בנוהג שבעולם,
את האינסוף אי אפשר לתפוס,
אי אפשר להבין וודאי שלא להרגיש.
האמנם?
יש רגעים בהם גם מי שמצומצם ומוגבל בכל המגבלות האפשריות – יכול לטעום
את האינסוף.
וזה הרגע בו הוא עושה את הבלתי אפשרי.
כשמצליחים לשבור את השיא,
לתעתע בחוקי הטבע,
ללכת על חוט דק ולא ליפול,
לגעת ולא לגעת,
לחרוג ממימדי המקום והזמן ולגלות מימדים נוספים,
לעשות מבלי להיות (ביטול היש) ולהיות מבלי לעשות (ביטול במציאות),
לעלות למטה ולרדת למעלה, להתקרב אל הרחוק ולהתרחק אל הקרוב,
ועוד ועוד ועוד עד אינסוף...
המניע העמוק של כל חובבי ספורט אתגרי הוא לגעת באינסוף,
אולם יש כאלה שהצורך שלהם להתגבר על המגבלות הטבעיות
הוא צורך קיומי, יומיומי
ואני מדבר כמובן על נכים,
נכים גופנית ונכים נפשית,
נכים שמוכרים ונכים שנסתרים,
וכל מי שמנסה לתקן וללכת כנגד הטבע
ורגיל להתייאש ולא להצליח.
אותי זה מרגש.
ודומני כי התרגשות מעין זו נטעמת בפי כמעט כמו התרגשות בתפילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה