(פתיחה)
שלום
וברכה ותודה עמוקה לכל האורחים המכובדים שבאו מרחוק ומקרוב להשתתף איתנו בשמחת
ברית המילה של בננו – אשחר משה.
אני
מבקש, לשתף אתכם בכמה מחשבות שמסתובבות בראשי בימים האחרונים על מצוות ברית מילה.
זה מתחיל בשאלות פשוטות ויומיומיות כמו 'איפה נעשה את הברית?' ועולה לשאלות כבדות,
העומדות ברומו של עולם כמו 'למה לעשות ברית?' ו'האם לעשות ברית?'
לבסוף
להסביר קצת מדוע בחרנו בשם 'אשחר משה'.
(מעלת סעודת ברית מצווה)
ההבדל בין סעודת הברית לכל סעודה אחרת הוא שסעודה זו הינה סעודת
מצווה ומצווה להשתתף בה. הרמ"א (סי' רסה סע' יב) כותב: "ונהגו לקחת
מניין לסעודת מילה ומקרי סעודת מצווה, וכל מי שאינו אוכל בסעודה מילה – הוי כמנודה
לשמים". ומכאן למנהג ההזמנה הלא מפורשת לברית. הפתחי תשובה על השולחן ערוך
(סקי"ח) מביא בשם ספר 'שרביט הזהב' דטוב לבטל מה שהשמש קורא על סעודת ברית
מילה כי אולי לא ילכו מטעמים המתהוים ויהיה ח"ו בכלל נידוי." יוצא איפוא
שגם מי שהגיע עד לכאן השתתף בברית וסעד עמנו – שכרו כפול ומכופל. ומרובה מידה טובה
ממידת פורענות. אם המשתמט מן הסעודה מנודה לשמים, המשתתף בסעודה קרוב ואהוב ורוח
המקום נוחה הימנו.
(שני סיפורים קצרים על מעלת ברית המילה)
(הרי"ד מבעלזא)
לא כולנו זוכרים זאת אבל במוצא שלנו מצד סבא יעקב, הסנדק הקדוש,
אנחנו משוייכים לחסידות בעלזא.
פעם באה אשה מגלילות העיר ווילנא למרן מהרי"ד מבעלזא
זי"ע והתלוננה בפניו על בנה שאינו רוצה ללמוד. שאל אותה מרן מהרי"ד (ר'
יששכר דב רוקח הזקן, שעל שמו קרוי הרבה הנוכחי) זי"ע: "איך הוא המנהג,
מה נותנים להקהל אחר הברית?"
ענתה: "שנותנים לעקיך ויי"ש והולכים הביתה."
אמר לה מרן זי"ע: "האם זהו חידוש? "כשאין עושים סעודה ואין התינוק שומע שירות ותשבחות,
אין זה חידוש שהלב אינו נמשך ללימוד התורה."
ובאמת, סעודת ברית המילה לא מועילה רק
לרך הנימול, ובמקרה שלנו לאשחר משה. ברית המילה מועילה ביותר גם לכם, אורחים
מכובדים.
(השפת אמת)
השפת אמת בקש מקרובו הצדיק רבי
פינטשע מפילץ, שיקח את בניו האמרי אמת ור' משה בצלאל, אל יהודי פלוני בוורשה
(ונקב בשמו) שיברך אותם.
עשה ר' פינטשע כפי שנתבקש ויצא עם
הילדים לוורשה. חיפש אחרי היהודי, שחשב אותו בלבו לצדיק מפורסם וידוע לכל. אך רק
לאחר חקירות ודרישות הרבה מצא אותו. לגודל פליאתו, נראה היה האיש כאחד מפשוטי עם
הארץ, טיפוס המוני ביותר. ר' פינשטע הביא לפניו את הילדים, ושטח את בקשתו לברכה. בעוד
הם משוחחים עולה החשד בליבו של רבי פינטשע שהלה אינו מבין כלל מה הוא רוצה ממנו. אף
על פי כן מילא שליחות השפת אמת ויאמר אליו: "אף שאינך יודע מאומה, תואיל נא
לברך אותם, כבקשת אביהם האדמו"ר מגור..." עשה היהודי כחפצו והרעיף ברכות
על ראשם בשפה עילגת.
ויהי בצאתם מעל פניו, עדיין חוכך היה
רבי פינטשע ומשתאה לדעת, 'מי האיש ומה מעשיו?', שמא אין זה אלא אחד מל"ו
צדיקים נסתרים?...
בשובו לגור סח לו הרבה ה'שפת אמת' דבר
פלא: אכן איש פשוט הנהו ביותר, אלא פעם אחת כשנימול בנו, לא היתה בידו אף פרוטה
לצרכי סעודת הברית, ומכר את כלי מטתו להכין סעודת מצוה בכסף שקיבל. אחר כך נשאר
בעירום ובחוסר כל, עשה הדבר רושם גדול בשמים, וכי זוטרתא? איש פשוט כמוהו יעשה
כזאת!
נמנו וגמרו ליתן שכרו גם בעולם הזה,
שכל ברכה היוצאת מפיו לא תשוב ריקם, והוא עצמו בכלל אינו יודע שניחן בכח סגולי כזה
שברכתו מתקיימת."
ובכן אני מברך אתכם ואותנו שנזכה לכל
הברכות. ויותר מכך, שנזכה לברך אחד את השני מכל הלב ושכל ברכה היוצאת מפינו – לא
תשוב ריקם. זו ברכתי הראשונה אליכם ואל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניכם.
(איפה לעשות את הברית)
גם אנחנו התלבטנו הרבה על סעודת הברית.
האם לערוך אותה בישיבה, כאן ביפו. הישיבה היא הבית, היא מקום של תורה, מגדלור של
תורה. לברית יהיה אופי צנוע והולם את מימדינו הצנועים. או לערוך אותה כאן, אתכם
בגאלרי פאלאס באולם שראוי לאורחים מכובדים שכמותכם.
במוצאי שבת האחרון, אחרי אינספור
התלבטויות, פרשנו אני ואילת, כל אחד לזווית אחרת והתפללנו לעצה טובה ולבחירה
נכונה. 'רבונו של עולם! איפה נעשה את הברית?'
(האם לעשות את הברית)
מה שהבנתי בזכות אותה התפילה הפתיע
אותי ביותר. מה שהתחוור לי הוא שאני משקר. מעדיף להתעטף בשאלות צדדיות במקום לגעת
בנקודה המהותית של ברית.
שהשאלה העמוקה והמדוייקת יותר היא לא 'איפה
לעשות את הברית?' אלא 'האם לעשות את הברית?'
אתם מרימים גבות ונעים באי נוחות
בכסאות. זה בסדר וזו התגובה שאליה ציפיתי. 'האם לעשות את הברית?' איזו שאלה מוזרה?
למה לא לעשות ברית מילה? התינוק לא מרגיש טוב? יש לו צהבת חס ושלום? מה אתה מתכוון
באמת לא לעשות ברית מילה? אפשר בכלל לא לעשות?
ברית המילה היא המצווה הראשונה היא
המצווה הראשונה שנצטווה בה היהודי הראשון בעולם. אמנם, מצוות 'פרו ורבו' נזכרה
בתורה לפניה, אולם מצווה זו לא נאמרה דווקא לעם ישראל. היא גם לא נאמרה לכל בני האדם
– היא משותפת לכל מיני החי בעולם. למין הדגה והחיה ועד לאדם.
וכשם שברית המילה היא המצווה הראשונה
שנצטווה בה אברהם אבינו – היא גם המצווה שכל יהודי ויהודי מקיים בהיותו בן שמונה
ימים בלבד.
לא מקרה הוא שבמצווה זו מצטיינים
היהודים בהידור רב ללא הבדל בין הזרמים השונים. גם אם היחס השגרתי נחלש אצל כמה
וכמה יהודים כלפי חלק מהמצוות, לגבי ברית המילה ישנה הסכמה כללית לא מפורשת
המכריזה נאמנה ומעידה כמאה עדים, על היחס האמיתי של כל יהודי אל האמונה והתורה.
עשיית ברית מילה בעם ישראל היא לא רק הרגל ומנהג דבר שבשגרה. היא מחוייבת כמעט
מעצם הבריאה של היהודי ומרגע תולדתו.
(המתנגדים לעריכת ברית מילה)
ובכל אופן יש כמה ארגונים – לפחות שישה
- שפועלים כיום במדינת ישראל כדי למנוע עשיית ברית מילה. במדינת ישראל נערכים
כארבעים אלף בריתות מילה מידי שנה וכמו שזה נראה עכשיו – צפויה להם עבודה רבה.
יש כמה וכמה טיעונים כנגד עריכת ברית
המילה. נסכם כאן את כולם.
בראש ובראשונה – המילה היא ניתוח להסרת
חלק מגופו של אדם ללא שתהיה לכך סיבה רפואית נראית לעין. במקרה זה גם מתבצע הניתוח
ללא הסכמתו של המנותח, שהרי מדובר בתינוק רק שעדיין לא יכול לחוות את דעתו בנושא.
(עדיה למשל מחוות את דעתה בנושאים רבים, גם כאלה שחורגים מטווח גילאי בני השנתיים.
אשחר משה – עדיין לא.)
ועוד, לפי עדויות של גברים שנימולו
מסיבות שונות לאחר שחיו עם הערלה טוענים לירידה ברמת הרגישות והעונג. בערלה יש
עצבים רבים שהופכים אותה לרגישה מאד. (לשם השוואה בערלה יש כ1000 חיישני חישה
ובשטח עור ללא עורלה 50).
ועוד לא דיברנו על הטראומה לתינוק. אם
יש חשיבות רבה להשפעה של חוויות שונות ברחם, בינקות ובילדות על החיים הבוגרים, כל
שכן שהמילה היא ארוע טראומתי שעובר התינוק. מלבד תחושתו כי הוא ננטש על ידי האנשים
בהם שם מבטחו מרגע לידתו הוא קטן מכדי להבין מדוע מכאיבים לו כל כך. הוא בוודאי אינו
רואה את הטובה שצומחת לו מכל זה, ויודע רק כי הוא נלקח מחיקה החם של האם אל דבר
מכאיב.
(טיעונים כנגד טיעונים)
אני לא רוצה באמת להשיב לטיעונים
בטיעוני נגד, משום שהתשובה שאני מבקש לענות לכל זה נמצאת במישור אחר. אך לפני
שאומר את דברי, אזכיר כמה מתשובותיהם של רבותינו לטיעונים חדשים עתיקים אלה.
אתייחס גם לכיוונים הכלליים שמצאתי אצל גדולי ישראל.
(המהר"ל: רבי עקיבא ונגד
הנטורליזם הטורנוסרופוסיאלי)
המהר"ל (בתפארת ישראל פרק שני)
מזכיר את דברי המדרש תנחומא בפרשת תזריע. לא נכנס לכל עומק דבריו של המהר"ל. ונתייחס
למדרש עצמו שמתייחס לטענה הראשונה 'המילה היא ניתוח להסרת חלק מגופו של אדם ללא
שתהיה לכך סיבה רפואית'.
"שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי
עקיבא: איזה מעשים נאים – של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?"
אמר לו: "של בשר ודם."
[כבר עכשיו אנחנו נדהמים מתשובתו הלא
צפויה של רבי עקיבא. האם מפעלי התעשייה נאים יותר יותר מן הנהרות אותן הם מזהמים?
האם גורדי השחקים, מגדלי הבבל, המתחרים זה בגובהו של זה, יפים יותר מן השמיים אותם
הם מסתירים?]
אמר לו טורנוסרופוס הרשע: ראית השמים
והארץ? יכול אדם לעשות כיוצא בהם?"
אמר לו רביע עקיבא: "לא תאמר לי
בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצויים בבני
אדם."
אמר לו: "למה אתה מולין?"
[טורנוסרופוס הוא נטורליסט אלוהי. הוא
סובר כי מעשה האדם פחותים ממעשה הטבע בגלל שהטבע עצמו הוא אלוהי. כל התופעות בעולם
נשמעות לאותם כללים. אין 'תופעה על טבעית' שתהיה למעלה מחוקי הטבע. לא קיים דבר
מלבד העולם הטבעי המוכר. האופן הטוב ביותר להבין ולהסביר את התופעות שאנו עדים
אליהם הוא דרך גילויים והבנות של חוקי טבע כלליים ואוניברסאליים. טבעי שלא תשלוט
בעצמך, אומרת הפרסומת. וזה מה שיפה בטבע. התפרצותו של נחשול החיים המשוחרר. היכולת
להתמכר ללב המתפרע, לדמיון המתפקע.]
אמר לו רבי עקיבא: אני הייתי יודע שעל
דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא.
[רבי עקיבא מזהה את הכוונות הנסתרות של
טורנוסרופוס בשאלות מיתממות. הוא רואה שטורנוסרופוס מחניף לחולשות הטבע המתחנפת לחולשות של הטבע תוך השענות על יופיו של
הטבע כיעור מוסרי. הוא מזהה, שכשטורנוסרופוס מציג את השמים והארץ – ראית השמיים
והארץ? יכול אדם לעשות כיוצא בהם?" אתה יכול לעשות משהו יפה כמו הטבע? אתה לא
יכול! זה העיקר! תהיה טבעי, תהיה 'לא יכול לעשות' 'לא יכול לשנות' תהיה פציפיסט
ובודיסט, זה בדיוק כמו להיות רומאי או גרמני. תתמכר לטבע ותתעצם איתו אותו תתרפס
בפניו.]
הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלוסקאות.
אמר לו טורנוסרופוס הרשע: אם הקדוש
ברוך הוא רוצה במילה למה אינו יוצא הוולד מהול ממי אמו?
אמר לו רבי עקיבא: ולמה טיבורו יוצא
עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותחתו?
רבי עקיבא העמיק לזהות ומשכיל אותנו
לראות שגם האדם בכלל כל 'אשר ברא אלוהים לעשות' וכפי שכתוב במדרש רבה (פרשה יא):
כל מעשה ששת ימי בראשית צריכים עשייה אחרת. כגון החרדל צריכים להמתיק, התורמוס
צריך להמתיק. אף אחד לא מסכים באמת עם הנתונים של הטבע. יש מי שצריך לא עליכם
לעשות ניתוח רפואי. יש מי שעושה ניתוח פלסטי ויש יהודים שעושים ניתוח מוסרי. 40000
כאלה מידי שנה בשנה.
(הרמב"ם: מיעוט התאווה בבחירה)
אמנם קשה לאמוד את טענותיהם של
הנימולים המבוגרים שמבכים את אומדן הרגישות. האמת היא רוב הנימולים המבוגרים עשו
זאת מרצונם כמו גרים ועולים מחבר העמים. הללו לא דיווחו על פגיעה ונזק. אבל יתרה
מזו, מתנגדי המילה מצטטים באדיקות את דברי של הרמב"ם.
הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג
פמ"ט), אולי כרופא, קרוב הרבה יותר להערכת המציאות של מתנגדי המילה, אל לא
לדעתם. הוא בעצם חולק על המדרש שמזכיר המהר"ל. לאורך מורה נבוכים הרמב"ם
חולק פעמים רבות על מדרשים. וכאלה הם דבריו:
"וכבר חשבו שזאת המילה היא השלמת
חסרון היצירה, ומצא כל חולק – מקום לחלוק ולומר – 'איך יהיה הדברים הטבעיים חסרים
עד שיצרכו להשלמה מחוץ?' עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא.
ולא ניתנה מצווה זו להשלים חסרון
הבריאה, אלא להשלים חסרון המידות. והנזק הגופני המגיע לאבר ההוא – הוא
המכוון, אשר לא יפסדו בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האש, ולא תתבטל בעבורה ההולדה,
אבל תחסר בו התאווה היתרה על הצורך... ופעמים שתחסר ההנאה, הוא דבר שאין בו ספק."
(הטראומה המכוננת את היהודי)
לגבי הטראומה שהתינוק אולי הטראומה היא
אולי הכניסה הבסיסית ביותר להיות יהודי. לא בחרת להיות יהודי, נבחרת כיהודי. הינך
קשור בקשר דם, בחבל שלייה לאומה אלוהית. קשר הבשר לאלוהים, עובר בראש ובראשונה –
בנשות ישראל, אשר לידה מאשה יהודיה היא הקובעת את מוצאך כיהודי. אך קשר מתבלט
ומתעמק בברית המילה. להיות יהודי זו בחירה כואבת - "שווער צו זייַן א ייִד!" – קשה להיות יהודי. מחירה של
היהדות עולה בדמים מרובים. 'ואומר לך
בדמייך חיי."
עובר נזכיר את דבריו של הרב מלמד בספרו
'פניני הלכה'. "הייעוד שעם ישראל קיבל על עצמו הוא לגלות בתוך עולם של חושך
חיים שיש בהם הארה שאינה תלויה בדבר. לשרוד היסטוריה פראית ואנארכיסטית ולהאמין
בהשגחה לתכלית של תיקון. להיות איש במקום שאין אנשים. לרדוף צדקה וחסד במקום לרדוף
אחרי הכסף."
[מו"ר הרב ברד"ח היה נוהג להזכיר
את ההבדל שבין הכאב האינסופי המאפיין את הספרות הרוסית, לבין ההויה החסידית
שההתקיימה באותם אזורים, בתנאי פתיחה – לא יותר טובים, ובכל אופן, שקועה בשמחה
ובאהבה לאלוהים ולאדם.
מצעב בן חסן יוסף ח'ליל בנו של מנהיג
החמאס ביהודה ושומרון נולד כבן בכור למשפחה מוסלמית אדוקה ליד רמאללה. בעקבות
תהליכים עמוקים שהוא עבר הוא החליט לשמש כסוכן שב"כ. הוא מאמין בדרכם של
היהודים והוא כותב: מדינת ישראל קמה ב1948 ותראו היכן היא נמצאת היום. לעומתם,
השטחים הפלסטיניים נשארו כשהיו. אנחנו ממשיכים עדיין לבכות את רוע הכיבוש אבל היהודים,
שהיו להם סיבות טובות הרבה יותר להתייאש אחרי גלות מתמשכת ושואה מייאשת, בחרו
בחיים.
יהודי הוא מומחה בטראומה. שיטתו –
אמונה וחידוש. דרכו – תחיית המתים. הוא לא מאמין רק 'בלב המתפרע ובדמיון המתפקע',
אלא בעיקר 'באושר הנוגע בעומק הכאב'.
כל זה לא קל והדרך רצופה קשיים
וקורבנות. "בברית המילה אנו מכריזים קבל העולם כולו, שאנו ממשיכים לדבוק
באמונתנו, תוך נכונות למסור את הנפש, עד אשר נגיע להגשמת כל שאיפות הטוב והצדק
שבדעת אלוהים הישראלית.
(כריתת ברית)
אבל כל אלו טיעונים. ועם טיעונים אפשר
להתווכח. גם עם מחקרים רפואיים. באותה תפילה במוצאי שבת חשתי שהספק אינו מוכרע.
שהתשובות הללו אינם עונות על השאלות. לא מפני שהטיעונים הם כבדי משקל, הספק נשאר
שקול. הספק שקול משום שכך נראית הזמנה אלוהית לבחירה. קריאה אלוהית לכריתת ברית.
פתאום התברר לי שהקדוש ברוך הוא שואל: האם אתה רוצה לכרות איתי ברית?
ברית כורתים בין לוחמים, היא עמוקה
יותר מהסכמה משפטית. ברית זה קשר דם. ברית זה באש ובמים. ברית זה בכל מחיר. ברית
זה לכל החיים. האם אתה רוצה בכך יהודי? האם אתה רוצה לכרות ברית עם אלוהים? אינך
כפוי לכרות את הברית אך לא תוכל לברוח מן השאלה.
ברוך ה' וברוך שמו שזכינו לכרות ברית
עם ה' ולהכניס את בננו בברית זו.
(אשחר)
אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ
נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם.
לאשחר הקטן כבר נושא כמה משמעויות.
אשחר הוא תיאור של פעולה עתידית – אני אשחר, אני אקדים עם שחר.
אשחר הקטן נולד לפנות בוקר. בסופה של
הלידה המשכתי לתפילת ותיקין. הפיוט אותו שרנו 'אודה לאל לבב חוקר ברון יחד כוכבי
בוקר' מיוחס לרבי שמעון קוסון שחי בצפון אפריקה במאה השש עשרה. חסידי ברסלב נוהגים
לשיר אותו לפנות בוקר, להתעוררות והכנה לתפילת שחרית. הרגעים הראשונים של היום,
כשכל אחד הוא בבחינת 'אני ישנה וליבי ער' – זרמי רגשות, מחשבות מתגבשות, זנבי
חלומות אחרונים. זו שעה פרטית של התעוררות המודעות בעוד הגוף מוטל רדום. שעה של
שינוי, שעה של מעבר, שעה של רחמים.
כל הרגשות הללו מעוררים את תחושה
ומחדדים את התובנה שיש קיום שהוא מעבר לגוף, נשמה שאיננה תלויה בו. 'שימו לב אל הנשמה'
ו'אודה לאל לבב חוקר'. 'אודה – אני הפרטי, הקיומי והסופי, 'לאל – הרחוק, הנשגב,
האינסופי, הבלתי נודע ועם זאת 'לבב חוקר. הנשמה עולה לתת דין וחשבון וכשהיא
מתעוררת היא מצטרפת אל שירת כוכבי הבוקר, אל מוזיקת היקום, אל ניגון הגלגלים של
פיתגורס.
ובכן, 'בנאדם, מה לך נרדם?' התעורר
מוקדם, כמו לאמירת סליחות או לתפילת ותיקין. יש בשעות הדמדומים היקרות הללו בהירות
רוחנית ומיקוד של נקיות. חוט של חסד משוך על אדם המשכים קום כל היום. משהו מהקסם
של השחר, מההתחלה שלפני הכל, כמו תינוק שהרגע נולד, כמו רגע הבריאה – זהו עלות השחר.
מרגע שידעתי שזכינו בבן התחלתי לדאוג.
איך אני אעיר אותו לתפילה מוקדם? הרי בנים כל כך אוהבים לישון וההרגל לקום מוקדם
לתפילה – בחופש או בסתם יום של חול הוא כל כך קשה. דבריו הראשונים של השולחן ערוך
(או"ח סי' א סע' א): "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהיה הוא
מעורר השחר". אלו דברים נוקבים ומעוררים. אני מברך ומתפלל לאשחר את תפילתו של
רבי יוחנן במסכת ברכות: יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותנו... שנשכים
ונצמצא ייחול לבבנו לשמך.
אשחר זה גם נוטריקון של אש שחורה.
התורה כפי שהיא אצל ה' היא 'אש שחורה על גבי אש לבנה'. אש לבנה היא אהבת אלוהים
שאין מילים כדי לתארה ולית מחשבה תפיסה ביה. ידיעת השלילה קרובה באלוהים היא
המקרבת את האדם אליו. אבל 'אש שחורה' היא האהבה העצומה לתורה. כששרפו את רבי יוחנן
בן תרדיון על שלימד תורה בפרהסיא שאלוהו תלמידיו: מה אתה רואה? והוא ענה – גוולים
נשרפים ואותיות פורחות באוויר. את האש השחורה והאהבה הנוראה, הקשה עד שאול, שלנו
לתורה אי אפשר לשרוף. שום מדורה של ליל בדולח כזה או אחר ולא מים רבים יצליחו
לכבות את האהבה.
(משה)
ערגה – אם יהיה צדיק נקרא לו משה התורה
ואם לא נקרא לו פג תוקף
על משה תקצר היריעה לדבר. אדוננו משה,
אדון הנביאים, וישראל, אם אינם נביאים הם – בני נביאים הם. גדול הדעה וגבור המלחמה
במלאכים כמו במצרים. בחולשותיהם של ישראל כמו במידת הדין האלוהית הנמתחת עליהם.
ועם זאת הוא עניו ושפל.
משה היה גם שמו של שני סבים שלנו – שלי
ושל אילת.
סבא משה אליה עלה ארצה מפרס. ובחר
לעזוב חיים של עשירות במרכז פרס כדי לחיות חיים של פשטות בארץ ישראל. סבתא גיטי
סיפרה לי שהוא נלקח לשורות הצבא הפרסי. באחת הפעמים לא נמצא אוכל כשר וסבא משה
המשיך ברעב. רק כדי למצוא אוכל כשר.
סבא שלי, משה יוסף טאוב היה איש תם
וישר כסרגל. שלמרות הייחוס האדמו"רי שלו בחר להנות מיגיע כפיו. היה אהוב
ויקר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה