכמו שאין ביד הבוראים חייו ומותו וחליו ובריאותו – כן אין בידם טרף מזונו וסיפוקו ולבושו ושאר ענייני גופו.

ועם ברור אמונתו כי עניינו מסור אל גזירות הבורא יתעלה, ושבחירת הבורא לו היא הבחירה הטובה, הוא חייב להתגלגל לסיבות תועלתיו, ולבחור הטוב כנראה לו מין העניין,

והאלוהים יעשה מה שקדמה בו גזירתו"[16].

 גזירות וסיבות
אנחנו רגילים לחלק את ההויה הרעיונית בדבר יחס האלוהים לעולם לבריאה והשגחה. תמונת העולם של רבינו בחיי מזהה בעולם חלוקה בין גזירה לסיבה. העולם מורכב מגזירות וסיבות. הגזירות קובעות מראש מקדם האם התעסקות בסיבות הממוצעות תניב את הפירות המיוחלים. מה שחשוב הוא שהגזירות לא נוצרו אחרי הבריאה אלא הם קדומים כקדמותה:

"השלמת הדברים המתחדשים בעולם הזה לאחר היצירה הוא בשני דברים:
אחד מהם, גזירות הבורא יתעלה וחפצו ביציאתם אל גבול ההויה,
והשני, סיבות ומיצועים, מהם קרובים ומהם רחוקים, ומהם נגלים ומהם נסתרים,
וכולם רצים להשלים מה שנגזר הויתו והראותו בעזר האלוהים להם על זה.
ודמיון הסיבות הקרובות – כהוצאת המים ממעקי הארץ בגלגל בכלים המעלים את המים מן הבאר, וסיבתו הרחוקה – האדם, שהוא קושר הבהמה אל הגלגל, ומניעתו להעלות המים מתחתיות הבאר אל פני הארץ. אך הסיבות אשר בין האדם והכלים – מיצועים בין שני הדברים, והם: הבהמה, והעיגולים שמניע קצתם את קצתם [=גלגלי שיניים], והחבל. אם יקרה פגע לאחת מן הסיבות הנזכרות – לא יגמר העניין המכוון בהם.

וכן שאר המעשים היוצאים אל גבול ההויה – לא יתקבצו מן האדם וזולתו – כי אם בגזרת האלוהים והזמנתו הסיבות אשר בהן הגמרם, כמו שאמר[17]: "ולו נתכנו עלילות"[18]

הסיבות הם הנראות לעניינו כפועלות, אולם הן מותנות בגזירה קדומה שנעלמת מעינינו. כדרך שבהוצאת המים ממעמקי האדמה נבחין בין  הסיבה הקרובה (הדלי) לסיבה הרחוקה (האדם), הוא הדין ב'עילת חיוב החיזור והסיבוב על עילות הטרף'[19] – במאמצי האדם לפרנסתו, כשהוא מתעסק בסיבות ובגורמים שעשוים להביא לו את לחמו, יש להבחין בין הסיבות לבין הגזירות. לכל אלה קדמה גזירה קדומה – מה נגזר לאדם שיגמר בסיבת השתדלותו ומה לא. זה שאינו בוטח סובר כי הסיבות קדומות והמניעות מתחדשות ומקריות באופן סתמי. רבינו בחיי סובר כי הגזירות קדומות כמו הסיבות משום ששתיהן נוצרו מאותה הסיבה.

"ומה שגזר הבורא שיגמר לאדם מהם – יגמר וישלם בהשלמת הזדמנות הסיבות. ואשר לא גזר לו להגמר בהם – לא יגמר, וימנעו ממנו הסיבות"[20]

חוסר היכולת למימוש מלא מובנת ביסוד המציאות כגזירה קדומה. קדומה כקדמות הבריאה עצמה. המניעות והעיכובים לא מופיעים לאחר הבריאה אלא נגזרו עם יצירתה.

הייאוש המנחם
במישור התבוני אין לסתירה זו שום פתרון. אולם 'אי הפתרון' עובר גם הוא עיבוד ומטמורפוזה והוא הופך לכניעה תבונית. רבינו בחיי ממתיק גם את הסבל הזה בעזרת ביטחון בטוב ה' וכניעה לו, כשהוא נאמן לשיטתו באופן העמוק ביותר:

"כי מין האמת והנכונה שנודה בסכלות בדבר הזה מחכמת הבורא יתברך, מפני חלישות דעתנו וממעוט הכרתנו.
ובסכלותנו בו פנים מאופני הטובה, ולזה נעלם ממנו, ואילו הייתה לנו בעמדנו על הסוד הזה תקנה – הנה הבורא מגלה לנו אותה"[21].

רבינו בחיי מתאר את ההשלמה העמוקה עם הגזירה האלוהית. לא רק עם גזירה כזו או אחרת, אלא עם 'גזירת הגזירה', עם חיים שיש בהם יסוד קבוע מראש. ההכרה כי היא טובה באופן נשגב ונישא מהבנתנו היא תוכנה הפנימי של כניעה זו. חוסר האונים ואי ההצלחה הופכים ל'כניעה מרצון' ו'צידוק הדין'. בכך הם נעשה רצויים ואהובים. האדם מתעלה מהרגשה של מציאות לוחצת להבנה של השגחה קרובה ומתערבת. הביטחון המתואר הוא פאסיבי ומתאפיין באריכות אפיים ובאמונה רבה. הנפש מספרת לשכל את הרגשתה לאחר אי הפתרון של סתירת הממשלה והחפץ, אולם התיאור קולע ומיטיב לאפיין את תחושת הביטחון באשר היא:

"אמרה הנפש: כבר נחמתני במה שייאשתני"[22].

יש בייאוש המנחם הסכמה שבשתיקה והכניעה עמוקה ומלאת הבנה, או נכון יותר – הבנת אי ההבנה. יש השלמה עם אין האונים והכרה בו כמעשה ידי ה'. לא עוד הפניית עורף וריצה פזיזה אל תחום הבחירה ומיצוי חופש הפעולה. לא שכלול ותיקון ולא שיפור וקידום. אלא שתיקה, השלמה, להתייאש ולהתנחם בייאוש הזה בעצמו. אין הכוונה לשקיעה בבוץ ובמדמנה של רגשות שליליים ותסכולים. רבינו בחיי לא מקונן קינה על אגו מרוסק שהתפכח והתבדה. יש כאן המתקה והעלאה של חוסר האונים. הזדככות של אדם שחש מוזנח ונאלח ועתה הוא חש מושגח ומודרך. במקום לזהות בו את מגבלות המציאות ותו לא – מזהים בו את מעשי ידי ה'. מעתה, במקום להשלים עם המציאות משלימים עם גזירת ה' הקדומה. ההכרה כי 'הכל לטובתי' אין פירושה 'הכל יגרום לי לאושר' אלא 'הכל יגרום לי טובה, גם סבל'.

בהמשך דברינו נתמקד ונתעמק באותה ממשלה אלוהית כפויה. באותה הצרת הצעדים וצמצום הבחירה. אבקש להבין כיצד עמדה מגבילה שכזו, שהיא הפוכה לגמרי מהרגשת החיים של האדם המודרני – נוסכת אושר ושלווה. כיצד "הבוטח באלוהים – נפשו במנוחה, וליבו שליו מצד הגזירות"[23].

סוד התנועה וביטול הבחירה
ממשלת ה' הנכפית על האדם היא הסיבה המוחצת ביותר לביטחון. מכל הסיבות שמונה רבינו  לביטחון (ושעוד נשוב לבארם) זו הכי חזקה, אך הכי פחות 'יפה'. היא אינה שובה את הלב, היא שובה את האדם ומאלצת אותו, בהכרח [שיש בה אולי נועם פנימי] להיכנע לה' ולבטוח בו:
"עניין הבוטח כולו מסור בידו [של זה שבו הוא בוטח] ולא יוכל אדם להזיקו ולהועילו, ולא להיטיב אליו ולא לדחות נזק מעליו, זולתו, כעבד האסור, אשר הוא בבית הבור ברשות אדוניו."[24]

את החיים כעבד בבור אפשר להבין גם במובן תבוני. השגה מוגבלת ואופקים רוחניים מצומצמים הם מנת חלקו של האדם הנברא[25]. אולם נראה שהדגש כאן הוא דווקא על צמצום חופש הפעולה המעשי – של מי שהושם בתוך הבור ושל כל מי שיש לו עליו השפעה ושליטה:

"שאין ביד אחד מהברואים להועיל את נפשו ולא להזיקה, ולא לזולתו, כי אם ברשות הבורא יתברך. כי העבד, כשיהיה לו יותר מאדון אחד, ויהיה כל אחד מהם יכול להועילו – לא יתכן לבטוח על אחד מהם, מפני שמקווה התועלת מכל אחד מהם. ואם יהיה אחד מהם יכול על תועלתו יותר משאריתם – יהיה חוזק בטחונו בו כפי יכולתו, אף על פי שהוא בוטח בשאירתם. ואם לא יוכל להועילו ולהזיקו, כי אם אחד מהם בלבד – על כרחו יבטח עליו לבדו, מפני שאינו מקווה תועלת מזולתו.

וכן כשירגיש האדם שלא יועילנו ולא יזיקנו אחד מהנבראים, אלא בראות הבורא יתברך – ישוב לבו מיראתם ותקוותם, ויבטח על הבורא לבדו."[26]

ובאופן חריף יותר, רבינו בחיי לא רק מכניע את עובד האלוה לאלוהיו. הוא מבטל את הבחירה של בני האדם ומשווה אותה לפעולה הטבעית והעיוורת של הצמחים ובעלי החיים:

"ומה יועלינו שבח בני אדם, והשם הטוב שיהיה לי בתוכם, עם ידיעתי בקיצורי במה שאני חייב לבורא יתעלה? ומה הנאתי בכיבודם והידורם? ואין להם יכולת להועילנו ולא לדחות הנזק מעלי, והלא הם בזה כמו צמח השדה ובעלי החיים שאינם מדברים!"[27]

מבחינתו של רבינו בחיי ההכרה בנפעלות הכוללת של כל היצורים, ההתבטלות למעשה ה' שעושה הכל - זוהי הרגשת חיים עמוקה וממשית. השגתה – ברכה ואמת, העדרה – דלות ושקר. מכלל מה שאדם צריך לבחון 'בחינה בחכמה הנראית בבריאות הבורא יתעלה[28]' היא סוד התנועה:

"וממה שראוי לך להבין מכל הבריות, העליונים והתחתונים, מקטנם ועד גדולם, העניין הנעלם, אשר בו סדר הכל והשלמתו, ואיינו מושג בחושים הגשמיים, והיא התנועה הדבקה לכל מחובר, ואין חוש מהחושים הגשמיים משיג אותה, אך השכל משיג אותה באמצעות הנע אשר ישיגוהו החושים. ולולא התנועה – לא הייתה נגמרת הווית שום דבר מן הנמצאות, ולא הפסדם.

ואמר אחד הפילוסופים: רוב הטבעים עם התנועה.

וכשתבין סוד התנועה ותשכיל אמתת עניינה ורוחניותה, ותדע, כי היא מפלאי החכמה האלוהית, ותכיר רוב חמלת הבורא על ברואיו, אז יתברר לך, כי כל תנועותיך נקשרות בחפץ הבורא יתעלה והנהגתו ורצונו: הקטנה והגדולה שבהן, הגלויה והנסתרת, חוץ ממה ששם ברשותך מבחירת הטוב והרע. וכאשר יתברר לך זה תפקוד עצמך בכל תנועה שתנועה, וזכור הקשר אשר קשרך הבורא בו, והתבושש ממנו תמיד, ותירא אותו, ותמסר לדינו, ורצה בגזרותיו, תגיע אל רצונו, ותהיה אחריתו לטוב לטוב, כמו שאמר הכתוב[29]: והבוטח בה' חסד יסובבנו."

במבט שטחי – הכל עומד. תנועה – אם תראה – תהיה חיצונית או בחירית, פרי של בחירת מעשה וגילוי חיים רצוניים. את סוד התנועה אי אפשר לראות בעיניים, כפי שאי אפשר לעקוב אחרי תזוזת הצל לאורך היום. אולם 'התנועה הדבקה לכל מחובר' היא פנימית וכללית, היא נעה ומניעה ללא הרף. כמו שהיא שקטה ואינה מורגשת על הכל – כך היא עוצמתית ופועלת על הכל. היא המסובבת את גרמי השמים ומשנה את עונות השנה. היא המכדררת את העננים ופורמת אותם שנית. המנשבת את הרוחות ומלבה את הסערות. היא המצמיחה את הצמחים כולם, מעצי הבאובב הישישים ועד העשבים השוטים שעם ערב ינבלו.  את בעלי החיים היא מגדלת עד שיגדלו דים בכדי לגדל את צאצאיהם. מחד, היא קוראת את הציפורים לנדוד למקומות אחרים מזה שהתרגלו אליו  ומאידך רודה בדגי הסלומון לשחות כנגד הזרם למקום ממנו באו. היא המצמיחה את בני האדם. למין השערות שעל גופן שצומחות מבלי משים, דרך גדילת גופם וסימני בגרותם, ועד לנטישת הכוחות את הגוף בימי הזקנה שאין בהם חפץ. התנועה הכללית מפסלת בחומר האטום והאילם של המציאות את תחריטיה המדוייקים, הבלתי ניתנים למחיקה. דרך אין סוף שינויים קטנטנים ובלתי מורגשים היא מעבירה את התרבויות והציוויליזציות מתקופה לתקופה. פועלת ללא לאות את תהליכי האבולוציה אך ממעטת בהשארת עקיבות. בכל חודרת איזו תנועה נעלמת שמעוררות אינספור תנועות קטנטנות המזינות זו את זו. והתנועה הזו היא פועל ה' ורצונו.  

התעמקות תבונית ורגשית בהכרת התנועה הכללית האלוהית הזו, מביאה לידי ביטול והכנעה. שלווה קוסמית של דבקות אלוהית מתפשטת על כל ההויה. התנועה הכללית מביאה לידי מסירת כל התנועות הפרטיות והמורגשות לתנועה האלוהית הכללית הנעלמת. "כל תנועותיך נקשרות בחפץ הבורא יתעלה ובהנהגתו ורצונו." לא רק אין האונים ותקרת הזכוכית מפגישה את האדם עם יד ה' המגבילה אותו ומסוככת עליו. הכל כאשר לכל הוא פועל ה' – בני האדם משולים בזה לצמחים ולבעלי חיים. כל פעל ה' למענהו.

"וכאשר תחזק הכרתו יותר מזה בחמלת הבורא על ברואיו, ירצה במה שיהיה מגזירת האלוהים לו, בליבו ובלשונו, ובנראהו ובנסתרו. וישמח בכל אשר עשה לו האלוהים ממוות וחיים, וריש ועושר, ובריאות וחולי – לא יכסוף לזולת מה שבחר לו אלוהים, ולא ירצה אלא מה שרצה לו, ונמסר אל האלוהים, ומשליך נפשו וגופו אל דיניו. ולא יגביר עניין על עניין, ולא יבחר זולת מה שהוא בו מענייני עולמו, כמו שאמר אחד הבוטחים: "לא השכמתי מעולם בעניין והתאויתי לזולתו"[30].

תארי ה' בבסיס הביטחון – המתקת החרדות
הזכרנו את ממשלת ה' על האדם כסיבה מסיבות הביטחון. זו הסיבה הכופה את הביטחון על האדם למורת רוחו. אולם יש הכרות רוחניות ('הקדמות' בלשון רבינו בחיי), שכאשר הם מתקיימות הם גורמות לביטחון אצל הברואים זה על זה. רבינו בחיי מרכז את כל הסיבות הללו ומראה שכולם קיימות באופן מוחלט באלוהים. עד כה דיברנו על ביטחון מוכרח, ביטחון כפוי, ביטחון – בעל כורחך, ביטחון שהוא חובה ומצווה. מעתה נדבר קצת על ביטחון חופשי, ביטחון רצוי, ביטחון שהוא זכות והנאה. רבינו בחיי מוצא שבע סיבות "אשר בהן יתכן הביטחון מהבוטח על הברואים[31]" וחמש הקדמות "אשר בבירורן ואמיתתן ישלם לאדם הביטחון באלוהים"[32]. כפי שכתבנו בפתיחת דברינו, אנחנו מבקשים לעשות שימוש מעשי בדברים. לתועלת השימושית של הרעיונות ריכזנו את כל התארים בשלושה תארים יסודיים שמתואר בהם האלוה: רוצה / טוב, חכם ויכול. ובלשון רבינו בחיי "כוונת מכווין ומחשבת חכם בעל יכולת"[33]. די יהיה להיזכר בשלושת התארים הללו כסימנים לכל ה'הקדמות' המביאות לידי ביטחון. בטחון בין אדם לחברו ועל אחת כמה וכמה – בין אדם למקום:

רוצה / טוב -
אוהב ומרחם –

"כי האדם כשהוא יודע בחברו שהוא מרחם וחומל עליו – יבטח בו ותנוח נפשו עליו בכל מה שיטריחהו מעניינו[34]." "שהבורא יתברך מרחם על האדם יותר מכל מרחם וכל רחמים וחמלה שיהיו מזולתו עליו – כולם הם מרחמי האל וחמלתו עליו[35]."
טוב לכל -
"שידע רב טוב האלוהים על האדם, ומה שהתחיל אותו בו מרוב החסד והטובה, מבלי שיהיה ראוי אצלו לכך, ולא לצורך שיהיה אליו, אך נדבה וטובה וחסד, כאשר בארנו בשער הבחינה[36]".
חכם
יודע מה טוב -
"שיהיה יודע באופני תועלת הבוטח עליו, ולא יעלם ממנו מה שהוא טוב לו בנסתר ובנראה, ומה שייטב בו עניינו[37]." "כי הבורא יתעלה לא יעלמו ממנו אופני תועלת האדם, והדין נותן זה, מפני שהוא אחד ממעשיו, ואין מי שיודע באופני תקנת העשוי והפסדו, ובפגעים המשיגים אותו, ובאופני מחלתו וארוכתו, יותר מעושיהו[38]."
לא מתעלם – משגיח על הכל
"שיהיה יודע בו עם אהבתו, שאיננו מתעלם ממנו ולא מתעצל בחפצו, אבל הוא יודע בו שהוא משתדל ומסכים לעשותו[39]." "כי הוא משגיח על הנהגת בני האדם כולם, לא יניחם, ולא יתעלם מהם, ולא יסתר ממנו דבר מהם, מקטנם ועד גדולם, ולא ישכיחהו דבר את דבר[40]."
יכול
כל יכול על הכל
"שיהיה חזק לא ינוצח באשר הוא חפץ, ולא ימנעהו מונע מעשות בקשת הבוטח[41]." "כי הבורא יתברך חזק מכל חזק, ודברו נגזר מכל דבר, ואין משיב דינו[42]."

יכול עלי / שלטונו עלי
"שיהיה עניין הבוטח כולו מסור בידו, ולא יכול אדם להזיקו ולהועילו, ולא להיטיב אליו ולא לדחות נזק מעליו, כעבד האסור, אשר הוא בבית הבור ברשות אדוניו[43]". "שאין ביד אחד מהברואים להועיל את נפשו ולא להזיקה ולא לזולתו כי אם ברשות הבורא יתברך."
אמת
מקיים דברו
"שיקיים מה שאמר, ויעשה מה שערב"[44].

את כל מה שדנו עד כה ניתן לכלול רק בתואר 'יכול' ובחלק השני שלו 'שלטונו עלי'. התואר האלוהי הזה כופה את האדם לבטוח באלוהיו. ניסינו לתאר את המקום הריאלי, המוחש והמורגש במציאות, בו ניתן לפגוש את יכולת ה' על האדם. הבלתי נמנע, הגזירה הקדומה, היא הצצה ליכולת ה' על האדם. ראינו שיכולת זו כוללת ותקפה לגבי כל התנועות שמנועעות בעולם. ההתעמקות בהכנעה והבנה ביכולת ה' היא המייחדת את הביטחון על פני הדרכים האופרטיביות להתמודדות עם החרדה. תארי ה' הנוספים – חכם, יכול ורוצה טוב – לכל פרטיהם, מעניקים את השלווה המיוחדת של המאמין. אם דייל קרנגי משלים עם הנורא מכל, הרי שרבינו בחיי מעמיק בו ומתלבב עליו. הנורא מכל הוא המקום בו מרימים ידיים. בו מתייאשים יאוש מנחם. בו מרגישים את יד ה' הנכפית ורואים אותה כחיבוק אוהב.

בהמשך נקדיש כמה מילים כדי לתאר בהרחבה רבה יותר את הנינוחות והשלווה המאפיינים את חייו של הבוטח בה'. לבסוף נחתום בכמה הצעות מעשיות לחיים של ביטחון – בטווח המיועד להשתדלות.

האלכימאי
בהקדמה לשער הביטחון, משווה רבינו בחיי בין מי שאמור להיות בעל השלווה הגדולה בעולם לבין הבוטח בה'. האלכימאי הוא אדם שעוסק בכימיה אך לא מן הסוג המוכר לנו. עיסוק זה התקיים בשלהי העת העתיקה ובימי הביניים, וחלף מן העולם לאחר שהוחלף בכימיה שצמחה ממנו. ייחודו האיזוטרי של העיסוק הוא ביומרנותו הנפרזת. בנוסף לניסיון לגלות את סגולותיהם הכמוסות של החומרים השונים – כפי שמנסים כימאים עד עצם היום הזה – שאפו האלכימאים להשיג שתי מטרות עיקריות:

א.      מציאת הדרך להפוך מתכות פשוטות וזולות למתכות אצילות ויקרות כמו זהב וכסף.
ב.      מציאות תרופה אוניברסאלית, שתרפא כל מחלה ותאפשר חיי נצח[45].

האלכימאים הללו שילבו בכימיה גם מיסטיקה ודת. אלכימאים רבים האמינו שיוכלו להשיג מטרות אלה, אולם מטרות אלו לא הושגו באמת. לעיתים רבות זוייפו תוצאות. האלכמאים בתקופה ההלניסטית ניסו לייצר זיופי זהב או להקנות מראה מוזהב למתכות שונות. למשל, על ידי טיפול בנחושת על ידי כספית או סגסוגת ארסן לקבלת גוון זהוב. ההתקדמות המעשית בהכנת חומרים הייתה איטית והאלכימאים נטו לכתיבה אלגורית ומיסטית[46].  רבינו בחיי לא מפריך את אמונת האלכימאים, יתכן שבתקופתו היא הייתה מקובלת[47]. הוא יוצא מתוך נקודת הנחה שהיא אמיתית וכמו שהיא, כמגשימת הפנטזיות כולן, הוא משווה אותה למעלת הבוטח בה'. בנוסף לדמיון, מוצא רבינו בחיי עדיפות ניכרת לבוטח על פני האלכימאי:

"שהבוטח באלוהים יביאהו בטחנו לפנות את ליבו מענייני העולם, ולייחד לבבו לענייני העבודה, ויהיה דומה במנוחת נפשו ורוחב ליבו ומיעוט דאגתו לענייני עולמו לבעל האלכימיה, והוא היודע להפוף הכסף לזהב והנחושת והבדיל לכסף, על ידי חכמה ומעשה. ועוד, כי הבוטח באלוהים, יש לו עליו יתרון בעשרה דברים[48]."

כדרכו מונה רבינו בחיי הבדלים בצורה כמותית. בכדי להבין טוב יותר את הלך נפשו של הבוטח נסיתי לסדר את ההבדל בינהם על ידי סידור מחדש של עשרת ההבדלים (מופעים במספרים בסוגריים) באופן הגיוני. נציג את ההבדלים ונסכם אותם:

האלכימאי בטוח "מן הריש והצורך לבני אדם". הוא מגשים פנטזיה שיש לכל אדם. פרנסתו, ככישוף, מייצרת רווחים אינסופיים, אך מגרעות העמל האנושי דבקות בה, ככלות הכל. הוא תלוי באמצעי מלאכתו (1) עם תאונות העבודה שגורם לעצמו (2). אף משהרוויח את כספו, רווחי עושרו שמורים לעיתים לרעתו (4), ואין בהם תוחלת כשהשוק באינפלציה (7). ובעומק – היכולת המוזרה נשמרת בסוד (3) מתוך פחד כללי נוראי (5), משום שעמלו לפרנסתו היא חתירה אנכריסטית מושחתת המהרסת את הנהגת העולם וגורם הסכנה הגדול ביותר שלו[49] (10). לפיכך הוא בבריחה מתמדת ונע ונד (8). ומלבד כל זה, הריש והצורך אינם הסיבות היחידות. החולאים והמדווים פוקדים לפתע ומערבבים שמחתו (10) והוא ניצב חסר אונים בפני המוות.

לבוטח אין שום יכולת ניסית משלו, אין לו מתכון פלא לרווחים אינסופיים. אך הוא משוחרר מכל אמצעי. כל אמצעי הוא לטובתו (1). "אלוהים יטריף אותו כאשר ירצה ובמקום שירצה, כאשר יטריף העובר ברחם אמו והאפרוח בתוך הביצה." הדימוי של העובר ברחם האם הוא משום שהעובר תלוי על אמו בכל ענייניו, גם כשהוא לא מבין. תינוק גם כשעובר ניתוחים וזריקות, החלפת בגדים ורחיצה, גם כשהוא סובל באין ברירה הוא עודנו 'כגמול עלי אמו' (1,4,7). כל גם הבוטח, כל שנראה לו כרעות "כל אשר יבואנו מאת האלוהים יהיה לו לששון ולשמחה, וטרפו בא אליו במנוחה ובהשקט ושלווה" (2). "החוליים והמדווים [הם] על דרך הכפרה או על דרך התמורה" (6). ובעומק הביטחון של הבוטח הוא תקנת העולם "יגרום לתקנת עירו ולדחות הפגעים מעל אנשי מקומו" (10), סודו הגדול – גלוי לכל, והוא מתפאר בו (3), ומתכבד בגללו "ראוהו הגדולים ונכבדי בני אדם, אף החיות והאבנים מבקשים רצונו." לפיכך הוא "חי בבטחה בארצו ובמנוחת הנפש במקומו." כל פגעי העולם המתרגשים עליו הם לו לרצון משום שהם ברצון ה' והוא ניצב שליו בפני המוות. בטחונו מלווה אותו לעולם הבא (9). למרות אנושיותו נדמה שהוא כל יכול.

באופן עקרוני, מה שמשתף את בעל האלכימיה ואת השאיפות הכמוסות שלנו זה שהוא מצא את הפתרון לשאלת השאלות – בעיית הפרנסה. בימינו קוראים לזה: 'הסתדר בחיים' ותפר / פתר נכון את המשוואה של לימודים / עבודה / דירה / משפחה. מה שעצוב לגלות הוא שגם כשאדם מסתדר – הוא עוד לא בטוח באמת . למרות הכל יש פחדים.   ולמצליחים מדי – שמורות צרות של עשירים. זאת מבלי שהזכרנו את שאלת המשמעות של העבודה בה עסוק האדם. במידה ועיסוקו של אדם אינו תורם ל'תקנת העולם' משמעותו תתרוקן בעיניו. אבדן המשמעות מסלק את האושר ומונע את שמחת חיים. ואילו בעל הביטחון הוא תקנת העולם. הוא, באורחות חייו, מגלם את צורת החיים הנקייה מגזל ושקר.

"כי הבוטח באלוהים הוא אהוב לכל כתות בני אדם, ודעתם נוחה עליו, מפני שהם בטוחים מהזקתו, וליבם שלם מחמתו, ולא יפחדו ממנו על נשיהם ועל ממונם. והוא גם בטוח מעם, מפני שיודע תועלתו ונזקו אינם ביד נברא ולא ביכולתו, ועל כן איננו מפחד מהזקתם, כאשר איננו מקווה הנאתם. וכשהוא בטוח מהם והם בטוחים ממנו – יאהבם ויאהבוהו, כמו שכתוב[50]: "והבוטח בה' חסד יסובבנו."

ומי שאיננו בוטח באלוהים – אין לו אוהב, מפני שהוא בכל עת חומד אותם ומקנא בם, וחושב כל טובה שתגיע אליהם – סרה ממנו, ושטרפיהם – לקוחים מטרפו, וכל משה שנמנע ממנו מתאוותיו – הוא בעבורם, ובידם להגיע אל תאוותיו. ואם תבואהו רעה או פגע בממונו ובניו – יחשוב כי הוא מאיתם, ושבידם להעביר הנזק ולדחוק הרעה מעליו. וכיוון שקדמו אלה ההקדמות בנפשו, יבוא בעבור זה למאום אותם, ולדבר בהם, ולקללם, ולשנוא אותם, והוא הנמאס בשני העולמים והמגונה בשני המעונים[51]."

חיים אנושיים שיש בהם ביטחון יש בהם שלווה וקבלה. בני האדם נושאים עיניהם אל הבוטח ומייחלים לצורת חיים סימפטית ומשוחררת שכזו.

לסיכום: בעל האלכימיה – תלוי – פוחד – חסר אונים. לעומתו, הבוטח – חופשי – בוטח – כל יכול.

הקריטריונים לבחירת מקצוע והיחס לכסף
כפי שראינו, הביטחון משחרר את היחס ההדוק שאנחנו מייחסים בין הסיבות והתוצאות. עם השחרור הבסיסי הזה הביטחון האישי של הנפש מתנתק מהתלות בממון. ריכוך הטראומה שבטרגדיה במקרה של אבדן[52]. ביסוס מעמיק של האפשרות לנדיבות[53].

נקח לדוגמא את היחס לכסף ואת בחירת המקצוע. הממון אליו אדם לוטש את עיניו הוא פיקדון לשמירה ולא מקור לביטחון ומימוש עצמי.  מראש יש להתייחס לכך כאל פיקדון. הוא מופקד אצלי לפי שעה, וכשאצטרך – יהיה עלי להביאו למישהו אחר. בכל מקרה, יש הרבה הגיון בהתייחסות שכזו לכסף. הרי או שנוציא אותו בהוצאות או בצרכים או שנוריש אותו לבא אחרינו, או שנפסיד אותו – זו הדרך המצערת ביותר. כשאדם מוריש כסף הוא לא כל כך מודאג. הוא לא מרגיש שהוא הפסיד. ולמה לא להסתכל על הפסדים בצורה כזו?

ויתרה מזו, כסף לא משחרר אותך ממחויבות, אלא מטיל עלייך אחריות נוספת. הן בינך לבין עצמך – זהו פיזור הנפש, ('מרבה נכסים – מרבה דאגה'[54],) והן בינך לבין זולתך -  החובה להשתמש בו לענייני נדיבות וצדקה. סילוק הממון הוא סילוק פיזור הנפש. 'מרבה נכסים – מרבה דאגה'. 'איזהו עשיר? השמח בחלקו'. רבינו בחיי ממש מדגיש בצורה מעשית את המחשבות שחושב בעל הביטחון וממליץ לנו לאמץ אותן אל ליבנו:

"וממה שראוי לבוטח על האלוהים בטרפו – כשיתעכב ממנו הטרף יום מן הימים, שיאמר בליבו –
'כי אשר הוציאני אל העולם הזה בזמן ידוע ועת ידועה, ולא הוציאני אליו לא לפניהם ולא לאחריהם[55], הוא שמעכב ממני בו טרפי לעת ידוע ויום ידוע, לדעתו מה שהוא טוב לי.'

וכן כאשר יבואהו טרפו מצומצם, לא יותר על מזונו מאומה, ראוי לו לחשוב בליבו ולומר –
'אשר הכין לי מזוני בשדי אימי בתחילת ענייני כפי צרכי ודי כלכלתי יום יום, עד אשר המיר אותו לי בטוב ממנו, ולא הזיק לי בואו בצמצום מאומה[56], כן לא יזיק לי בוא הטרף הזה אשר העתיק אותי אליו עתה בצמצום כפי צרכי, עד תכלית ימי, מאומה' [...]

וכן אם יבואהו טרפו מבלי סיבה, ומקום מבלי מקום, ועל ידי איש מבלתי איש אחר[57], יאמר בליבו –
'אשר יצרני על צורה ותבנית ותכונה ומדה מבלי שאר הצורות והתכונות והמידות לתקנת ענייני, הוא בחר לי שיבוא טרפי על הפנים המפיקים לענייני מבלי שאר הפנים[58]. ואשר הוציאני אל העולם הזה במקום ידוע, ועל ידי שני אישים ידועים מבלי שאר אישי העולם – הוא בחר לי בו טרפי בארץ ידועה ועל ידי איש ידוע, שם אותו סיבה לטרפי לטוב לי'[59]

דוגמא נוספת – בחירת כיוון מקצועי. בחירת הכיוון המקצועי שלנו היא ממהחלטות החשובות שאנו מקבלים בחיים. בעיקר מכיוון שלהחלטה זו יש השלכות משמעותיות על מסלול חיינו ויש לה השפעות כלכליות, חברתיות, פסיכולוגיות ואישיות המחייבות התייחסות הולמת. הצורך לבחור מקצוע מתעורר לראשונה אצל צעירים הנמצאים לראשונה בחייהם ללא מסברת פורמאלית מחייבת. הם צריכים לקבל החלטות אישיות ומקצעויות כבוגרים. לעבודה משמעות רבה בחיי הפרט והיא ממלאת תפקיד מרכזי ובסיסי בחיי האדם החברה המודרנית. בני אדם משקיעים את מרבית זמנם בעבודה, או בהכנה, באמצעות רכישת השכלה והכשרה. עקב כך ממלאת העבודה תפקיד מרכזי בחייהם של אנשים ומסייעת בהגשמה של צרכים רבים. כיצד נבחר את מקצוע התעסוקה? העוסקים כיום בבחירת מקצוע דנים האם הנטייה הכלכלית היא הקובעת או הסטטוס החברתי. האם יש להתאים את הרצונות לצרכי שוק התעסוקה המקומי או שמא לנסות להגשים את החלום הכמוס ויהי מה. בתורתו של רבינו בחיי, הפתרון כבר ניתן, הגזירה נגזירה. כל שנותר הוא רק לזהות אותה:

"ולכל אדם יש חפץ במלאכה או סחורה מבלתי זולתה, כבר הטביע האל לה בטבעו אהבה וחיבה,
וכן בשאר החיים, כמו שהטביע בטבע החתול צידת העכברים, ובטבע הנץ צידת מה שראוי לו מן העוף, ובטבע האיל – צידת הנחשים, וכן יש מן העופות שיצודו הדגים בלבד, וכן בטבע מין ומין ממיני החיים נטייה ותאווה אל מין ממיני החיים נטייה ותאווה אל מין ממיני הצמחים והחיים. הטבע עליו להיות סיבה למזונו, ותכונת גופו ואבריו לדבר ההוא, כָּפֵּה הארוך, והשוק הארוך  לעוף שהוא צד את הדגים, וכשן והציפורן החזק לארי, והקרניים לשור ולאיל, ואשר תוכן מזונו מן הצמח – לא נתן לו כלי הציד והטרף.
ועל הדמיון הזה תמצא מידות בני אדם וגופותיהם מוכנות לסחורות ולמלאכות. ומי שמוצא במידותיו וטבעו כוסף אל מלאכה מהמלאכות – ויהיה גופו ראוי לה, ויוכל לסבות את טרחה – יחזר עליה, וישים אותה סיבה להבאת מזונו, ויסבול מתקה ומרירותה. ואל יקוץ כשימנע ממנו הטרף בקצת העיתים, אך יבטח באלוהים שיספיק לו טרפו כל ימיו חייו[60]".






[1] פתיחה לשער הביטחון.
[2] סוגת ספרי העזרה העצמית היא סוגה של ספרים שבהם אדם מוזמן 'לעזור לעצמו'. הז'אנר נעשה פופולארי וזכה לתפוצה רחבה בתחילת המאה העשרים בארצות הברית. במקום להזדקק לעזרה חיצונית ולפנות לטיפול דרך מומחה – הקורא מתכבד במגוון ססגוני של עצות. הוא לומד את העקרונות הטיפוליים ומיישם את התובנות שנלמדו. בעזרתן הוא שבוי הפודה את עצמו מבית האסורים. הספר הראשון מסוג זה היה 'כיצד תרכוש ידידים והשפעה?' מאת דייל קרנגי, שנכתב ב1928. מאז תעשיית ספרים זו פורחת ועולה ומדי פעם בפעם משתחרר ספר נוסף עם שיטה חדשה וכלים חדשים לפתרון הבעיות והמצוקות האישיות. אמנם, המרחק הגדול שבין לקרוא ולהבין לבין ליישם ולהתנהג אחרת גדול מכפי שחושבים. דפוסי החיים לא משתנים במכה והפידבק שזוכים לו מהסביבה הוא איטי ומצריך התמודדות קשה.
[3] ישנה דרך מעשית שמסייעת לבירור מסולק רגשות, הפטור מהתבשלות בתוך מיץ האשמה. עלייך להעמיד פנים שאתה אוסף את המידע לא למען עצמך, אלא בשביל מישהו אחר. אפשרות אחרת: להעמיד פנים שאתה עורך דין המתכונן לאסוף את כל העובדות והראיות של הצד האחר של הסוגיא. בכל מקרה, בירור העובדות כאן לא נועד בכדי להעריך את מימדי האסון אלא בכדי לחפש את הדרכים לתקן.
[4] שער הביטחון פרק א.
[5]  שם פרק ה' ד"ה והשני.
[6] שם פרק א'.
[7] זאת בנוסף להשקפת ה', בוחן כליות ולב. "כי הבורא יתברך משקיף עליו, ואין נעלם ממנו נגלהו ונסתרו, וצפונו ונראהו, ואם בטחונו באלוהיו בלב שלם אם לא." שם פרק ג ד"ה וההקדמה השנית.
[8] פנינה יקרה ומסותתת, מהרב חיים וידל.
[9] שער עבודת האלוהים פרק ח.
[10] ובדרך אגב, זו ההזדמנות לתהות, האם ביטחון הוא זכות או חובה? האם זוהי מתנת האל אל האדם או חובת האדם אל אלוהיו? האם לטובתי אוכל להשען על ההשגחה או ניסיון הוצב בפני, האם אבטח ולא ארהיב עוז ואחצין את גאוות כוחי ועוצם ידי? לאורך השער, הניסוחים של רבינו בחיי מתחלפים ומשתנים מקצה לקצה. הנה כמה דוגמאות: "מנוחת נפשו [זכות] ובטחונו על אלוהיו יתברך, כמו שהעבד חייב לבטוח על אדוניו [-חובה] (פרק א). "בטחונו באלוהים שלא יעשו לו אלא הטוב בכל ענין, [זכות], כאשר תעשה האם החומלת לבנה ברחיצתו וחיתולו וקשירתו והתרתו על כרחו [זכות בעל כורחך]" (פתיחה). הביטחון הוא כאמור "מה שהוא צריך יותר מכל הדברים לעובד האלוהים יתברך." (זכות) (שם). אך "הבורא יתברך משקיף עליו ואין נעלם ממנו נגלהו ונסתרו, וצפונו ונראהו, ואם בטחונו באלוהיו בלב שלם אם לא" (שער הביטחון פרק ג ד"ה וההקדמה השנית.) תמיהה זו – אם הביטחון הוא זכות או חובה – היא גלגול אחר של המשך הדיון. ודי למשכיל המבין מליבו.
[11] שער עבודת האלוהים פרק ח.
[12]  שם, שם.
[13]  משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ב.
[14] שם.
[15] שער עבודת האלוהים פרק ח.
[16] שער הביטחון פרק ד ד"ה ואומר בפרוש החלק הראשון.
[17] שמואל א פרק ב, ג.
[18] שער הביטחון פרק ג.
[19] שם.
[20] שם.
[21] שער עבודת האלוהים פרק ח.
[22]  שם פרק ט.
[23] שער הביטחון פרק ה ד"ה והשני.
[24]  שם פרק ב ד"ה והשישית.
[25] ראה שער הבחינה פרק ו: "כל מה שעמדת עליו מחכמת הבורא ויכולתו בעולם הזה איננו נחשב למאומה לנגד יכולתו וחכמתו, כי אין נראה אלא מה שהצורך אליו בעבור האדם בלבד, לא כפי הגעת יכולתו, כי אין לה קץ. וראוי שיהיה בלבך מיראתו וגודל יכולתו כפיהו, לא כפי מה שתבין ממנו בלבד. אך דמה עצמך בעולם אל ילד הנולד בבור מאסר המלך, וחמל עליו המלך, וציוה לו בכל הטוב לו וכל הצריך לתקנתו, עד שגדל והשכיל ואיננו יודע מאומה, חוץ מן הבור ומה שיש בו. והיה שליח המלך בא אליו תדיר בכל מה שצריך לו, מנר מאכל ומשתה וכסות, והודיעו, כי הוא עבד המלך, וכי הבור וכל אשר בו, וכל אשר יביא אליו מין המזון – של המלך הוא, וחייבו להודות לו ולשבחו. ואמר [הילד שגדל בבור]: "אני משבח בעל הבור הזה, אשר לקחני לעבד לו, וייחדני בכל טובותיו, ושם עינו וליבו עלי!" אמר לו השליח: "אל תאמר כן פם תחטא, כי אין הבור הזה לבדו ממשלת המלך, כי ברחבי ארצותיו מכפלי הבור הזה מה שלא יספר מרוב. וכן אין אתה לבדך עבדו, כי עבדיו רבו מספור. וכן מה שהגיע אליך מטובותיו וחסדיו – אינם נחשבים למאומה לנגד טובותיו על זולתך. וכן השגחתו עלייך איננה נחשבת לנגד השגחתו על זולתך. ואמר הנער: אינני יודע מה שזכרת, אך הבינותי מדבר המלך כפי מה שראיתי טובתו וממשלתו בלבד." אמר לו השליח: "אמור: 'אני משבח המלך העליון, אשר אין קץ למלכותו, ולא תכלית לטובתו וחסדו, ואני כלא חשוב בין רובי חיילו, וענייני איננו כלום לפי גודל יכולתו."
[26] שם, פרק ג ד"ה והחמישי.
[27] שער יחוד המעשה פרק ה.
[28] פתיחה לשער הבחינה.
[29] תהילים פרק לב, י.
[30] שער הביטחון פרק ז.
[31]  שם פרק ב.
[32] שם פרק ג.
[33] "ויש בני אדם שאמרו שהעולם נהיה במקרה, מבלי בורא שהתחילו ויוצר שיצרו. ומן התמה בעיני, איך תעלה בדעת מדבר – בעודנו בבריאותו – כמחשבה הזאת?! ואילו היה בעל המאמר הזה שומע אדם שיאמר כמאמרו בגלגל אחד של מים שהוא מתגלגל להשקות חלקה אחת של שדה או גינה וחושב כי זה נתקן מבלי כוונתן אומן שטרח בחיבורו והרכבתו, ושם כל כלי מכליו לעומת התועלת – היה לו להפליא ולהגדיל הדיבה עלי, ולחשוב אותו בתכלית הסכלות, וימהר להכזיבו ולדחות מאמרו. וכיוון שדחה המאמר הזה בגלגל קטן ופחות ונבזה, שנעשה בתחבולה קטנה לתקנת חלקה קטנה מהארץ, איך יתיר לעצמו לחשוב כמחשבה הזאת בגלגל הגדול, הסובב את כל הארץ וכל אשר עליה מן הברואים, והוא בחכמה, תקצרנה דעות כל בשר ושכלי המדברים להשיג הוייתה, והוא מוכן לתועלת כל הארץ וכל אשר עליה. ואיך יוכל לומר עליו שנהיה מבלי כוונת מכווין ומחשבת חכם בעל יכולת?!! (שער הייחוד פרק ו.)
[34] שער הביטחון פרק ב ד"ה אחת.
[35] שם פרק ג ד"ה הראשון.
[36] שם ד"ה והשישי.
[37] שם פרק ב ד"ה והרביעית.
[38] שם פרק ג ד"ה והשני.
[39] שם פרק ב ד"ה והשנית.
[40] שם פרק ג ד"ה והרביעי.
[41] שם פרק ב ד"ה והשלישית.
[42] שם פרק ג ד"ה והשלישי.
[43] שם פרק ב ד"ה והשישית.
[44] פרק א.
[45] מגמות אלו רווחו יותר באלכימיה הסינית. הללו האמינו שאכילת זהב – שאינו מחליד או מתקלקל -  תזכה אתה אדם בחיי אלמוות ותשמור עליו מהזקנות.
[46] http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%9B%D7%99%D7%9E%D7%90%D7%99.
[47] האלכימאים הבינו שלחומרים מסויימים – אלכוהול למשל – ישנה השפעה על הפיזיולוגיה האנושית. בעקבות זאת הם הניחו שבחומרים השונים כמוסים כוחות נסתרים, לרבות כוחות מאגיים. תורת ארבעת היסודות שהתפתחה בפילוסופיה היוונית על ידי אמפדוקלס תמכה את שיטתם. אם כל התופעות שאנו פוגשים מורכבים ממינונים שונים של אש, רוח, מים ועפר – כל שנצרך הוא למצוא את המינון המדוייק. (גם אם תיאוריית האלכימאים הופרכה לחלוטין חיפוש מתכון העשירות המהירה ממשיך להתחזק מאז ועד היום.) תוסיף לכך את ההשקפה האריסטוטלית לפיה כל תופעה בטבע שואפת לשלמות – ותסיק כי כל מתכת שואפת להגיע לשלמות הזהב. שאיפת שכלול זו רוקמת את מהלכיה בסתר, בתחתיות ארץ. בכוחו האלכימאי, החושף אותה – להאיץ את התהליך.
[48] שער הביטחון, פתיחה.
[49] אכן כן. האלכימיה ההלניסטית באלכסנדריה היוותה בעיה למנגנון גבית המיסים. האלכימאים חיו על חשבון השליטים בהבטחה שיום אחד יוכלו לספק להם שפע של זהב. אך פעם הם לא הצליחו לקיים את ההבטחה. עם חדירתה של האלכימיאה הערבית לאירופה היא החלה להיות נרדפת על ידי הכנסייה שראתה בהם מכשפים. האצולה חיפתה עליהם מתוך תקווה שכשיצליחו האלכימאים לייצר זהב – יתעשרו המחפים עליהם. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%9B%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%94
[50] תהילים פרק לב, י.
[51] שער הביטחון פרק ה'.
[52] פתיחה לשער הביטחון.
[53] שם.
[54] מסכת אבות, פרק ב, משנה ז.
[55] התיאור של ההריון בשער הבחינה (פרק ה), מפליא ותורם מאד להבנת התיאור שרבינו בחיי מציג כאן: "חשוב בחנות הבורא יתעלה בהנהגתו את האדם, אשר שם לו בטן אמו למצע בתחילת עניינו, כדי שיהיה במקום שמור ומבצר נצור, מקום שלא תשיגהו יד, ולא יגיע אליו לא חום ולא קור, עם המגר החזק והמחסה הנבצר, ועם המזון המזומן. והוא הולך וגדל, עד שיחזק על התנועה והתנודה, עם הגעתו אל מזונו מבלי יגיעה וטורח – הוכן לו במקום אשר לא יוכל אדם להגיעו אליו בשום פנים. וכל אשר יגדל גופו – ירבה מזונו עד עת קצוב. ואחר כן יצא מבטן אמו אל דרך צר, מבלי תחבולה שיתכחם בה לצאתו, ולא דבר שיעשה לסייע לו בו, אלא ביכולת החכם הרחום וחנון המרחם על בריותיו."
[56] "ואחר כן יוצא הוולד אל העולם הזה, והוא חלש בחושיו, זולתי חוש המישוש והטעם. ויזמין לו הבורא יתעלה מזונו משדי אמו. ויהפך הדם אשר היה מזונו במעי אמו לחלב בשדיה: ניגר, ערב ומתוק, כמעיין הנובע בעת הצורך אליו. ואיננו רב שיכבד על אמו משאו ויוגר מבלי מוץ, ולא מעט, שייגע הילד בהוציאו ומצצו מן השד. ומחנותו בזה, ששם נקב השד כפי מחט, לא רחב שיוגר החלב מבלי מוץ, או שיחנק בו הילד בעת מצצו את השד ולא צר הרבה שיטרח בהוצאתו במוץ" (שם, שם).
[57] הרב פנחס יהודה ליברמן, בהוצאת חובות הלבבות עם פירוש לב טוב, ירושלים תשסה, מתרגם (ח"א עמ' שסה): "וכן אם פרנסתו באה אליו דווקא על ידי אמצעי שאינו רצוי לו, ולא על ידי אמצעים אחרים. או דווקא במקום שאינו רצוי לו, ולא במקומות אחרים. או דווקא על ידי אדם שאינו רצוי לו ולא על ידי בני אדם אחרים."
[58] 'הוא שבחר עבורי פרנסה שתבוא דווקא על ידי אמצעים אלא ולא על ידי אמצעים אחרים, מפני שאמצעים אלה מתאימים עבורי' (שם).
[59] שער הביטחון פרק ד.
[60] שם פרק ג.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה